 |
ירדן ניר נתקף נוסטלגיה לשחור השחור הזה, וסוגר חשבון עם הצדדים האפלים של הקומפקט דיסק.
|
|
| מוזיקה • ירדן ניר-בוכבינדר • יום ו', 1/10/1999, 20:42 |
|
| |
רבים כבר ביכו, ובצדק, את העוול שנעשה לעטיפות התקליטים במעבר לדיסקים - הקוטן הזה, שהופך תמונות רבות עוצמה, למעשה חוויות התבגרות של אנשים רבים, לסתם תמונות נחמדות.
נקודה פחות חשובה אולי, אבל כזו שלא מקבלת מספיק התייחסות בכל זאת, היא עניין חלוקת הצדדים. בתקליטי הויניל, הצדדים היו עניין מהותי. ניתן מניח שכל מי שגדל על תקליטים, מחזיק בראשו את חלוקות דוגמת: בתקליט X הצד הראשון נחמד, אבל הצד השני פיצוץ באוזן; וגם חלוקות יותר עדינות: שני הצדדים של תקליט Y מתחילים חלש, אבל משתפרים. והאם גם לכם היה את התקליט הזה, שבו גיליתם, בצעד נועז וחתרני, שאתם מעדיפים לשמוע קודם את צד ב' ורק אחר כך את א'? אפילו אם המוזיקה לא הכתיבה חלוקה כזו, זה היה בלתי נמנע. האקט הדרמטי הזה בין הצדדים: להרגע רגע (בזמנכם החופשי!) מהצד הראשון, לקום מהמיטה (מה, שמעתם תקליטים על כיסא? לזה אתם קוראים גיל התבגרות?), ללכת לפטיפון, ולבצע את טקס החלפת הצד - בהכרח זה הכתיב התייחסות לצדדים השונים כאל שני חלקים נפרדים, לפעמים שתי יצירות, כל אחת עם התחלה, אמצע וסוף. כמובן שגם היוצרים היו מודעים לזה, והרי הם בעצמם גדלו על תקליטים כאלה.
זה השתלב, כמובן, בעובדה שטכנית הפטיפון כיוון אותנו (גם אם לא לגמרי הכריח) לשמוע כל צד מתחילתו ועד סופו. כדי לדלג על הקטע הראשון או האחרון בצד, ובוודאי על שיר באמצע צד, היינו צריכים באמת לשנוא אותו.
והנה התקליט מועבר לדיסק, ושני הצדדים מחוברים להם יחדיו. נניח שההיכרות הראשונה שלנו עם האלבום היא בפורמט של הדיסק. יש כאן שני אפקטים מנוגדים: מצד אחד, פתאום ההתיחסות שלנו היא לדיסק כולו, כיצירה אחת. מצד שני, בגלל שהיצירה הזו ארוכה פי שתיים וכוללת יותר קטעים, בהכרח ההתיחסות לאלבום כמכלול נחלשת קצת, מתפוררת אל הקטעים הבודדים. ואז באה המערכת הדיגיטלית, ומאפשרת לנו לממש את ההתיחסות הזו: לרוץ קדימה ואחורה בין הקטעים בלחיצת כפתור, אולי אפילו בשלט רחוק בלי לקום מהמיטה, או מהכיסא (כי כבר התבגרנו קצת).
אל תבינו לא נכון, אני כמובן לא נגד דיסקים, ואפילו האפשרות לדלג בנוחיות על קטעים היא בסופו של דבר נחמדה ומועילה (מי שלא רוצה תמיד יכול לא לדלג). אבל חברות המוזיקה היו צריכות לעשות את המינימום: לציין על העטיפה אילו קטעים שייכים לאיזה צד. לפעמים זה אכן נעשה, אבל לרוב לא.
ועצה לי אליכם: אם יש לכם דיסק שבמקורו היה תקליט ויניל (ואני מדבר על מקורו, כלומר, לא על יצירות קלאסיות, שהדחיסה שלהן לסד הצדדים של תקליט כבר היתה עיוות כלשהו, מבחינה זו), היו לפחות מודעים לחלוקת הצדדים. אם זה לא מצויין על העטיפה, נסו להסיק זאת ממשך השירים, וגם מההפסקה הארוכה טיפה יותר בין שני השירים שביניהם עובר הגבול. אחר כך נסו לחשוב על כל צד בנפרד, ותראו אם קורה משהו.
ואי אפשר בלי מילה רעה על התופעה הקרויה 'רצועות בונוס'. למי שעד עכשיו לא היה לו מושג על מה אני מדבר ומה זה בכלל משנה, אדגיש את הנחת היסוד של הרשימה הזו: תקליט, וגם דיסק, הם יותר מאסופה מקרית של שירים. אפילו אם לא היתה כוונה כזו אצל היוצרים או העורכים, נוצר רצף מסוים אצל השומע - שינויים של מצבים נפשיים, משחקים של ציפיות והתממשותן. וכמובן שבפועל היוצרים או העורכים הקדישו לזה לפחות קצת מחשבה, וברוק המתקדם היומרני של שנות השבעים, מן הסתם, הרבה מחשבה. רצועות בונוס, אם כן, הן התערבות ברגל גסה במערכת היחסים בין המאזין לאלבומו; וזאת, באחת הנקודות העדינות יותר באלבום: הסוף שלו. סופו של אלבום הוא רגע קסום: רגע של שקט שאחרי הסערה, מעבר מעולם התקליט לעולם המציאות. הוא דורש את הזמן שלו, אפילו אם זה רק כמה שניות, והוא דורש שקט. הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע ברגע הזה הוא את אחת משתי הרעות החולות המהוות את הרוב המוחלט של רצועות ה'בונוס': רגעי אולפן הקלטות קטועים וגרסאות בוסר שהיוצרים החליטו להשאירן בחוץ, או גרוע יותר, רמיקס מעצבן (היש רמיקס לא מעצבן?) וגדוש תופים לשיר שכבר שמעתי אותו מתישהו בשעה האחרונה.
נכון, קל לעצור את הדיסק בדיוק לפני ההרעשה (וזה מה שאני עושה. תמיד), אבל מרגיז אותי שמכריחים אותי להתרכז ולקבל החלטות וללחוץ על כפתורים ברגע הנכון, כשמה שאני רוצה הוא דווקא לשכוח מהכל ולהיות רגע עם עצמי.
כנראה שיש מקום להוציא את השירים שבמקור יצאו רק בסינגלים, ולמען המעריצים השרופים, גם את רגעי אולפן ההקלטות הקטועים וגרסאות הבוסר. אבל, אם חתיכת הפלסטיק של הקומפקט דיסק היא זולה כפי שהיא, מדוע לא להוציא את זה על דיסק נפרד, קצרצר אפילו, ולמכור אותו (בזול) למעריצים? ואם בכל זאת זה חייב להצטרף לתקליט, הנה הצעה, ואפילו שתיים (מן הסתם, מאוחר מדי לרוב התקליטים): לשים את הרצועות בתחילת הדיסק - אפשר יהיה לדלג עליהן בהתחלה ואחר כך להיות רגועים (אם יש קטעי בונוס שאני רוצה לשמוע, אני דואג בעצמי לשמוע אותם קודם - מומלץ!). לחילופין, אפשר לשים אותן בסוף, אבל עם 'רצועת בטחון' לפניהן, של שתי דקות לפחות, שיהיה בה רק שקט. מי שרוצה לשמוע את הבונוס, יוכל לדלג עליה בקלילות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש