בעבר טענתי שהלחנת "שירי משוררים" בזמר וברוק העברי היא בעיקרה מסכת של כשלונות: המון לחנים יפהפיים נכתבו לשירי גולדברג, אלתרמן, עמיחי, וולך, רביקוביץ' ועוד, והיו לקלאסיקות, אבל כמעט לעולם לא מצליחה להיווצר הסינרגיה המיוחלת בין מילים למוזיקה. להיפך – לרוב המוזיקה בולעת את המילים, חותרת תחתיהן ומעוותת את כוונת המשורר, אם לא בשיר כולו אז לפחות בחלקים ממנו. הטקסט השירי, שנכתב כיצירה שלמה וגמורה, נוטה להתמרד נגד הניסיון להלביש אותו, גם (ואולי במיוחד) אם הבגד יפה.
שירי נתן יונתן, כך נראה, דווקא אוהבים לחנים. האוסף החדש 'במקום פרידה' מציג ארבעים משיריו שהולחנו, ופעם אחר פעם השילוב עולה יפה. המוזיקה מוסיפה לטקסט תנופה וזרימה, מחליקה פגמים פה ושם, ומסייעת למילים לחדור ללב. המילים, מצידן, תורמות למוזיקה רצינות, נפח אינטלקטואלי ועומק רגשי.
אבל חלק מן הקוראים בוודאי כבר התקוממו: מה פתאום להשוות בין יונתן לבין גולדברג, עמיחי ושות'? הם הרי משוררים, ויונתן הוא... אהם...
פזמונאי או משורר?
הרבה דרכים יש להבחין בין פזמונאות לשירה (כמה מהן עלו בדיון באייל). ניתן לשער כי כל מי שמקבל הבחנה כלשהי בין השניים, יסכים שנתן יונתן קרוב לשטח האפור: יש שיאמרו שהוא משורר שקרוב לפזמונאות, ויש שיעדיפו לסווגו כפזמונאי שקרוב לשירה. לטעמי, אפשר לזהות אצלו פזמונים מובהקים ('טוב ללכת בדרכים' ו'על ענפי שיטה', כמובן, אבל גם רציניים יותר כמו 'האיש ההוא' ו'הסתיו בלעדיו'), ומאידך "שירי־שירה" מובהקים ('החול יזכור') – אבל הוא לא מצטיין במיוחד לא בזה ולא בזה. עיקר יצירתו ומיטבה נמצאים בדיוק באמצע בין שני התחומים.
זהו כנראה סוד הצלחתם של שיריו להתחבר ללחנים. המילים אצלו פחות מהודקות מאצל המשוררים המובהקים יותר, מהוות מבנה פחות מושלם ומגובש – וברווחים האלו יכולה המוזיקה להיכנס. המבנה לא מתערער מכך שמלה פה מובלטת, מלה שם נבלעת, ואיזו שורה או בית חוזרים פעמיים. מצד שני, התחכום שבכל זאת מבדיל את יונתן מפזמונאים מובהקים – הדימויים הלא־מיידיים, המילים הגבוהות יותר, והנושאים ה"כבדים" יותר – הופכים את המילים לשותפות שוות ביצירה, ולא רק לקישוט, תירוץ או קולב לתלות עליו את הלחן.
מעניין להשוות אותו לכותב טקסטים אחר שהתמקם בין פזמונאות לשירה – מאיר אריאל. גם אצל אריאל התקיימה סינרגיה נפלאה בין מילים למוזיקה. אך בעוד שאריאל התמלילן, כפי שטענתי פעם, הוא משרתו של אדון אחד – הלוא הוא אריאל המוזיקאי – הרי שיונתן שש לעזור לכולם. כנראה החומרים שלו פחות אידיוסינקרטיים משל אריאל.
לכל אחד יש שיר
הקריירה של נתן יונתן (1923-2004) משתרעת על פני יותר מ-60 שנה, אולם רוב שירי האוסף הם משנות השבעים והלאה (חלקם, מן הסתם, נכתבו והולחנו מוקדם יותר). בהתאם לכך, מרביתם מבוצעים בסגנון הדומיננטי בזמר העברי החל מסוף שנות השישים ובמשך שנות השבעים: שירה בגוון אישי, אך ללא ההחצנה הרגשית של הרוק. הכוונה, אם לבחור דוגמאות מהאלבום, היא לחווה אלברשטיין, האחים והאחיות (ב'כמו בלדה'), רוחמה, להקת חופים, מתי כספי, אריק איינשטיין ב'דוגית', ורונית אופיר (שנושאת את הלפיד הזה אל ימינו). יש גם ייצוג לשירה הרשמית יותר של שנות השישים – הגבעטרון, שלישיית המעפיל וצמד דרום.
אבל אפשר למצוא גם נציגות לאופי שירה רוקי ועדכני יותר – החספוס של שלמה ארצי, והשירה החשופה של נורית גלרון ב'פגישה על החוף' ושל אפרת גוש. לצידם נמצא כאן פופ הסבנטיז הנוצץ של צביקה פיק, ושל האחים והאחיות (ב'אם העולם').
כולם־כולם מסתדרים עם המילים של יונתן, בונים ונבנים מהן. יוצא מהכלל, לטעמי, הוא ארקדי דוכין, המדקלם באופן קצת עייף וחסר כָוונה את הבית האחרון ב'כל קיץ' (ששרה מיקה קרני). אולי גם השורה שבכותרת מאמר זה מתפספסת במנגינת הפזמון של 'אם העולם' – המנגינה יפה כשלעצמה, אבל יוצאת קצת בנאלית לנוכח כובד המילים.
אי אפשר לבקש דוגמה חזקה יותר מ'נאסף תשרי' ('מת אב ומת אלול') ליכולתו של הטקסט היונתני לתרום למוזיקה ולצאת נשכר. הדיסקו עמוס הסינתסייזרים, התופים ותמרות העשן הרי התיישן מזמן (ומהר), וצביקה פיק עצמו כבר היה לקוריוז. אבל בזכות הרצינות, התחכום והעומק המסוים של המילים, גם היום השיר לא נשמע מביך, לפחות לטעמי, ויש לו עדיין תוקף אמנותי. אגב, אפשר להצביע בו על פגיעה מקומית של המוזיקה במילים: הנתק שהפזמון החוזר יוצר בין "יאור שלך יאיר בין חטאיו" לבין הבית "חטאי האיש והאישה" וכו', מוציא את הבית הזה מהקשרו. לא נורא; הבומבסטיות של המוזיקה עושה את השיר ליצירה גדולה, מרשימה הרבה יותר מכפי שהיה השיר הכתוב על נייר בלבד. בצדק, לדעתי, זהו אחד הלהיטים הגדולים ומאריכי־הימים ביותר, הן של פיק והן ושל יונתן.
אם שיריו כל כך מוצלחים להלחנה, אפשר היה לצפות שתהיה בהם הקפדה על משקל, חריזה, ומבנה בתים. מתברר שאלו דווקא לא חיוניים: גם בשירים שיש בהם משקל וחריזה, אלו אינם מוקפדים ('נאסף תשרי' הוא דוגמה אחת מני רבות). בשירים רבים אחרים, כולל בכמה להיטים קלאסיים, אין בכלל שורות סדירות ('אניטה וחואן'), ולפעמים גם לא חריזה ('חופים', 'האיש ההוא'). נראה כי ההתגברות על כך היא אתגר איתו המלחינים נהנים להתמודד.
מלא שוּמָר, מלא טָיוּן
שיר שזועק בחסרונו באוסף הוא 'הרדופים' של שלמה ארצי, עוד אחד מהלהיטים הקלאסיים ביותר למילים של יונתן. מחברת NMC, המוציאה לאור של האוסף, נמסר כי "הד ארצי" נתנה להם זכות לשיר אחד בלבד של ארצי, והם בחרו ב'האיש ההוא' (אני הייתי בוחר אחרת ללא היסוס, אבל ניחא). פרט ל'הרדופים', האוסף מכיל את כל להיטיו הגדולים של יונתן, ועוד לא מעט שירים פחות מוכרים. באופן אולי בלתי־נמנע, חמישה־עשר מבין ארבעים השירים הלחין נחום היימן, דבר המבטיח רמה גבוהה, ועוד חמישה הלחין גידי קורן (מלחין הבית של 'האחים והאחיות'). מכל מקום, המבחר מגוון ויפה, אין נפילות, ונראה כי העורך ליאור מזרחי עשה עבודה ראויה. יפה ש'שירים עד כאן' מופיע בשני הלחנים, של קורן ושל היימן (ומתברר כי 'האחים והאחיות' שרים שני בתים יותר מלהקת חופים). אבל אם כבר "מותר", חבל שלא נכנסה, לצד הגרסה של יוני בלוך ואפרת גוש ל'צריך לחזור', הגרסה היפהפייה והמוכרת מעט יותר של רם גורן ורונית אופיר.
אם כן, יש כאן תמונה מקיפה על החומרים שמהם עשויים השירים של יונתן. מן המפורסמות היא ששיריו מחוברים לנופי הארץ. הוא לא היחיד, כמובן, אבל כדאי לשים לב לשני מאפיינים ייחודיים של החיבור שלו לנוף.
פזמונאי ארץ ישראל אהבו לרוב לכתוב על מקומות מוגדרים: עמק יזרעאל, הכרמל, הנגב, ים המוות – וגם תל־אביב. נעמי שמר וחנה סנש הכניסו את חוף אכזיב וקיסריה, כמעט בכוח, לכותרות שיריהם – בעוד גוף השירים מתייחס רק לחוף כללי. אצל יונתן, לעומת זאת, כמעט שאין אתרים קונקרטיים. מכל שירי האוסף, רק בשניים נזכרים מקומות בשמם: ירושלים באחד, ובשני מעגן מיכאל (ובחטף גם ירושלים ותל־אביב) – בהמשך נחזור אליהם. פרט לכך, הנופים הם תמיד ישראליים גנריים: ואדי, שדה, מדבר וחוף. שוב ושוב חוף.
מאידך, בפרטים הקטנים יותר – בייחוד בתחום הצומח – יונתן דווקא קונקרטי יותר מאחרים. כמעט אף־פעם לא תמצאו אצלו "עץ" או "פרח". במקום זאת, תמצאו מגוון מסחרר של סוגי עצים ופרחים, מערבות בוכיות ועד שלהביות. בשיר 'יש פרחים', אגב, הפרחים הנזכרים בפזמון הם הכללה של הפרחים הספציפיים שבבתי השיר: חצבים, פרגים ומצבות... לפעמים ייחודו של הצמח משמש כדימוי (נר הלילה, צפצפה), ובפעמים אחרות הוא משמש רק כדי להעשיר את התמונה.
אותם דימויים, אם כן, חוזרים שוב ושוב אצל יונתן. אבל לא רק המְשלים, אלא גם הנמשלים: הנושאים הדומיננטיים הם השכול והמוות, קץ הנעורים והזקנה, ואהבה שנגמרה (כידוע, יונתן איבד את בנו ליאור במלחמת יום כיפור; אבל גם בשירים מוקדמים יותר שלו המוות מאוד נוכח). אין לו שירים עליזים (להוציא 'טוב ללכת בדרכים', פזמון זניח למדי, ואולי לא במקרה השיר הותיק ביותר באוסף – מ-1964). הוא נע על גוונים שונים של עצב. לפעמים זעקת יאוש, לעתים יותר קרובות עצב עם מעט נחמה או מתיקות. יש בשיריו איזו רכות ורומנטיות, וגם בכך הוא נבדל מהמשוררים המובהקים, לפחות מלאה גולדברג ואילך; לפעמים הוא על גבול הקיטש, ולפעמים קצת מעבר לו ("אם האדם הוא יער עד, רוחות נושבות באמיריו, אם האדם הוא שיח קט, בלאט נושרים פרחי שיריו").
ישנה עצבות ושמה דומה לירושלים
שני שירים הם בעיניי הנבחרים של האוסף. האחד היה הפתעה עבורי: 'והרותם היה מלבין', אותו הלחין ומבצע שפי ישי. לא מדובר ממש בשיר, לא במילים ולא במוזיקה. הטקסט נכתב בעקבות רציחתה של גייל רובין על־ידי מחבלים, והוא יותר מסה קצרצרה, ללא חלוקה של ממש לשורות או למקצב. הפתיחה שלו יונתנית טיפוסית, על פריחת הרותם באזור החוף, ואז הוא פתאום עובר לספר על הרצח, במילים פשוטות וישירות ובציון הנסיבות והמקום, מעגן־מיכאל (רובין עסקה בצילום טבע, ואפשר לנחש שיונתן הזדהה עמה). אז הוא מדבר על כך שהיתה כאן טיוטת שיר, ושעכשיו הוא מיואש מכתיבת שירים. גם שפי ישי לא כתב לחן של ממש, אלא מקריא את הטקסט כשהוא מדי פעם משנה גובה, בקול יבש אך משכנע, על רקע מוזיקלי מחוספס. יש כאן התאמה מבריקה וחד־פעמית של מילים למוזיקה, שיוצרות יחד זעקה נוקבת ורבת־עוצמה.
השיר השני הוא 'לכל אחד ירושלים'. מגישים ברדיו אוהבים לספר שזהו השיר היחיד שיונתן כתב על ירושלים. אם מישהו ביקש מיונתן "אולי תכתוב פעם שיר על ירושלים", לא בטוח שהוא ציפה לתוצאה כזו: ירושלים בשיר הזה היא מטאפיזית, דימוי למוות (לא בלתי־רצוי). בעצם הוא מסביר בשיר למה הוא לא כתב עליה יותר (באופן פואטי, יונתן היה צריך למות אחרי כתיבת השיר, אבל למרבה השמחה הוא האריך ימים). בסקאלה של יונתן זהו שיר קשה למדי, רחוק מפזמונאות, ו"מסוכן" להלחנה. מוני אמריליו עמד להפליא באתגר. כדאי להקדיש כמה מילים למלחין הלא מספיק מדובר הזה. בלחניו הוא מרבה לעשות מעשה שלא ייעשה כמעט במוזיקה הפופולרית, ודוחס לבית קצר כמה נושאים מוזיקליים עצמאיים. כך מתקבלים לחנים מפתיעים, מקוריים מאוד, ובכל זאת קליטים, כגון 'ערב קיץ עם יונים', 'בארץ אהבתי', 'בארץ הכנרת', וגם 'לכל אחד ירושלים'. הביצוע באוסף הוא של רוחמה, עם עיבוד יפה של אמריליו עצמו. זהו שיר איטי, סבלני ומהורהר, שמזכך לכדי שלמות את התוגה של יונתן. התוגה, שהיא חלק מהפסקול של הארץ הזו.
|
קישורים
הלחנת "שירי משוררים" - דיון במסגרת סקירה על אלתרמן
דיון באייל על פזמונאות לעומת שירה
משרתו של אדון אחד - מאמר על מאיר אריאל
נתן יונתן -ידיעת חדשות באייל על מותו
גייל רובין - שיר אחר לזכרה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש