 |
להגדרה הפורמלית של מחלתך אין אולי חשיבות, אבל לאופן שאתה תופס אותה - יש ויש. תחזיות הרופאים הן כמעט תמיד קודרות מטבען במקרים כאלה: הרי אם משהו ישתפר לא סביר שיאשימו אותם. אם תחול הידרדרות לא צפויה, לעומת זאת, זו תהיה אחריותם.
לפני כשנתיים חלתה אשה כבת 80 ממכרותיי באופן קשה מאוד במחלה נוירולוגית מסוימת. היא הייתה זקוקה לניתוח, אבל מצבה הכללי לא איפשר לבצעו. היא הדרדרה במהירות רבה, הגיעה לטשטוש מוחלט, דיברה (במידה שהצליחה לדבר) שטויות מפליגות, לא זכרה דבר על זהותה, לא זיהתה את ילדיה או נכדיה... ישבה קשורה בכיסא גלגלים. משותקת לחלוטין. בסופו של דבר, לאחר כחודשיים קבעו הרופאים שאין פתרון. היא תמשיך כך או תידרדר עוד יותר (במידה שיהיה לה לאן), ולמעשה - כך אמרו - לא נותר לה יותר מימים אחדים עד חודש לחיות.
אבל היא חיה. שרדה איכשהו. ולאט לאט התחילה להתאושש. חזרה לזהות את סביבתה. לדבר בהיגיון. לחשוב. אחר כך גם לקרוא. ומאוחר יותר ללכת. בעזרת הליכון, לעתים גם בלעדיו.
הרופאים אינם יודעים הכל. למקרה שתיארתי כאן הם קוראים "נס", אבל זה פשוט יופמיזם ל"טעות". הם טעו. אין מה לעשות.
וודאי שבעניינך שלך, כאשר למעשה אין ביניהם הסכמה, כאשר הם עצמם אינם יודעים בביטחון, אפילו אינם משוכנעים באבחנתם... כך שהטוב ביותר, נראה לי, לנהוג כאילו מעולם לא נקבעה אותה אבחנה קשה, להשתדל ככל האפשר להנעים את חייך, לפעול ככל יכולתך כדי להחזיר את סוגי הזכרון שאבדו לך, ולקוות לטוב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש