לפני כחצי שנה נודע לי שאני דמנטי. דמנציה - למדתי מהר מרופאים, מקטעי קריאה ומדברי מכרים שהתנסו בתופעה בחוג משפחתם - היא מצב לא הפיך; ואינה בת־ריפוי. רופא או שניים מסרו לי שבנסיבות מסוימות ניתן לעצור את התפתחותה; לא להסיגה אחור; היא מעוות לא יתקון. זו ידיעה מייאשת. מה שנובע ממנה הוא כי המוח שלי נמצא במצב של התנוונות. מכאן ואילך צפוי המשך של ירידה קוגניטיבית, של שכחת דברים שזה עתה נחוו ונלמדו, של בלבול, של הידמות פיזיונומית לדמנטים שסבר פניהם עמום, כלשהו מיוסר.
כמעט אין למה לקוות ואין טעם לקוות. בדרך שאמצא ביגיעה רבה אסתגל אט־אט למצב של שיטיון. כחרש וכקטן אהיה פסול לעדות ופטור מאחריות חברתית. גם כשאקיים – אם אצליח – מגע חברתי הוא יהיה מגעם של נותני מחסה, של אנשי חסד, של נפשות טובות שיבחרו, לעת עתה, לא להתנכר אלי חרף איוולתי ההולכת ומתפתחת, ההולכת ונעשית עוד ועוד טורדנית.
תופעה דמנטית המאפיינת את התנהגותי הקוגניטיבית זה כשנה היא שכחת ההקשר של הדברים שאני עומד או מתכוון לומר. רוב ימיי עסקתי במלאכות מילוליות כמורה, כמרצה, כיועץ, כמפקח. אני מבחין בירידה ניכרת בזיכרון שלי לטווח קצר. לעיתים אני מתחיל לומר משהו; מישהו נכנס לדבריי, וכשהוא מסיים מתברר לי כי שכחתי, או מוטב, אבד לי, מה שרציתי לומר.
רופאים מסרו לי על הדמנציה בלשון רכה, אמפאטית. קרובים וחברים נדו אמנם בראשם, אך עמדו על כך שהממצא אינו מתקבל על הדעת: התנהגותי אינה עולה בקנה אחד עם מה שידוע להם על התנהגות הדמנטי. כנראה, חלה טעות באבחנה. הנה בדיקת MRI מוח שעברתי כמעט לא העלתה דבר. אולי התפתח משהו שאינו חמור כל כך. רופא או שניים העלו סברה כי המדובר בפסיאודו־דמנציה: בהתנהגותי קווים של דמנציה, הזיכרון קצר־המועד שלי נחלש. עם זאת, הגורם לכך אינו תהליך ניווני במוח, אלא דיכאון שמייסר אותי רוב ימיי. הדיכאון לעת זקנה מתעתע ויוצר תחושה של פגיעה ניוונית במוח. שוב אני נאחז בתקווה.
אכן, תופעת הדמנציה והמודעות לה מעמידה אותי ואת הסובבים אותי בפני דילמה. קשה לי לוותר כליל על תקווה; קשה לסובבים אותי למנוע ממני תקווה. אבל, מצד שני, הרופאים והספרות מתארים דמנציה כהתנוונות כמעט לא בת עצירה, וכמעט לא הפיכה, של המוח. אין יסוד לציפייה להטבה. המעוות לא יוכל לתקון.
מרמזי ספרות למדתי כי קורה שלבסוף זהות הדמנטי מיטשטשת. הגוף ממשיך לחוש כאבים שקשורים בחוליים; אבל הדמנטי כבר אינו יודע מה גורם להם ואיך בכוחות עצמו לצמצם אותם. הוא שוכח מידע בסיסי וחיוני על עצמו. במה התמקד בשנות העבודה האחרונות שלו. מה כתב – אם כתב. מי הקרובים אליו ואילו ציפיות ריאליות הוא יכול להפנות אליהם. אדם דמנטי (כנראה) שפגשתי באקראי לפני חודשים אחדים ענה לי ספק באדישות ספק בחיל ורעדה שאינו זוכר היכן נולד ומה עשה בשנותיו האחרונות.
היכולת לחלוק את רגש הייאוש עם אחרים הולכת וקטנה. אבל הסבל שאני יכול בשלב הנוכחי של חיי להעיד עליו אינו טבוע בעצם החוויה הדמנטית, אלא בפחד הצפוי שתתארע. תופעה נוספת שמלווה אותי שנים אחדות (קשה לי לקבוע מתי התחילה) היא עייפות וחולשה. אני מתעייף אחר מאמצים פיזיים קטנים, אפילו הליכה של מה בכך. אותה השפעה יש גם למאמצים קוגניטיביים ולו קצרים. למעשה, היקף פעילותי וטיבה ירדו מאד. אינני מרוכז בקריאה. ברוב ניסיונותיי לקרוא אני מבחין, זמן קצר אחרי שהתחלתי, כי אינני קולט/זוכר את האמירה המרכזית או את גלגולי הנרטיב ההולך ונפרש בטקסט שאני קורא.
הבלבול שלי מתבטא בין היתר בכך שקשה לי להתבטא בפני יחיד או קבוצה. לעתים אני מרגיש שהליקויים האלה מאפיינים אותי ואת התנהגותי זה שנים רבות. אני מודע לדיכאוני מאז גיל 12 בערך, לבעיות ריכוז בקריאה ולבלבול מאז גיל 14. שוב אני נוטה לתקוות הפסיאודו־דמנציה.
מצוקה ישנה היא תחושת הניכור העמוקה ורגש הבדידות שכמעט תמיד כוננו בי וכנראה התגברו בשנה האחרונה, בעיקר למן התקופה שחדלתי ללמד. כמעט אינני נפגש עם אנשים, אולי בראש ובראשונה כיון שאינני אדם פעיל בשום נושא שהוא, ואין לי כל רקע תעסוקתי ופרויקט תעסוקתי עם איש. ייתכן כי רעים מתנתקים ממני גם כיון שאני משדר, כנראה, מצוקה מתמידה שמרתיעה גם את הנאמנים בין מכריי הישנים.
ב-2003 ו-2006 לימדתי שני סמסטרים באוניברסיטה בחו"ל. קשרתי קשרי ידידות עם שלושה־ארבעה מרצים שם וחלמתי על פרויקט של כתיבה על הקהילה היהודית בעיר האוניברסיטה. זכיתי פה־ושם למעט תמיכה ועידוד, אבל לא הצלחתי להתמיד ורגשי הרעות גם עם הגרעין הזה התפרקו.
אבל נעשיתי מודע לשיבוש הזיכרון לטווח קצר רק בשנה האחרונה. אם כך, אולי אין כאן התפתחות של מחלה מוחית חדשה. במלים אחרות, ייתכן שנוצרה החרפה בליקויי; אבל אני נושא את רובם שנים רבות, ובהגזמה, כמעט מאז ומעולם.
רופאה אחת שאבחנה אותי כדמנטי לפני כחצי שנה, סבורה עכשיו שאינני דמנטי. היא אומרת זאת על סמך התנהגותי שלאחרונה. אינני מבין מדוע שינתה את דעתה, שהרי מחלות דמנטיות אינן נרפאות. ואם טעתה – איך נגרמה הטעות. אולי הבחינה בבהלה שלי והחליטה לכן לשנות את התמונה שציירה. האפשרות כי מצבי הוא החרפה של תכונה אופיינית משכבר, טעות באבחנה או פסיאודו־דמנציה היא באופן מוזר במקצת מקור עידוד. אולי לא מדובר בדמנציה ממש אלא בתכונה אישיותית שהיו לה כבר ביטויים בהתנהגותי בעבר. וכך, אולי, אינני דמנטי; אינני נושא מחלת מוח ניוונית ומתפתחת.
ובעצם, מה זה משנה? מה חשיבות יש להגדרה תיאורטית של מחלתי? בסופו של דבר, לפני כחצי שנה נודע לי שאני דמנטי. כעת רק נותר לי לחכות.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש