 |
|
הרי געש פעילים, מסלולי הליכה סטריליים וערפל בלתי פוסק מלווים את טיולם של מערבי וכלבתו אל המקום בו יצרו האלים את יפאן.
|
|
| אוכל ותיירות • אסף שפריר • יום א', 21/5/2006, 23:44 |
|
| |
המיתולוגיה היפאנית מספרת על אלת השמש אמאטראסו אומיקאמי, אשר החליטה כי הגיעה השעה לרדת מגן העדן השמימי אל העולם הגשמי. היא פקדה על האל ניניגי נו־מיקוטו למצוא מקום ראוי לנחיתה, והוא בתגובה הטיל את חניתו לעבר האדמה, אשר תוארה באותם הזמנים כ'בוץ חסר צורה'. החנית ננעצה באדמה, וכאשר ניניגי משך אותה כלפיו, עלתה מתוך הבוץ פסגת ההר טאקאצ'יהו נו־מינה. ראו האלים כי טוב, וירדו ממקום מושבם השמימי ליישב את היבשה הבתולית. כך נוצרה יפאן, ולאחריה שאר העולם; ואם אתם מפקפקים באמיתות הסיפור - הרי שעד היום מתנוססת החנית על פסגת ההר.
ההר טאקאצ'יהו נו־מינה נמצא בדרום האי קיושו במרכזו של הפארק הלאומי קירישימה. 23 הרי געש ברמת פעילות שונה, 15 לועות כבויים יבשים ועשרה לועות שהפכו לאגמים, מרכיבים את אחד האיזורים המרתקים ביותר בעולם בכל הקשור לפעילות געשית. מסלול הליכה בן יומיים החוצה את הפארק מציע נופי בראשית של הרים ישישים ועמקים מיוערים עשירים בצמחייה ובעלי חיים. משמעות השם קירישימה היא 'אי של ערפל', ואכן האזור גשום מאוד במהלך רוב השנה וערפילים שוכנים דרך קבע בעמקים ובין הפסגות.
טאקאצ'יהו נו־מינה - מבט מצד מערב
הפארק נמצא בסמוך לרמת אבינו (EBINO). הכביש מוביל למרכז המבקרים של הפארק, הנמצא בגובה של 1,200 מטר ומהווה צומת מרכזי למספר גדול של שבילי הליכה ברחבי הפארק. מעבר למסעדה וחנויות המזכרות הרגילות, נמצאים במקום משטח לאוהלים, מעיין טבעי חם לטבילת רגליים דוויות ומוזיאון גיאולוגי מעניין לאלו השולטים בשפה היפנית.
ראש השביל נמצא ממש למרגלות ההר הראשון לטיפוס - קראקוני דאקה. הקרקע מסביב להר מזכירה נוף ירחי; ריח הגפרית והאדים העולים ממספר בקיעים בקרקע, מזכירים שהנוף השליו משמש מסווה לטבע פראי ואלים המאיים להתפרץ. השביל חוצה את השיממון הלבן ומתעקל לעבר המדרונות של קראקוני דאקה. כמה סלעי בזלת מעוותים מוטלים בפתח חורש נמוך אליו נכנס השביל. בדומה לשבילים רבים אחרים ביפן, הענפים הנמוכים מהווים איום על ראשו של כל מטייל גבוה. כמו בקונספירציה לאומנית, משתרגים הענפים מעל השביל קצת מעבר לגובה היפני הסטנדרטי - מטר ושבעים. למזלי הטוב, החורש נפתח לאחר זמן קצר והטיפוס לפסגה מתחיל. הוא נמשך כשעה וחצי, ובחלקים מסוימים עובר במעלה די תלול.
אומת המטפסים נחלקת לשני סוגים - חסידי המדרגות מצד אחד ואלו המפתחים שנאה פתולוגית כלפי אותו שיפור מלאכותי. מאחר שאני נמנה על המחנה האחרון, ההיתקלות בסדרת המדרגות הראשונה גורמת לי לכאב חד בקרקעית הבטן. האמת היא שקורות הפלסטיק הקשיח דמויות העץ הן הכרח בסביבה כה עשירה במשקעים. לא רק שיש למנוע את היסחפות הקרקע במורד ההר, אלא שהאדמה השחורה הופכת לעיסת שוקולד חלקלקה עם כל גשם והירידה יכולה להיות מסוכנת אם לא בלתי אפשרית.
עם ההגעה לפסגה הסלעית, שגובהה 1,700 מטר, אני מוצא את עצמי עומד על שוליו של לוע רחב מימדים ועמוק. הנוף מהפסגה עוצר נשימה: זו הנקודה הגבוהה ביותר בפארק, וממנה ניתן לראות את האגמים הרבים אשר ממלאים את לועות הרי הגעש הכבויים. הרחק מתחתינו ניתן להבחין בכפרים הזרועים במרחב. באופק הדרומי אני מזהה בקושי את פסגת סאקורהג'ימה, אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם, הנמצא בקצה הדרומי של האי. הכלבה מתחפרת לה מתחת לסלע ונהנית מהקרקע הצוננת, אני מתיישב על אותו הסלע ונהנה מהנוף.
מבט מקרקוני על אגם אונמי
הירידה לצדו הדרומי של ההר לא קשה במיוחד, והשביל מתעקל לתוך עמק בעל עשב גבוה ואדמה שחורה, כיאה לסביבה וולקנית מבית טוב. לאלה המצליחים להגיע למקום ביום בו אין הרבה מטיילים אחרים (בחורף או באמצע השבוע), ישנו סיכוי טוב לחזות בעדרי האיילים המקומיים, רגע לפני שהם נסים לתוך החורש. המשקעים הרבים והאדמה הפורה גורמים לצמחיה לגדול בקצב מטורף. אנשי השמורה גוזמים את העשב המכסה את השביל בעונת הטרקים הרשמית, אך בחורף לפעמים נבלע השביל בג'ונגל הסוב־טרופי.
לאחר כשעה של הליכה בין עשב פילים, פריחה עשירה ונחילי חרקים, השביל מטפס לכיפה לא גבוהה אך תלולה במיוחד בשם שישיטו, הר געש זקן וכבוי. מהכיפה ניתן לראות את היעד הבא - שינמואה, הר געש רדום בעל לוע רחב מימדים. העמק המפריד בין שתי הכיפות דומה לקודמו, אלא שכאן השביל הוא מין תעלה צרה מאוד ברוחב חזה, שמשני צדדיה צומח עשב במבוק גבוה. תנועת המטיילים מהכיוון הנגדי דורשת מן המטייל פעלולי התמתחות וגמישות וגורמת לפקקי תנועה קטנים.
השביל יוצא מהעמק הצר וטיפוס מהיר לפסגת שינמואה, בגובה 1,420 מטר, מביא אותנו לעמוד על קצה הלוע של הר געש רדום למחצה. אגם בצבע טורקיז בוהק שוכן בתחתית הלוע, ומסביב לו בוקע קיטור ממספר חריצים בסלע. ההר התפרץ בשנת 1959 וגרם לנזק סביבתי משמעותי. מדרום מתנשא טאקאצ'יהו נו־מינה, הפסגה בה ננעצה חניתו של אותו אל קדום, אליה נעלה למחרת.
הערפל מתעבה במהירות וגשם דקיק מרטיב את האדמה למשך מספר דקות. מספר יפאנים מבוגרים, אשר ישבו עד כה בצד השביל והאזינו למשחק בייסבול ברדיו, קמים ומתארגנים להמשך ההליכה.
שינמואה
ירידה מהירה לאוכף ועלייה לכיפה האחרונה להיום - נאקה דאקה. הר געש כבוי ונמוך, אשר מלועו לא נשאר אלא שקע רדוד במרכז הכיפה. הגישה לכיפה נוחה ובסופי שבוע נוהרים אליה אלפי מטיילים, המגיעים מהחניון הדרומי הקרוב, וצועדים על שביל המורכב מלוחות עץ גבוהים שתפקידם להפריד בין האדמה לנעלי המטיילים. למעשה, ההליכה מהחניון עד לקצה הפסגה הקטנה מתבצעת כאשר המטייל היפאני הסטרילי לא בא במגע עם הטבע 'המלוכלך'. השביל הביזארי הזה מזכיר לי את הפרק בספרו של אלכס קר, בו הוא מספר כיצד העירייה הגיעה יום אחד לפארק הקטן הסמוך לביתו. בפארק מכוסה העשב צמחו עצים רבים שבחודשי הקיץ, העניקו צל לתושבים שנהנו מפיסה טבעית ירוקה בלב העיר. העירייה עטפה את הפארק באספלט ועקרה את כל העצים, מלבד אחד - אותו הקיפו בחומת בטון ועליה קבעו שלט מהודר 'אנחנו אוהבים טבע'.
לאחר כשעה אנו מגיעים לחניון, בו נבלה את הלילה לפני הטיפוס לפסגת טאקאצ'יהו. ניתן להקים במקום אוהלים תמורת סכום סמלי, ליהנות מבירה צוננת או לחלופין לתפוס את האוטובוס בחזרה לציוויליזציה. כ-200 מטרים במורד הכביש ניתן למצוא משטח אוהלים יקר יותר, אשר כולל מקלחת.
הצינה של הבוקר מעירה אותי מוקדם מהתכנון המקורי. שתייה חמה, קיפול מהיר - והכלבה כבר רצה עצמאית במעלה השביל.
טאקאצ'יהו נו־מינה מתנשא מעלינו לגובה של 1,574 מטר. הטיפוס על המדרון הדרומי מתחיל בחורש גבוה באווירה אירופית, ולאחר כחצי שעה השביל יוצא מהחורש ונעלם. מדרון אדמדם תלול הוא הדרך היחידה לפסגה הראשונה של ההר. המדרון המקולל עשוי מאבני טוף קטנטנות, ועם כל צעד הנעל שוקעת לתוך ההר וגולשת מעט אחורה. ההתקדמות איטית, ולאחר כשעה אנחנו נמצאים רק במחצית המדרון. האלים היפנים, קסנופובים כנראה, מחליפים את הערפל החלקי של אתמול בשמש קופחת, וממש לקראת סוף הטיפוס הכלבה נעצרת ופותחת בשביתה. בלי שפם או רמקול היא מביטה בי ובחורש שמתחתיה, ומנסה להעביר לי את המסר הברור: עד כאן. מעט מים, ביסקוויט וקריאות עידוד מצד מטפסים אחרים הנחים בסמוך לנו, והיא שוב שוחה בתוך אבני הטוף עד שרגליה נוגעות באדמה היציבה של הכיפה התחתונה.
הכיפה התחתונה היא בעצם לוע געשית אשר נפרצה בצד ההר, לאחר שהלוע המרכזית והגבוהה נסתמה עם הזמן. קרקע אפורה ובלתי ידידותית בתחתית הלוע יורקת סילון קיטור לחלל האוויר.
הירידה מטאקאצ'יהו
קצת מנוחה ופינוק להולכת על ארבע - ואנחנו כבר חוצים את האוכף בדרך לכיפה העליונה, אותה כיפה אשר בצבצה ראשונה מתוך אוקיינוס הבוץ ולאחריה נוצר שאר העולם. שעה נוספת של טיפוס ואנחנו עומדים נרגשים מול עדות לקיומם של אלי יפן. טוב, אולי לא בדיוק נרגשים, והיא גם אפילו לא עומדת אלא רובצת לצד קערת המים שלה, בצל העננים שהחלו להיערם מעלינו.
החנית מתגלה כבזנ"ט שעובד לצורה של קלשון תלת־ראשי וננעץ בתל אבנים; שיניו מופנות, למרבה ההפתעה ובניגוד לאגדה, כלפי מעלה. דגל יפן מתנוסס בגאווה, עיטורי שינטו מקשטים את המקדש הספרטני המקיף את החנית, או הקלשון...
הנוף מפצה על האכזבה מהסתירות המפתיעות במיתולוגיה היפנית: ראשון בולט לעין אגם מי־איקה, עדות ללוע געשית קדומה שממנה לא נשאר שריד פרט לשקע המכיל את האגם. המישורים החקלאיים נפרשים צפונה ומזרחה עד היבלעם באופק המטושטש. בחורף, כאשר הלחות נמוכה והאוויר צלול יותר, ניתן לצפות ברכס הרי אסו, הנמצא במרחק של יותר ממאה קילומטר צפונית לקירישימה.
את ארוחת הצהריים אנחנו מעבירים בניסיון לזהות את הכפרים והעיירות הנראים במרחב - אני לפחות משתדל, אבל היא עסוקה יותר בלבדוק מה השכנים אוכלים ואפילו זוכה לכמה טעימות.
ממשיכים צפונה לאורך הרכס המזכיר עמוד שדרה של דינזאור ענק; אוכפים וכיפות קטנות מסודרים בטור מביאים אותנו למדרון הצפוני. שביל צר מוליך אותנו על גבי מרבד של עשב צהבהב, עד שהקרקע פשוט נעלמת. המדרון הופך תלול בצורה אכזרית. בעוד היא מדלגת לה בנון שלאנטיות, אני מנסה להתעלם מהכאב בברכיים הסובלות. לאחר כשעה אנחנו נכנסים ליער של עצי ארז גבוהים. לאחר זמן מה אני מבחין הרחק מתחתי בכתם אדום אשר הולך וגדל והופך להיות גג המקדש של החניון הצפוני: מקדש גדול ומרשים אשר משמש את עולי הרגל מצד זה של ההר.
הרכב מחכה לי בחניון ולאחר מנוחה קצרה אנחנו נוסעים לאחד מהאונסנים הטובים בעולם; אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש