ביולי 2005 פורסם באייל הקורא מאמרי "רשמי נסיעה: מחשבות על מצב השחורים באמריקה". המאמר תיאר תמונה קודרת של מצב השחורים בארץ זו, עשרות שנים אחרי תום "מהפכת זכויות האזרח" של ימי מרטין לותר קינג ורוברט קנדי. מאז חלפו שלוש שנים, ובתקופה זו אירעו שלושה דברים חשובים בהיסטוריה של הקהילה השחורה בארצות־הברית: הראשון, סופת ההוריקן "קתרינה" שפגעה בחופי לואיזיאנה ומיסיסיפי באוגוסט 2005; השני, פרשת "שישיית ג'נה" (The Jena Six), הקרויה על שם שישה נערים שחורים מהעיירה ג'נה שבלואיזיאנה; השלישי, בחירתו של הסנאטור ברק אובאמה למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות־הברית.
סופת ההוריקן קתרינה חשפה את מצבם העגום של השחורים באמריקה לעיני כל העולם, והראה עד כמה עמוקה האפליה ממנה הם סובלים, ואילו בחירתו של אובאמה מייצגת את ההיפך: יכולתו של האדם השחור להשיג את כל שיחפוץ בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ההוכחה כי ניתן להתגבר על האפליה והגזענות ולהוביל את הקהילה השחורה לשחר של יום חדש. אולם האמת היא, שפרשת שישיית ג'נה גוברת על קתרינה ועל אובאמה בתחרות על הייצוג הקרוב ביותר למציאות של מצב השחורים באמריקה היום.
קתרינה מעידה על התנכרות הממשל הרפובליקני לשחורים?
סופת ההוריקן קתרינה פגעה בניו אורלינס באוגוסט 2005. קתרינה תירשם בהיסטוריה לא כסופה בעלת עוצמת הרוח הגדולה ביותר, אלא כסופה שהצליחה להכריע את הסכרים והסוללות של ניו־אורלינס, ולגרום בכך להצפת חלקים נרחבים מהעיר עד לעומק של כמה מטרים. תושבי העיר הונחו להתפנות ממנה מספר ימים לפני כן, ורבים אכן עשו כך, אך רבים אחרים נותרו מאחור, בעיקר עניים. וכמו בכל עיר אמריקאית גדולה, ובפרט בעיר אמריקאית גדולה בדרום, חלק ניכר מהעניים הם שחורים.
הדרמה של קתרינה נמשכה כשבוע ימים, וכבר במהלכה נשמעו קולות אשר האשימו את הממסד הרפובליקני הלבן בהזנחה ואפליה של העיר השחורה, שהביאו לתוצאות העגומות. זכור במיוחד האמן קניה ווסט, שבשידור טלוויזיה מיוחד לגיוס תרומות לנפגעי הסופה אמר בבוטות ש"לג'ורג' בוש לא אכפת מאנשים שחורים". בוש מצדו אכן סיפק לא מעט רגעים מביכים בקשר לקתרינה, כגון אמירתו לראש הסוכנות לניהול מצבי חירום, מייקל בראון: "בראוני, אתה עושה אחלה עבודה" (Browny, you're doing a heckuva job). בראון התפוטר כיומיים אחר כך. אין צורך לומר שבשלוש השנים האחרונות השתמשו אנשי המפלגה הדמוקרטית אין ספור פעמים בדוגמה של "קתרינה" כדי להוכיח את ניכורם של הרפובליקנים מהקהילה השחורה.
ביתי אחרי הוריקן קתרינה (צילום: באדיבות רולנד פראטס)
העניין הוא, שהשחורים באמריקה לא חיכו לקתרינה כדי להפוך לתומכים במפלגה הדמוקרטית. הם היו כאלה הרבה לפני כן. נטייתם הפוליטית הזו היא שהביאה לכך שבזמן התרחשות הסופה נשלטו מדינת לואיזיאנה והעיר ניו אורלינס על־ידי ממסד דמוקרטי למהדרין, וראש העיר ריי ניגן עצמו אמריקאי־אפריקני. ממסד זה, שתפקידו לעסוק אך ורק בענייני פנים, נכשל כישלון חרוץ בטיפול באזרחיו העניים ובשכונות המתפוררות של ניו־אורלינס, אך לכולם היה קל יותר להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשל הפדרלי, וכלפי הנשיא בוש. לדברים הללו יש קשר ישיר לאובאמה, המעמיד עצמו לבחירה כיורשו של ג'ורג' בוש, שכן נשאלת השאלה: לו אובאמה היה מחזיק במשרת הנשיא באוגוסט 2005, האם ההיסטוריה היתה נראית אחרת?
מועמדותו של אובאמה מעוררת בארצות־הברית ובעולם כולו התרגשות עצומה. המחשבה שבן קהילת מיעוט, שבמשך מאות שנים היתה קורבן למערכות ממוסדות של ניצול, אפליה וגזענות, יכול להגיע עד לעמדת נשיא המדינה החזקה בעולם, היא ללא ספק מחשבה מרגשת ומעודדת. הוסיפו לכך את אישיותו והופעתו של אובאמה עצמו: הכריזמה השופעת, הכישרון הרטורי הנדיר, ותקבלו מתכון מנצח ל"פוליטיקאי החלומות" של הבוחר הדמוקרטי באמריקה. שניים במחיר אחד: שים פתק אחד וקבל גם נשיא ליברלי וגם מירוק קולקטיבי של המצפון האמריקאי – ללא תוספת תשלום!
השאלה אותה אני מבקש להעמיד לדיון במאמר זה היא: כיצד תשפיע נשיאותו של ברק אובאמה, אם ייבחר למשרה הרמה, על מצבם של השחורים באמריקה? כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק תחילה מהם הקשיים העיקריים מולם מתמודדים השחורים, וממה הם נובעים.
אפליה גזענית ממוסדת או פער מעמדי־חברתי?
עד שנות השישים של המאה העשרים, הבעיה העיקרית שעמדה בפני הקהילה השחורה היתה אפליה ממוסדת שננקטה כלפיהם מצד גופי השלטון והחברה במקומות מחייתם, בעיקר במדינות הדרום, בהן שוכן חלק הארי של קהילה זו: מניעת זכות ההצבעה, הקצאת משאבים חסרה, הפרדה בשימוש בשירותים ציבוריים, אלימות משטרתית ועוד. עם חקיקת חוקי זכויות האזרח באמצע שנות השישים החל תהליך הדרגתי של ביטול האפליה הממוסדת, לרבות במדינות "הדרום העמוק" בהן אפליה זו היתה הקשה מכל. כיום ניתן לומר באופן נחרץ כי אין מקום בארצות־הברית בו אדם שחור נתקל באפליה גלויה מצד גורם ממסדי: בית משפט, משטרה, בית ספר, משרד ממשלתי וכן הלאה.
מה שנשאר אחרי היעלמות האפליה הגלויה הוא אפליה סמויה. אולם זו אינה יונקת בהכרח מאותם שורשים מהם ניזונה האפליה הגלויה והמסורתית. אנשים שגדלו במדינות הדרום של ארצות־הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים חונכו ישירות להאמין שהאדם השחור נחות מהאדם הלבן מלידתו: גם אם תשים אותו באוניברסיטת הרווארד, הוא יישאר בור ועם הארץ, טוב רק לעבודות כפיים, ובסופו של דבר – פרא אדם. היתה זו גזענות טהורה, הרואה באדם בראש ובראשונה תוצר של הגזע ושל הקבוצה האתנית אליהם הוא שייך, גזענות שאינה שונה בהרבה מהגזענות שהובילה את הנאצים בגרמניה לרדוף את היהודים.
אמריקה עברה מרחק רב מהימים ההם, גם בתפישותיהם ובאמונותיהם של האנשים. הריחוק וההפרדה הפיזית הקיימת כיום בין לבנים לשחורים, הן בדרום העמוק והן במקומות רבים נוספים בארצות־הברית, נסמכים על פערים מעמדיים ותרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות יותר מאשר על זיהוי אתני. כדי להמחיש זאת, אתן דוגמה: ישנן שכונות בארצות־הברית המאוכלסות בעיקר על־ידי לבנים בני המעמד הבינוני והבינוני־גבוה. בשכונה כזו, נוכחות בלתי מוסברת של גבר שחור המהלך הרחוב תיצור, קרוב לוודאי, בהלה מסוימת בקרב חלק ניכר מתושביה הלבנים של השכונה שייתקלו באיש דרך מקרה - בהלה שמקורה בהנחה הסמויה שמדובר באיש בעל כוונות זדון (פורץ? גנב? פדופיל?...). אך תגובה מעין זו סביר להניח שתהיה גם במקרה שהגבר הזר המהלך ברחוב אינו שחור דווקא, אלא היספאני במוצאו, ובעיקר אם לבושו ותסרוקתו מרמזים על כך שהוא קשור בדרך כלשהי לכנופיית רחוב (מה שנהוג לכנות "אופנת היפּ-הופּ").
העובדות מצמררות: אחד מכל חמישה־עשר גברים שחורים נמצא מאחורי סורג ובריח, באחד מבתי הכלא או בתי המעצר של מערכות אכיפת החוק בארצות־הברית, כך לפי מחקר שפורסם לאחרונה. בין הגילאים 20 ו-34, אחד מכל תשעה גברים שחורים מבלה את ימיו בכלא – יותר מעשרה אחוז! בקרב ההיספאנים, אחד מכל שלושים־ושישה גברים נמצא בבית הכלא, שיעור גבוה גם כן.
מעצר (צילום: באדיבות דיויד סאנדן)
הפשיעה, אפוא, על כל מרכיביה ועל כל השלכותיה, אינה תופעת שוליים בקרב הקהילה השחורה באמריקה. עבור מרבית השחורים מדובר בחוויה אישית לחלוטין, בין אם באופן ישיר ובין אם כמשהו הקשור לבן משפחה קרוב, אח, בן, בעל, דוד וכן הלאה. מהצד השני, עבור הלבנים, הקישור האסוציאצטיבי של הגבר השחור עם אלימות ופשע אינו רק עניין של גזענות או דעה קדומה. אם תרצו, זהו פשוט מנגנון הגנה.
מי שצפה בסרט המצוין "התרסקות" (Crash), זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשנת 2006, זוכר את הסצנה הבאה: שני גברים שחורים צעירים מהלכים באזור מסחרי הכולל חלונות ראווה של חנויות יקרות. אחד הגברים אומר לחברו בטון מריר: "תראה את האנשים הלבנים האלה, מסתכלים עלינו כאילו היינו עבריינים. זה רק מפני שאנחנו שחורים שמסתובבים בשכונה לבנה ויקרה. כאילו, מה באנו לעשות, לשדוד מישהו?" הגבר השני עונה: "בעצם, כן." והשניים שולפים אקדחים וניגשים לרכב שטח יקר, ממנו הם מוציאים באיומי נשק גבר ואישה, ונמלטים עם הרכב.
מסתבר שהזוג הנשדד הוא התובע המחוזי של לוס־אנג'לס ואשתו. בהגיעם לביתם הם מזמינים מייד בעל מלאכה להחלפת כל המנעולים בבית. האיש שמגיע לבצע את העבודה הוא גבר צעיר, בעל חזות היספאנית, שראשו מגולח וזרועותיו מכוסות בכתובות קעקע. אשת התובע נתקפת היסטריה למראה הגבר הצעיר, וצורחת על בעלה: "זה מי ששלחו? מחר בערב הוא יביא את כל החברים שלו מהכנופיה, ייכנסו לבית וישחטו את כולנו. יצאת מדעתך? תבקש מהר שישלחו מישהו אחר."
שתי הסצנות הללו מסכמות באופן הנאמן ביותר את מצב היחסים הנוכחי בין הקבוצות האתניות העיקריות המרכיבות את אוכלוסייתה של אמריקה. למרות חיסולה המוחלט של האפליה הממוסדת נגד השחורים, מבחינה סוציו־אקונומית הם נותרו הרחק מאחור, ושיעורם היחסי בקרב הסובלים מעוני, מפשיעה ואף מליקויים בריאותיים עולה במידה ניכרת על שיעורם היחסי באוכלוסייה. גם תוחלת החיים הממוצעת של האדם השחור נמוכה מזו של בני יתר הקבוצות האתניות בארצות־הברית. ככלל, המגמה של הגדלת הפער בין עשירים לעניים הינה מגמה כלל עולמית בשנים האחרונות (שנות הגלובליזציה), אך באמריקה המשמעות היא הגדלת הפער בין השחורים ללבנים.
האם יוכל נשיא אמריקאי להיטיב את מצב השחורים?
מובן מאליו שלא ניתן לנתק את מצבם הסוציו־אקונומי הנוכחי של השחורים מהשנים הרבות שבהן דוכאו והופלו. אך מבחינתו של מועמד לנשיאות, את העבר לא ניתן לתקן – את ההווה והעתיד הוא נדרש לשפר. לאובאמה הנשיא יהיו הזדמנויות רבות לשאת נאומים חוצבי להבות להעלאת זכרו של מרטין לותר קינג, אך מבחינה מעשית מצופה ממנו להתמודד עם בעיות עכשוויות, כגון השיעור העצום של הגברים השחורים המאכלסים את בתי הכלא של המדינה.
וזהו בדיוק העניין: מבין כל נושאי המשרה הרשמיים בכל שלוש זרועות הממשל האמריקאי, הנשיא הוא בעל התפקיד הכי פחות רלוונטי לעסוק בענייניה של הקהילה השחורה. מי כמו אובאמה, שהחל את דרכו בממשל המקומי של מדינת אילינוי, יודע זאת. אפילו הסמכות האולטימטיבית לכאורה של הזרוע המבצעת – הקצאת תקציבים – באה לידי ביטוי בארצות־הברית במסגרת תמרונים פוליטיים סבוכים של הנשיא, בית הנבחרים והסנאט. לנשיא אמריקאי קל הרבה יותר לצאת למלחמה שעלותה נמדדת בטריליוני דולרים מאשר להקצות סכום של מיליון דולר לטובת פרויקט לשיקום נוער במצוקה בסנט־לואיס. בינו לבין נערי סנט־לואיס ניצבים אין ספור דרגי ממשל פדרלי, מדינתי ומקומי, שיעמדו על סמכותם לקחת חלק בהקצאת תקציבים ובהחלטות לגבי ענייני הרווחה בעיר, בשעה שאפילו הקונגרס לא ממש עומד בין הנשיא לבין מדינה חסרת מזל אותה הוא יבחר לתקוף, כפי שראינו אך לפני מספר שנים.
האם הנשיא אובאמה יוכל לטפל באופן שורשי בבעיות היסוד של הקהילה השחורה באמריקה? האם הוא יוכל לשנות את המציאות שבה שבעה מתוך עשרה ילדים שחורים נולדים וגדלים במשפחה חד־הורית, כלומר ללא אב פעיל? כל התייחסות רצינית לסוגיות החברתיות והכלכליות של האוכלוסייה האפריקנית־אמריקאית חייב להתחיל במציאות זו. נשים שחורות רבות נכנסות להריון בגיל צעיר מאוד, בגילאי העשרה שלהן. חלק גדול מהנערות הללו נאלצות לעזוב את בית הספר בשל כך. עד אמצע שנות העשרים לחייהן הן מוצאות עצמן מטופלות במספר תינוקות, שכדי לפרנסם הן צריכות לצאת לעבודה משך שעות רבות, לרוב בעבודות פיזיות המשלמות שכר נמוך. הילדים גדלים בעוני, ללא נוכחות אב, ועם נוכחות מצומצמת יחסית של האם, המבלה את עיקר זמנה בעבודה. כשהם גדלים הם נמשכים באופן טבעי אל הרחוב ואל פיתויי הכסף הקל, הסמים והפשע.
מדובר במעגל קסמים הרסני. ברחבי ארצות־הברית יש לא מעט סבתות שחורות בנות פחות מארבעים, שמגדלות דור אחרי דור של מצוקה. כל ניסיון לשנות מציאות זו מחייב טיפול שורש ארוך טווח, שיימשך שנים רבות, במרכיבי החיים היסודיים ביותר של הדור הצעיר בקהילה השחורה: חינוך הנוער להשתמש באמצעי מניעה; הגברת ההכרה ביכולת ההשכלה לשפר את המצב הכלכלי; מאבק אמיתי בנגע הסמים; החדרה לנפש ולתרבות של כל נער ונערה היגדים כגון: להיות אמא בת 16 זה רע; או: לגמור 12 שנות לימוד זה טוב, וכן הלאה.
האם זה משהו שנשיא יכול לעשות? אכן, נשיא יכול להוות מודל לחיקוי, לתת השראה ולסחוף אחריו המונים ברוח שהוא משרה על האומה בנאומיו ובמעשיו; אבל בואו לא נגזים: שום פוליטיקאי שטווח כהונתו המרבי שמונה שנים אינו מסוגל לשנות תרבות חיים של קהילה במו ידיו. שינויים תרבותיים, מטבעם, מתרחשים על פני שנים רבות ומושפעים מגורמים רבים, שהפוליטיקה היא רק אחד מהם. בחירתו של אובאמה לנשיא בוודאי תהיה רגע היסטורי דרמטי בתולדות הקהילה האפרו־אמריקאית, אך בד־בבד יש לזכור שהוא אינו האדם השחור היחיד שהצליח אי פעם לאייש משרה רמה. לאורך השנים היו לא מעט שחורים שנבחרו לשמש בתפקידים חשובים, ובתוך כך הציבו את עצמם כמודלים לחיקוי עבור בני קהילתם. רק מהשנים האחרונות זכורים קולין פאוול, יושב־ראש המטות המשולבים ומזכיר המדינה; קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי ומזכירת המדינה; ודבאל פטריק, מושל מדינת מסצ'וסטס. לצדם נרשמו גם ראשי ערים, מנכ"לים של חברות, אנשי אקדמיה בכירים, וכמובן מוזיקאים וספורטאים נערצים כמו טייגר וודס ואחרים. המציאות מוכיחה שבכל אלה אין די לשנות באופן משמעותי את המסלול התרבותי, הכלכלי והחברתי עליו נעים רוב השחורים באמריקה.
למען ההגינות אומר שניכר כי ברק אובאמה מנסה להתמודד עם הסוגיות הללו כבר במרוץ לנשיאות. ב"יום האב" האמריקאי, שחל בחודש יוני האחרון, נשא אובאמה נאום בפני קהל של שחורים בשיקאגו, אותו ייחד לתופעת "האב הלא נוכח" הנפוצה בקרב אוכלוסיית השחורים במיוחד. כאמור, כשבעים אחוז מהילדים השחורים בארצות־הברית גדלים במשפחות חד־הוריות מהסוג שתואר. בנאומו מתח אובאמה ביקורת על תופעה זו, ובין היתר אמר: "זו חוכמה קטנה מאוד להוליד ילדים. כל טיפש יכול להוליד ילדים. האתגר האמיתי הוא לגדל ילדים, להיות אבא." אף פוליטיקאי לבן לא יכול לשאת נאום כזה בפני קהל של שחורים, פן יואשם בגזענות או בהטיה.
שישיית ג'נה
כאן אני מבקש לפנות לפרשת שישיית ג'נה. ג'נה היא עיירה קטנה, המונה כמה אלפי תושבים, בצפון מדינת לואיזיאנה. השחורים מהווים בג'נה מיעוט לא גדול, ומרביתם מתגוררים מחוץ לתחום המוניציפלי הרשמי של העיירה, חלקם במגרשי קרוואנים, המהווים מוצא אחרון של דיור לעניי אמריקה. בבית הספר התיכון של ג'נה לומדים יחדיו בני כל הגזעים, אולם הלבנים אינם מתרועעים עם השחורים. בחצר בית הספר נטוע עץ גדול ומרשים, וכברת האדמה שבצלו היתה ידועה כמקום הישיבה של קבוצת נערים לבנים. כמה נערים שחורים החליטו שגם להם מגיע לשבת בצל העץ, ובמקום התפתחה מריבה. למחרת, הופיעו על העץ כמה חבלים העשויים כלולאות גרדום. הלולאות נושאות אתן מטען היסטורי כבד בארצות־הברית, בעיקר במדינות הדרום, בסמלן את מעשי הלינץ' הפומביים שנעשו בגברים שחורים רבים לאורך ההיסטוריה של העבדות ולאחריה. עבור השחורים לולאת חבל התלייה היא סמל מובהק של גזענות ואלימות.
שלטונות בית הספר גילו מיהם הנערים הלבנים שתלו את הלולאות על העץ והענישו אותם בהשעיה בת שלושה ימים מהמוסד. אך מבחינת הנערים השחורים הפרשה לא באה על סיומה. בקטטה מאוחרת יותר הם תקפו נער לבן והכו אותו קשות. הנער הובא לבית החולים ושוחרר אחרי כמה שעות. הנערים השחורים נעצרו על־ידי המשטרה.
הפגנה לשחרור עצורי שישיית ג'נה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה
(צילום: באדיבות הוסאם אל־המאלאווי)
הסערה הגדולה החלה כשהתברר כי התובע המחוזי החליט להאשים את הנערים בניסיון רצח. ההחלטה שונתה לאחר מכן, וההאשמות הומרו לתקיפה, אך מבחינת שחורים רבים בכל רחבי ארצות־הברית הנזק כבר נעשה. התחושה שלהם היתה שלקטטת נערים הוצמדה עבירה כה חמורה רק משום שהתוקפים הם שחורים, הנתקף הוא לבן, והתובע לבן גם הוא. הפרשה הציתה שורה ארוכה של מחאות פומביות והפגנות, כולל הפגנה גדולה בג'נה עצמה, בה השתתפו עשרות אלפי אנשים, מספר העולה בהרבה על מספר תושבי העיירה.
מייקל בל, אחד הנערים השחורים שתקפו את הנער הלבן, היה בן 16 במועד התקיפה, קטין על־פי חוקי לואיזיאנה, אך הוגש נגדו כתב אישום כבגיר, מה שכמובן היה עלול להשית עליו עונש חמור יותר. החלטה זו של התובע הפכה את בל לסמלה של הפרשה, והפגנות נערכו בקריאה לשחרורו.
פרשת ג'נה העלתה אסוציאציות לאירועים מימים רחוקים, בהם שימשה מערכת המשפט ככלי דיכוי בידי האוכלוסייה הלבנה נגד השחורים. הוזכרו מקרים מהעבר, בהם מערכת המשפט זיכתה לבנים שפגעו בשחורים, כגון זיכוי רוצחיו הלבנים של הנער השחור אמט טיל במיסיסיפי בשנת 1955, שאחרי המשפט התראיינו בתקשורת והודו בפה מלא בביצוע הרצח. עם כל ההבדלים הברורים בין האירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים לבין אלה שקורים היום, אין זה קשה להבין את הרגישות של הקהילה השחורה באמריקה כלפי מה שנתפס בעיניה כאפליה המתבצעת במסגרתה של מערכת אכיפת החוק – אם תרצו, הזרוע השלטונית בעלת העוצמה הגדולה ביותר לדידו של האזרח האמריקאי.
אבל אירועי ג'נה מורכבים בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון. מייקל בל, שהפך לסמלה של הפרשה, אינו שה תמים, בלשון המעטה. התובע שהחליט להאשימו בניסיון רצח לקח בחשבון, בין היתר, את העובדה שבל, בן פחות מ-17 באותם ימים, כבר נשא על גבו חטוטרת נכבדה של עבירות קודמות, ובהן תקיפה וחבלה חמורה אותה ביצע כלפי חברתו לשעבר, נערה שחורה. מדובר בטיפוס אלים, יטען התובע במידה לא קטנה של צדק, ואם לא נעצור את האלימות שלו בשלב הזה, בפעם הבאה הוא יהרוג מישהו. האם זוהי גישה גזענית?
לטעון שקבוצה אתנית כלשהי מועדת לאלימות כתכונה מולדת, זוהי ללא ספק גזענות. זה כמו לטעון שכל היהודים גנבים פשוט כי הם יהודים. אבל באמריקה של ימינו איש לא טוען כך כלפי השחורים. מצד שני, הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה, והיא מחלחלת לתודעתו של כל אחד ואחד. במלים אחרות, ההטיה הגזענית, שאפיינה את הדורות הקודמים, התחלפה בהטיה תודעתית: בתודעת הלבנים באמריקה השחורים מזוהים עם סכנה, אלימות, עוני ופשע. מובן שמבחינה רציונלית האדם הלבן יודע שלא כל השחורים הם עבריינים מסוכנים, הרי לו עצמו יש עמיתים לעבודה שצבע עורם שחור, או פרופסור שחור באוניברסיטה שאצלו הוא למד, או רופא שחור שאצלו הוא טופל. ועם זאת, יש שכונות שאליהן הוא לא ייכנס, ורחובות בהם הוא לא יסתובב, והמבין יבין.
הנערים הלבנים בבית הספר התיכון של ג'נה הם נכדיהם של גברים ונשים לבנים שחיו בלואיזיאנה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, מדינה שבה אדם שחור לא יכול היה להצביע בבחירות או לאכול במסעדה של אנשים לבנים; ששת הנערים השחורים הם נכדיהם של גברים ונשים שחורים שהופלו לרעה באותה מדינה לפני ארבעים וחמישים שנה. ולמרות זאת, המתיחות בין שתי קבוצות הנערים הללו אינה מתיחות גזענית הנסמכת על חינוך ברוח אותם הימים. זוהי מתיחות שכמותה ניתן למצוא בקלות גם במדינות צפוניות למהדרין, שאינן נושאות על גבן היסטוריה אפלה כמו לואיזיאנה. המתיחות הזו היא חלק ממרקם החיים של אמריקה בימינו, וזה המקום לחזור לאובאמה.
ברק אובאמה אינו השחור הראשון שמנסה להגיע אל המשרה הרמה של נשיא ארצות־הברית, אך הוא שונה מקודמיו, כגון ג'סי ג'קסון ואל שרפטון, בין היתר בכך שאינו נוהג לפנות אל שומעיו בלשון של "אנחנו" ו"הם". אובאמה נשא לאורך כל הקמפיין הארוך שלו מסר של איחוד והרמוניה, ורק ימים יגידו האם היה זה כלי ציני בדרך אל המועמדות או אמונה פנימית עמוקה בחוסר התוחלת של ההתבדלות. המסר הזה ללא ספק סייע לו להשיג תמיכה משמעותית מלבנים רבים, אך זאת אין לשכוח: בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית, שבין חבריה יש ייצוג משמעותי לשחורים, הוא זכה לתמיכה של כתשעים אחוזים מהבוחרים השחורים. גם כאשר מולו התמודדה מועמדת בעלת רקורד מוכח של תמיכה בקהילה השחורה ובזכויות אזרח (ביל קלינטון כונה "הנשיא השחור הראשון" על־ידי הסופרת השחורה טוני מוריסון), נטו השחורים לטובתו בבלוק הצבעה המזכיר את הבחירות לנשיאות סוריה יותר מאשר תהליך דמוקרטי אמיתי. הם אמרו למעשה: כאשר יש סוף־סוף סיכוי של ממש שייבחר נשיא שחור לארצות־הברית, אנחנו נעשה כל שביכולתנו שזה אכן יקרה, גם אם המועמד המסוים הזה הוא למעשה בן תערובת, ומוצאו של אביו מקניה ולא ממשפחת עבדים, והוא גדל בהוואי ולא בשכונות של אטלנטה, והוא מתחנף לא מעט ללבנים.
בסופו של דבר, השאלה החשובה היא זו: היה וייבחר אובאמה לנשיא ארצות הברית, ואף ייבחר בשנית ויכהן שמונה שנים, האם בסוף כהונתו יהיה מצבה של הקהילה השחורה שונה מזה שהצטייר בפרשת ג'נה? האם חוץ ממתן השראה לבני הנוער השחורים הוא יוכל לשנות באופן משמעותי את דפוס היחסים בין שחורים ללבנים בארץ זו? אודה ואומר: אני ספקן מאוד ביחס לכך. יכול להיות שבעוד מאה שנה אכן ייראו הדברים אחרת, וההיסטוריונים יציינו את 2008 כשנה שבה החל תהליך השינוי בבחירתו של הנשיא השחור הראשון. ויכול להיות שלא.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש