 |
|
אנשים בינינו, שאינם רואים ואינם נראים
|
|
| טור אישי • דפנה סחייק • יום ו', 25/8/2000, 20:23 |
|
| |
מ' ואני הפכנו חברות באמצע כיתה יא' - חברות שרק הלכה והעמיקה עם השנים ועם השינויים. כבר הספקתי לגלות שאדם עיוור נתפס בעיני אנשים, לרוב, כמסכן. כל מעשה שלו - לימודים, נישואין, נסיעות או קניות בסופר - מתקבל בהפתעה ובהערכה. גם האנשים שמבלים את זמנם איתו זוכים להערכה, אולי משום שדבר זה נתפס כהקרבה מצידם. עם הזמן, הפכתי - מרצוני, ושלא מרצוני - ל"שגרירה" של עולם שהכרתי רק בעקיפין, דרכה.
בקשר עם מ' גיליתי אדם מופלא, בעל כח רצון של ברזל ואופטימיות שמתחדשת תמידית, שנמצא במאבק אינסופי כנגד מכשולים בלתי פוסקים. פעם, כשאיש לא מוכר ניסה לקחת אותה לצד השני של הכביש בתחנה המרכזית (למרות שלא ביקשה לחצות), תפס אותו אדם את קצה המקל שלה, והחל למשוך אותה לצד השני. מ' עזבה את המקל, וחיכתה בסבלנות שיחזור: "חשבתי שרצית לטייל עם מקל..."
אני מודה: הוקסמתי. מהכח, מההומור... השתכרתי מהיכולת להאבק על משהו טהור על פי כל אמת מידה. כשספר למבחן בספרות לא הגיע בזמן מהספריה לעיוורים בנתניה, התעקשתי לקרוא אותו יחד, גם בלילה שלפני, והתווכחתי עם המורה שלנו על התאריך; התווכחתי עם כל מי שרק הסכים לשמוע, הסברתי - בלי סוף.
מ' צברה "נצחונות טכניים": היא ניידת בכוחות עצמה, היא אם לילדה, היא יכולה לבשל, לנקות, לנסוע - כמו כל אדם רגיל. היא גם התקבלה למסלול מקוצר לתואר שני. כל זה, למרות כל המפקפקים והדואגים. חלק מהקסם שיש בה, בעיניי, הוא ביכולת שלה לתת כוחות לכל מי שסביבה - גם מי שגורלם, לכאורה, שפר עליהם. המאמר הזה הוא חלק מהמאבק שלי להכיר את השוני לאנשים רגילים, להשתתף בצעקה.
לפני כמה שנים, מ' התחילה תהליך של חזרה בתשובה. אני זוכרת את השלבים הראשונים: תהום שהולכת ונפערת בינינו, ותהיה מתמדת, של שתינו, אם נצליח לגשר עליה. עם הזמן, למדנו את העוצמה שבקשר, מעבר לשוני.
מופתעת ונרגשת, ספרה לי איך בנות האולפנה עזרו לה כשהגיעה: היא ספרה שכעסה על הרב, כי חשבה שביקש מהן יחס מיוחד כלפיה. אך היא למדה שהן עוזרות לכל בת חדשה שמגיעה להשתלב ביניהן.
העיוורון החברתי
בעולם החילוני, היו אנשים שהרגישו שקשה לצרף אדם עיוור לבילוי בקבוצה. הרבה אנשים פשוט לא נגשו מלכתחילה לאדם עיוור. אחת המורות שלנו אף חששה לקחת על עצמה את האחריות הכרוכה בצירופה של מ' לטיול. לאחר שחזרה בתשובה, נתקלה ברב שסירב לקבל אותה למטיבתא: "מי בכלל ירצה ללמוד איתך בחברותא?"
מ' קוראת להגבלות הללו "עיוורון חברתי": את כל הדברים הללו עשתה לבסוף, אך המאבק לא היה לא כנגד המכשול הפיזי, אלא כנגד יחסם של האנשים שרואים עיוורון כחוסר יכולת, נקודה. מ' טוענת שאי אפשר לשבור את המגבלה, כי אינה פיזית: אפשר להוכיח לאדם זה או אחר שהקושי הוא טכני, עביר; אי אפשר להוכיח לכולם, כל הזמן. "גמרתי לריב עם העולם", היא אמרה לי.
וקשה. קשה לראות את הויתור על המאבק, כשמדובר במישהי שתמיד נטעה בי כח להאבק. היום היא ממקדת את המאבק בניצחונות אישיים על המכשולים שלפניה - ולא במלחמה בסטיגמות חברתיות. היא מנסה לבנות עולם נורמלי ככל האפשר בנישה הפרטית שלה.
"נורמלי ככל האפשר" - כי החברה משדרת מסר מתמיד של חוסר אמון, של ספק, של רחמים. אנשים לעולם יעשו דברים במקומה ובשבילה, יביעו חשש מכל נסיון שלה לעשות דברים ("אולי לא תקחי את הילדה לבד? תחכי שבעלך יגיע..."; "אל תרוצי במדרגות, את יכולה ליפול"). הציפיות הנמוכות מאדם "מוגבל", כפי ש"ההם" קוראים לזה, והעובדה שלא נותנים לו הזדמנויות לתרגל את יכולותיו וכישוריו, פוגעים בו לטווח הארוך, כולל בבטחון העצמי שלו.
מי שמכיר, או קרא על הנושא, יודע שיש לעיוורים יתרונות אחרים, כ"פיצוי" על העיוורון: חוש ריח וחוש מישוש מפותחים, זיכרון, דמיון - מעבר לכל אדם רגיל. לרבים מהם יש גם שמיעה וכשורים מוזיקליים. מי מכם שמכיר אדם עיוור יודע וודאי שזהו עולם שונה־משהו: יש בו מושגים ייחודיים ("יש לו קול של חלב", למשל); השיחות הן יותר לעומק, ומכוונות לעולם הפנימי יותר מאשר שיחות של "רואים".
בחברה שלנו, שסוגדת למירוץ המטורף אחרי "הצלחה" - כסף, קריירה, מעמד, מראה, השכלה, תחרותיות, אינדיבידואליזם - כל אדם דואג לעצמו. עולם כזה קשה לאדם עיוור, ואולי הדת מהווה מסגרת מגוננת, שיש בה פחות תחרותיות, ויותר הכוונה לעזור לזולת.
המפגש בין העולמות הוביל אותי למסקנה כואבת: לחברה אין זמן, רגישות או כח להתמודד עם האחר (מ' כתבה פעם: "החברה לא מקבלת אנשים שונים - זה רק במלים"). יש באנשים המון חמלה, אהדה - אך מרחוק, וללא מאמץ. אנשים מוכנים לתרום כסף, כי אדם עיוור נתפס כ"מסכן באמת", אך הם לא יתאמצו להבין מה באמת יעזור לו.
כשפוגשים אדם עיוור עם הקרובים לו - עם משפחתו - תווית ה"מסכנות" דבקה גם בהם. כשמ' התחתנה, מיד נעורו הנשמות הטובות לדאוג לה. מיד עלו השאלות: "והוא? הוא בסדר? הוא רואה? אז מה, בעצם, לא בסדר אצלו? כלום?! לא, זה נשמע לי קצת חשוד. תהיי עם אצבע על הדופק, היא אולי (= כנראה, בקרוב) תצטרך אותך". היו גם שהגדילו לעשות ואמרו משהו נוסח: "אם לא רואים שום דבר, זה יותר גרוע. אולי הוא קצת... לא בסדר?"
בעודי כותבת את השורות הללו, לראשונה אחרי עשור כמעט של חברות, עלה על דעתי שאנשים אולי דיברו בצורה דומה גם עלי. הסיבה היא אולי שמ' היא אדם כל כך מדהים בעיני - היא חכמה, אמיצה, ומלאה עוצמות ושאיפות וחלומות - עד כי לא יכולתי להעלות על דעתי שמישהו יכול לראות נחיתות בקשר איתה; למרות שתמיד ידעתי שהיו שראו בכך קושי.
אני מרשה לעצמי לשער שהמבט החברתי הזה פוגע בכל אדם שיש לו נכות או מגבלה נראית; המבט הזה יכול לתסכל יותר מכל קושי פיזי, כי על קשיים, כפי שמ' אומרת, תמיד אפשר להתגבר באופן כזה או אחר; אבל המבט החברתי הוא בלתי מנוצח.
שלמה דשן (אנתרופולוג, "במקל המתקפל", 1996) טוען שחלק מהנחיתות הנתפסת של העיוורון היא פרי סוציאליזציה ותיוג. מ' אומרת שהעיוורון הוא חיסרון ויתרון. היא אומרת שהחיצוני לעיתים גורם לנו עיוורון ושטחיות. הרתיעה מהמגבלה חוסמת בפנינו עולם מלא ועשיר, והמון אנשים נפלאים; אך אנו לעולם מתמקדים בשוני, בקשיים שבקשר (אולי אפשר להשליך מכאן גם על יחסי עדות, חילונים ודתיים, מה שלא תרצו).
ההפסד הוא גם שלנו, אך הפגיעה באדם עיוור ובסביבתו היא חזקה בהרבה, ובלתי הפיכה: אדם שיודע שכל מי שסביבו מתוייג איתו, חש אשמה ותסכול. מ' אומרת שלעולם תצטרך להשקיע בקרובים אליה יותר מכל אדם אחר, כדי להוכיח ש"כדאי" לאהוב אותה, שהיא ראויה, שמי שאיתה לא פראייר. והרי להיות פראייר זהו אחד הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות לאדם ישראלי. היא צריכה לתת יותר, כפיצוי לקרובים אליה על שהיא "מורידה" אותם בדרגה. היא צריכה לעשות יותר מאחרים כדי להתפס שווה להם. חייה הם בצל מאבק מתמיד במבט מקטלג ופוגע, ומפקפק; מאבק תמידי לשמור על בטחון עצמי ואמונה ביכולת שלה, כנגד כל הטוענים אחרת.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש