 |
|
ספרו האחרון של ג'ימי קרטר ''פלסטין - שלום ולא אפרטהייד'' עורר סערה גדולה. השימוש המכוון במלה ''אפרטהייד'' הקפיצה פיוזים להרבה מבקרים, ומספר חוקרים בכירים אף התפטרו מ''מרכז קרטר''. בין המבקרים הראשיים, המשפטן אלן דרשוביץ שכתב ביקורת מחץ כפי שרק הוא יודע לעשות, ופרופסור קנת סטיין שכתב בעבר ספר עם קרטר. עם השנים למדתי להעריך את הנשיא קרטר ולכן עניין אותי לדעת האם אכן כצעקתה. במקביל, קראתי גם את ספרו של ראשיד חאלידי ''כלוב הברזל, סיפור המאבק הפלסטיני למען מדינה'' כדי לקבל פרספקטיבה רחבה יותר על הנושא. להלן הערות על שני ספרים.
|
|
| ספרים • רון בן-יעקב • יום ד', 4/4/2007, 15:48 |
|
 |
|
| פלסטין - שלום ולא אפרטהייד |
|
את הביקורות על סיפרו של קרטר קראתי בעיון רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר עצמו. מעניין הוא שהנקודות למחשבה אשר רשמתי לעצמי מתאימות לביקורת שנמתחה על הספר, כפי שסוכמו באתר ה”וועדה לדיוק אמריקאי בדיווח מהמזרח התיכון”. ברם, תשומת לבי נמשכה גם לדקויות מינוריות השונות במהותן מההשמטות והטעויות העובדתיות וההיסטוריות עליהן הצביעו המבקרים. למשל, קרטר, שלא מסתיר את חוסר אהדתו למנחם בגין, מציג אותו כראש "האירגון המיליטנטי,” ומדגיש שהבריטים הכריזו עליו כטרוריסט. לעומת זאת, המלה "טרוריסט" לא מוזכרת בהקשרו של יאסר ערפאת. הטרוריזם הערבי מוזכר בפעם הראשונה באופן אגבי רק אחרי למעלה ממחצית הספר (שאיננו ארוך במיוחד), וקרטר מבקר את הטרור הפלסטיני לראשונה רק לקראת סופו. אלא שזו ביקורת שנובעת מההבט הפרקטי ולא מהמוסרי "הנכונות הפלסטינית לנקוט באלימות לא עשויה להניב פרי עתידי," (נקודה עליה קרטר התנצל מאוחר יותר בעקבות הביקורת שטענה שדבריו מהווים הסכמה לטרור). גם פעולות הטרור של שנות ה-1970 ומתאבדי שנות ה-2000 לא מוזכרות למעט הפיגוע במלון פארק בפסח 2002. קרטר מרבה לספר על פגישות שהוא ואישתו רוזלין ערכו לאורך 30 שנה עם פלסטינים וערבים מן השורה, אולם כמעט ואין איזכור על פגישות דומות עם ישראלים.
הנשיא לשעבר הטוב ביותר
אז מיהו הנשיא קרטר? קרטר, פיזיקאי גרעיני בהכשרתו ששרת בדור הקצינים הראשון של צי הצוללות הגרעיניות של ארה"ב, נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית בשנת 1976 לנשיאה ה-39 של ארה"ב. כל זה לאחר הטראומה של ויאטנאם, המשבר הנשיאותי והפוליטי בעקבות הדחתו/התפטרותו של הנשיא הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון לאחר חשיפת שרשרת של פעילויות פליליות, ובעיצומו של משבר האנרגיה והאמברגו שהטילו מדינות ערב על משלוחי נפט לאחר מלחמת יום כיפור בשנת 1973. בסקרים בקרב היסטוריונים קרטר לא מקבל ציון גבוה על תיפקודו כנשיא, והוא מדורג אי שם באמצע הטבלה, עקב כישלונו במלחמה באינפלציה ומשבר בני הערובה האמריקאים באירן לאחר מהפכת 1979.
עם חלוף השנים, השתנתה ההערכה לתפקודו, גם במבט לאחור על תפקודו כנשיא וגם בבחינת פועלו אחרי פרישתו מהחיים הפוליטיים. קרטר ייסד את "מרכז קרטר", המקדיש את פעילותו לשימור ולקידום זכויות האדם ברחבי העולם, הקלת סבלם של נרדפים ובקרת בחירות במדינות חסרות מסורת דמוקרטית ומערכת פוליטית איתנה. ג'ימי ורוזלין קרטר הם פעילים בארגון "האביטאט יומניטי" שבמסגרתו הם עוזרים לבנות בתים לחסרי כל. הפעילות ההומנטירית הזו זיכתה אותו בפרס נובל לשלום בשנת 2002 ובפרס אלברט שוויצר להומניטריות. בסקר של מכון סיינה, דרוגו של קרטר עלה מהמקום ה-33 בשנת 1984 למקום ה-25 בשנת 1992 (בהשוואה, הנשיא ג'ון פ. קנדי ירד מהמקום ה-8 ל-14), וכך קרטר זכה לכינוי "הנשיא לשעבר הטוב ביותר". אם כי ניתן למצוא גם דעות הפוכות, כמו בכתבה "הנשיא לשעבר הגרוע ביותר", שפורסמה במגזין היהודי־שמרני הנחשב "קומנטרי".
מנחם בגין, ג'ימי קרטר, אנואר סאדאת, בקמפ דייוויד
בתקופת נשיאותו הכריז קרטר על "המחויבות המסיבית ביותר בעיתות שלום של משאבים לפיתוח מקורות אנרגיה חילופית", הכרזה שלוותה בחקיקה והקצאת משאבים פדרלית, אך בוטלה עם בחירתו ב-1980 של המועמד הרפובליקני רונאלד רייגן למשרת הנשיא. הקשר המעניין בין מחויבותו של קרטר לפתרון בעיית האנרגיה לספרו הנוכחי נמצא בהכרזתו דאז שהמאמץ לחסכון באנרגיה הוא "שווה ערך מוסרי למלחמה". הנשיא קרטר קידם מדיניות ממשלתית של "הסתפקות במועט", הקטנת הצריכה הראוותנית, קידום מהלכי שלום, צמצום מכירת נשק, והתנגדות לפעולות חשאיות נגד משטרים זרים. בהתאם, מעניין לראות שבדרוג הנשיאים, קרטר ניצב במקום העשירי בקטגורית הסמכות המוסרית. לנקודה הזו אשוב בהמשך.
פלסטין - שלום לא אפרטהייד
מעבר לטעויות, לאי־הדיוקים, ובעיקר ההטיות, הספר של קרטר חידש לי כמה דברים, כמו העובדה שעוד לפני בחירות 1977 שהעלו את הליכוד ובגין לראשות הממשלה, הנשיא אנואר סאדאת בא לוושינגטון לשוחח עם קרטר על רצונו הנחוש לפעול במשותף למען משא ומתן לשלום המבוסס על החלטות מועצת הבטחון של האו"ם, מו"מ ישיר, גבולות קבע וירושלים. בהקשר הזה ראוי לציין ששני האישים להם קרטר שמר חיבה מיוחדת והערכה מרובה היו אנואר סאדאת ועזר וייצמן. בקטע שעשוי לעלות את חמתם של המבקרים – בגלל אופי תיאור מעורבותו של ערפאת - מספר קרטר ששמעון פרס, יוסי ביילין וערפאת דיווחו לו על המגעים הסודיים שהתנהלו באוסלו, ולמרות שהוא איננו מגלה, אני יכול להניח שקרטר שיתף את הממשל האמריקאי במידע. “באוגוסט 1993 שהיתי בצפונה של תימן כשקיבלתי בקשה דחופה להיפגש עם ערפאת... מצאתי את מנהיג אש"פ מלא בהתרגשות...” ההתרגשות היתה סביב הצלחת שיחות אוסלו.
קרטר לא נרתע משימוש במושגים טעונים, והרושם שעולה מהספר הוא שהמטרה איננה רק לעורר ויכוח, כפי שהוא טען בראיונות. לטעמו, הוא קורא לדבר בשמו אפילו אם המשמעות איננה ערבה לאוזניים. כך מכונה ההתיישבות בגדה, לה התנגדו כל הממשלים האמריקאיים מאז ממשל ג'ונסון בשנת 1967 (ושממשלו של ג'ורג' וו. בוש סטה ממנה בשנת 2006) - “קולוניאליזציה.” אם אזכיר שמשמעות המושג היא "תנועה מיישבת מחוץ לשטחי המדינה" יתכן שהכעס לא יהיה גדול כל כך.
ראשיד חאלידי, כלוב הברזל
בעמוד 189, פחות מעשרים עמודים לפני סיום הספר, מזכיר קרטר את המושג הטעון ומעורר המחלוקת: “בריק הדיפלומטי, מנהיגים ישראליים קיבלו סידרה של החלטות חד־צדדיות, תוך עקיפתה של וושינגטון ושל הפלסטינים. ההנחה שלהם היא שעל ידי הקפה באמצעות מחסום הם יפתרו את הבעיה הפלסטינאית. בנצלם את הדומיננטיות הצבאית והפוליטית, הם כופים מערכת של נסיגה חלקית, סגירה בקופסאות, ואפרטהייד על האזרחים המוסלמים והנוצרים של השטחים הכבושים. המניע העיקרי להפרדה הכפויה בין שני העמים איננה דומה לזו של דרום אפריקה – גזענות, אלא השתלטות על שטחים.” לעניין הדומיננטיות והנוצרים עוד אחזור ובנוגע לשימוש המניפולטיבי במושג ה'אפרטהייד', יש לבחון אם ניתן לראותו מנקודת מבט אחרת.
למעשה, כל מונח לשוני שנבחר, כמו 'הפרדה', 'התנתקות' או 'אפרטהייד', בא לא רק לתאר מצב אלא לשרת מטרה פוליטית או אידאולוגית שונה, והשאלה היא איזה מושג מתקרב יותר לתאור נכון יותר של המציאות המתהווה בשטחים. ברור שהמשמעות המושגית לא עומדת אך ורק על ההגדרה המילולית, שכן אז 'אפרטהייד' בהחלט יכול לעמוד בדרישות. אולם המערכה על עיצוב תפיסת המציאות יוצאת מתוך שליטה על מרכז הבמה הלשונית והאידאולוגית. התנתקות והפרדה הם מושגים ראויים אך הם חסרים את מרכיב ה'מוסדיות' של ההמשכיות וההתפתחות בזמן ובמרחב, תוך בניה של מוסדות שונים שתומכים, מקבעים, מעצבים ומחנכים דורות של מציאות מופרדת.
קארטר והנצרות
קרטר שמעורב באופן אינטימי בקונפליקט של המזרח התיכון מתחילת שנות ה-1970 ובתהליכי הפיוס והשלום, כתב ספר בנימה אישית, המתבסס בעיקר על זכרונותיו, רשמיו ורשימותיו מפגישות וסיורים שערך באזור. בסגנונו הספר כתוב בשפה פשוטה, ישירה ואישית, וברור שמטרתו לא היתה לכתוב ספר אקדמי או פולמוסי. הוא נועד לקהל הרחב ולמעשה לקהל האמריקאי שלטענת קרטר ואחרים ניזון מדיאטה של חדשות ופרשנות פרו־ישראלית, ושבארה"ב הקול הישראלי גובר על הקול הפלסטיני (ושבאירופה המצב הפוך). לעניות דעתי יש דברים בגו ולא בכדי. קרטר הוא נוצרי מאמין ששייך לזרם האוונגליסטי, ואמונתו היא זו שמניעה אותו לבנות בתים לעניים גם בגיל 90. אבל קרטר איננו נוצרי פונדמנטליסט, וכשהוא התוודה שהיו לו מחשבות ניאוף, הוא בחר לעשות את זה דווקא בראיון לירחון פלייבוי. ביסודה, התנועה האוונגליסטית האמריקאית שואפת להפיץ תורה ואמונה. אולם, בניגוד לפונדמנטליסטיים, הבשורה שלהם איננה מוגבלת לתורתם אלא לערכים כלליים המשותפים לכל אדם מאמין, ובדרך זו ליצור אחדות לאומית.
לאור זאת, הדקדקנות הליגליסטית־פולמית של מבקרים דוגמת דרשוביץ, למרות צדקתם העקרונית, עלולים להביא לכך שהתמונה הכללית תאבד בתוך ים של דרשנות, שאיננה בלתי נגועה באינטרס פוליטי־אידאולוגי. קרטר כתב דרשה, קריאה אוונגליסטית שמנסה להראות שיתכן שישנה תועלת בראיית המציאות מתוך נקודת מבט שונה. לכן, אין להתפלא על המשקל הרב (המוגזם יגידו מי שלא מורגלים לכך), שקרטר נותן בספר למקומן של הקהיליות הערביות־נוצריות בסכסוך. אנדראה לוין, מנכלי"ת אירגון CAMERA אומרת "אין לי בעיה עם עמדתו של קרטר, אלא עם הדרך בה הוא מטפל בהיסטוריה." לטעמי אין זה ספר "חשוב," וברור שצריך לקרוא אותו בהקשרים רחבים יותר, אבל היוקרה של מחברו עשויה לתרום למי שמחפש בכנות את דרך הפיוס. הסכנה כמובן היא שיהיו קוראים שיעשו בדיוק ההיפך, יסתנוורו מהיוקרה של קרטר ובזכרונם יחקק רק הקשר בין ישראל ואותו מושג טעון רגשית - 'אפרטהייד'.
ראשיד חאלידי נגד המעצמות
הספר שכתב ראשיד חאלידי, שעומד בראש הקתדרה על שם אדוארד סעיד במכון ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קולומביה, לא יכול להיות יותר שונה מספרו של קרטר. במובנים שונים הוא מהווה קריאת חובה, במיוחד לקהל הישראלי שלא נחשף באופן קבוע לנקודת המבט הפלסטינית על ההיסטוריה ולתפיסת העולם שלה. חאלידי הוא חוקר והוגה דעות שכתב ספר אקדמי זהיר, כך שמהבחינה הזו לספרו יש פוטנציאל גדול יותר להשפיע בטווח הרחוק על עבודות שיעסקו בקונופליקט הישראלי־פלסטיני. בניגוד לאנגלית הישירה והאישית של קרטר, חאלידי אוהב את השפה האנגלית, גם בכתיבתו וגם בראיונות, דבר שמצד אחד מגביר את הנאת הקריאה אך גם מאט מעט את קיצבה.
התזה של חאלידי לא תערב במיוחד לחיכם של מי שרגיל לפרשנות הישראלית להיסטוריה. הוא מראה שהמעצמות דאז, צרפת, רוסיה, ארה"ב ובמיחוד בריטניה, בגדו בעקרונות שהן עצמן קבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועמדו בצורה חד משמעית ושיטתית לצד הדרישות הציוניות בארץ ישראל, תוך התעלמות, רמיה ודיכוי של זכותם הלגיטימית של התושבים הפלסטינים. סעיף 4 של חוקת חבר העמים, תוכנית 14 הסעיפים של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון, והבטחות מדינות הברית במלחה"ע הראשונה, הגדירו את זכותם של אוכלוסיות להגדרה עצמית, להתפתחות אוטונומית לאומית, ולעידוד ותמיכה בעצמאות לעמים השונים תחת השלטון העותומני. כיצד יתכן, שואל חאלידי, שכל המחויבויות הללו לא קוימו ובמקומן התחייב המנדט לתמוך בהקמת בית לאומי לאוכלוסיה היהודית שבאותו זמן היוותה לא יותר מ-10% מאוכלוסית פלסטין?
בעוד שכתב המנדט הבריטי על פלסטין, שכלל את הצהרת בלפור, כולל סעיף בזכות "בית לאומי" ומתייחס במפורש ל"עם היהודי," הרי ששאר תושבי האזור מכונים 'הקהיליות הלא־יהודיות', 'מקומיים' או 'מגזרי אוכלוסיה'. דבר זה מצביע על מגמת השלילה השיטתית של זהותם העצמית של התושבים הפלסטינים, תוך הכרה פורמלית ומעשית בזכויות הלאומיות של היהודים. כך קיבלו היהודים זכויות יתר ויתרון חוקי על חשבון תושבי המקום, במרחב שהיה שייך לתושבים הפלסטינים. חאלידי מראה שהיתה קיימת זהות עצמית פלסטינית, שלמעשה לא נבדלה ואף עלתה על זהותם, הגדרתם ויחודם של תושבי סוריה, עירק, עבר־הירדן, לבנון ועוד. לאימרתו של אבא אבן "שהפלסטינים לא החמיצו אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות" אין תימוכין משום שלמעשה הבריטים דיכאו וביטלו בשיטתיות כל נסיון פלסטיני לדרוש ולקבל את מה שלטענתם הם זכאים לו עפ"י התחייבות חבר הלאומים.
ארתור בלפור
כך איפשר המימשל הבריטי לישוב היהודי לגדול ולהתעצם ולהוות כוח דומיננטי, למרות נחיתותו הדמוגרפית, ולבנות מוסדות ומערכות שילטון של "מדינה שבדרך". חאלידי לא מתעלם מטענתם ההיסטורית של היהודים לגבי ארץ ישראל, וכמובן לא מסבלם לאורך הדורות ובמיוחד מההשמדה בשואה. אולם לדבריו, האפלייה המובנית לרעת הערבים החלה עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ובכך תיעלה ממשלת המנדט הבריטי את הפלסטינים לעמדת נחיתות. חאלידי לא חוסך ביקורת מהיישוב וההנהגה הפלסטינית שלא השכילו לבנות כוח פוליטי ואידאולוגי. אלא שמדיניות של אפלייה, שיטות של הפרד ומשול ושילטון מרחוק באמצעות שליחים, שיטות שהאימפריה הבריטית (כמו הצרפתית) שיכללה בהודו ובמצרים במשך מאות שנים, חנקו נסיונות לעצמאות פלסטינית.
הגמוניה במקום אפרטהייד
בימינו הדומיננטיות הישראלית עברה למימד של הגמוניה. ז'אן בודריאר עמד בהרצאה ששמעתי על ההבדל בין דומיננטיות והגמוניה. הראשונה מכירה ומאפשרת קיום של ישות נחותה שמקיימת יחסי שולט־נשלט עם הישות הדומיננטית, תוך אפשרות של מהפך ביחסים. הגמוניה הוא מצב גלובלי שלא מאפשר קיומה של ישות אחרת, ולפיכך גם אינו מאפשר את קיומה של מערכת יחסי גומלין בין הישות ההגמונית וישויות אחרות.
חאלידי, זהיר וקפדן, נזהר בשימוש במושג "אפרטהייד”. הוא מזכיר את דרום אפריקה רק בהערת שוליים: "ההקבלה לדרום אפריקה מדויקת רק בצורה שיטחית", ובהמשך הוא מסביר מדוע. אולם לפני שנחכוך ידים בהנאה, חאלידי טוען להבדל משמעותי בין דרום אפריקה וישראל בצורה שאיננה מחמיאה לאחרונה. מטרת תנועת השיחרור בדרום אפריקה היתה מדינה ריבונית אחת, וממשלת דרום אפריקה דרשה לעצמה את השטח בכללותו, כולל התושבים, למרות היותם מסוגרים בבנטוסטאנים אוטונומיים. לעומת זאת "מטריצת השליטה המשוכללת והמקיפה שישראל הנהיגה בשטחים" ו"המשטר הגמיש, הדינמי, אד־הוק" שישראל הנהיגה בשטחים במשך ארבע עשורים, מאפשרים שליטה הרבה יותר רחבה מאשר משטר פורמלי וחוקי של אפרטהייד.
אבות ובנים
הקריאה בספרו של חאלידי מעוררת את ההבנה למימדים העצומים של מעשי אבות הציונות. אנשים שהצליחו להניע לטובת העניין הציוני את מעצמות העל דאז, למרות המחויבויות הפוליטיות והאידאליות של תוכנית ווילסון וחבר העמים, ולמרות יתרונם הדמוגרפי והגיאוגרפי של הפלסטינים. אישים שהצליחו לגייס את התמיכה הבריטית למען הקמת מוסדות שונים המהווים את התשתית והשלד ההכרחי להקמת מדינה, תוך ניטרול דרישות ערביות זהות. לעבור תוך כמה עשרות שנים ממצב של מיעוט מבוטל בשישים, מבחינה דמוגרפית, תרבותית, כלכלית, וגאוגרפית למצב בו היישוב הפך ליישות הדומיננטית בארץ ישראל. לדעתי, זהו מעשה שאמור להמשיך להלהיב ולהפעים דורות על גבי דורות.
אולם, באותה מידה, מוטלת עלינו החובה להכיר ולהבין את נקודת המבט ואת ה־וולטאנשאואונג של האחר, של הפלסטינים. הכרה כזו עשויה רק להעשיר אותנו, והיא לא מהווה סכנה או פתח "לערעור זכותינו". הבנה יונגיאנית שכזו, שבה כל אחד רואה את ספל התה מזוית מעט שונה, עשויה לחשל וגם להגביר את ההכרה בנחיצות של מודוס התנהגות פייסני.
אברהם יהושע השל כתב שהשאלה איננה "להיות או לא להיות”, בזה אין שום בעיה, שהרי כולנו רוצים "להיות”. האתגר האמיתי הוא "איך להיות ואיך לא להיות”. ספרו של קרטר יכול לספק את המניע האנושי־רגשי, וספרו של חאלידי עשוי למלא את החלל העובדתי, וכך לעזור לנו לחפש את אותו ה-'איך'.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש