 |
מה היה הרצל? חוזה מדינת היהודים, נכון. מה עוד? עיתונאי וסופר, נכון. מה הוא כתב? אלטנוילנד ומדינת היהודים, נכון. מה עוד?
|
|
| ספרים • אלי אשד • יום א', 2/7/2000, 21:58 |
|
 |
|
"חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא.
...ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות."
- תיאודור הרצל, "אלטנוילנד"
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמייחסת את הצעדים הראשונים שהביאו, לבסוף, ליסודה, לסופר של אוטופיות ומדע בדיוני - לתיאודור הרצל; עירי תל־אביב היא העיר היחידה בעולם שחייבת את שמה לכותר של ספר מדע בדיוני, תרגום של הספר האוטופי שאותו חיבר הרצל, "אלטנוילנד". במשך שנים רבות היה הסופר הרצל הדמות הנערצת ביותר בהיסטוריה של הציונות, ותמונתו נמצאה בכל משרד חשוב ובכל בית ספר, ואף כמעט בכל בית. הרצל נחשב להתגלמות היהודי המושלם, מעין "דוד חדש" שבכוח רצונו יצר יש מאין את הציונות ולבסוף מדינת ישראל, וכך הציל את העם היהודי מהשמדה מוחלטת. המשפט המפורסם שלו "אם תרצו אין זו אגדה," הוא ככל הנראה המשפט המצוטט ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשנים האחרונות התחזקה מגמת "ניתוץ המיתוסים" לגבי כל פרט בהיסטוריה של המדינה. מגמה זאת לא פסחה, כמובן, גם על האיש שחזה את המדינה. החל מבדיחות סרות טעם בהצגות, דרך רומן היסטורי שפירט את סיפור ההתעללות הרוחנית של הרצל ועמיתיו באישתו (התעללות שלא הייתה ולא נבראה), וכלה בסדרה שהוקרנה על חייו בערוץ 2, בה החליט איזה טיפש מטופש לפתוח את הפרומואים לסדרה בהודעה המרעישה (ברוח הפתיחות המינית הידועה של ערוץ 2) שהאיש הרצל נהג (כן, כן) ללכת לזונות, כנראה מתוך ההנחה שרק גילוי שכזה יכול להעלות את הרייטינג של הסדרה. ההיסטוריונים הפוסט ציוניים מתחרים ביניהם בשמות הגנאי שהם נותנים לו, כגון "פוליטיקאי בינוני ומטה" וגרוע מכך, שמתארים אותו כאדם שהיה עיוור לחלוטין לקיומם של הערבים בארץ, כ"אימפריאליסט" וכמעריץ שוטה של הטכנולוגיה. פסיכולוגים שונים מעלים תיאוריות על "ההומוסקסואליות" של הרצל וכו' וכו'.
לפני מספר שבועות גילה מבקר ההסתדרות הציונית כי במוזיאון הרצל שעל ההר שקרוי על שמו, יש מזה שנים אי סדרים חמורים ביותר הגובלים בעבריינות, שכתוצאה מהם המוזיאון סגור לקהל מזה שנים, ושהיוו פגיעה חמורה ביותר בזכרו של האיש. איש לא פצה פה, צפצף או גילה עניין בנושא. דומה שאין סמל טוב יותר להמחשת ירידת העניין הציבורי באיש שיותר מכל אחד אחר הניח את היסוד לתנועה הציונית שהביאה לבסוף להקמת מדינת ישראל.
ולמרות זאת הרצל היה ונשאר אחד האנשים המעניינים ביותר ב-200 השנים האחרונות, וככל הנראה הסופר היחיד ששינה בצורה משמעותית את פני ההיסטוריה האנושית. בזמנו הוא כונה בזלזול "ז'ול ורן היהודי" כדי להשוותו עם סופר המדע הבדיוני המפורסם של זמנו, אך כמו ורן והרבה יותר ממנו, הרצל יצר נבואות שהגשימו את עצמן, ובניגוד למקרה של ורן, ספק אם היו מתגשמות לולא הופעתו בזירה.
שני התיאודורים
במהלך המאה ה-19 אחד הז'אנרים הספרותיים הפופולאריים ביותר היה ז'אנר האוטופיות - סיפורים שתיארו חברות מושלמות ואידיאליות בפינות שונות ברחבי העולם, לרוב תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ושיטות חברתיות מתקדמות אף יותר. המסר של הכותבים היה תמיד שבאמצעות השימוש בשיטות המתוארות בסיפור אפשר יהיה ליצור משטרים מושלמים כאלה גם בעולם האמיתי - כל מה שצריך זה רק קצת מאמץ והשקעה...
באירופה יצאו אלפי, ויש אומרים - עשרות אלפי סיפורים מסוג זה, אך למרות כל הכוונות הטובות של מחבריהם, מתוך כל האלפים הללו היו רק שני מחברים אוטופיים שהצליחו להשפיע על קוראיהם עד כדי כך שנעשו ניסיונות משמעותיים ביותר להגשים את חזונם האוטופי במציאות.
אחד מהם היה יהודי הונגרי מבודפסט ששימש כעורכו הספרותי של העיתון הוינאי החשוב "הנויאה פרייאה פרסה" . שמו היה תיאודור הרצל.
השני היה יהודי הונגרי מבודפסט ששימש כעורכו הכלכלי של העיתון הוינאי החשוב "הנויאה פרייאה פרסה". שמו היה תיאודור הרצקה.
תאודור הרצקה התפרסם הודות לספרו מ-1890 - "פריילנד : חזון עתיד סוציאלי" . בספר זה תיאר את הקמתה של מדינה אוטופית למופת במזרח אפריקה, מדינה המבוססת על ההתאגדות החופשית של אזרחיה לתכליות יצרניות במעין קואופרטיבים נוסח "דן" ו"אגד" של ימינו. האזרחים נעזרים גם בהמצאות הטכנולוגיות המדהימות שעומדות לרשותם כמו רובוטים, והתוצאה היא חברה אידיאלית ומאושרת באמת.
ספרו של הרצקה עשה רושם עצום על קוראיו והפך לרב מכר בכמה שפות אירופאיות שונות כולל אנגלית. הרצקה נראה בעיני רבים כמי שהציע לראשונה שיטה פרקטית וניתנת ליישום ליצירת חברה אידיאלית. הרצקה הצליח לארגן תנועה בינלאומית גדולה, ובכינוס בינלאומי של תומכי תוכניתו בוינה הוחלט לשגר משלחת לאוגנדה לשם רכישת אדמת קרקע להתיישבות ולהקמת החברה האידיאלית. המשלחת אכן יצאה לביצוע המשימה ב-1893, אך מסיבות שונות המשלחת לא הצליחה במשימתה: הבריטים לא ששו למכור שטחים גדולים לגורם שהם חשדו שמאחוריו עומדת האימפריה האוסטרית, אם כי בין תומכי התוכנית היו גם בריטים רבים, והתוכנית נתבטלה, לצערם של רבים וטובים.
תיאודור הרצל, שהיה עמיתו של תאודור הרצקה ב"נויאה פרייאה פרסה", ידע הכל על הרצקה, על תוכניתו ועל התנועה הבינלאומית שהקים. שניהם שכנו במשרדים סמוכים זה לזה באותו מסדרון בבניין המערכת. לא מן הנמנע שהייתה זו המחשבה על הרצקה וכישלונו, וכיצד יכול הוא היה להצליח היכן שהרצקה נכשל, שהייתה אחד הגורמים העיקריים ביצירת תוכנית אוטופית משלו ותנועה בינלאומית משלו להגשמת התוכנית.
ספרו מ-1896 "מדינת היהודים" שכלל הצעת תוכנית להקמת מדינה יהודית ופרסם את שמו בעולם, נועד בשלב הראשון להיות רומן אוטופי בסגנון "פריילנד" של הרצקה, אך הרצל שינה את דעתו לאחר שהגיע למסקנה שלאחר כשלון תוכניתו של הרצקה, רומן אוטופי שוב לא יזכה להתיחסות רצינית.
בהתייחסות הפומבית היחידה שלו להרצקה אמר עליו: "התוכנית של הרצקה היא מכונה מורכבת רבת שיניים וגלגלים, אבל לדעתי אי אפשר להניע אותה. לי, לעומת זאת, יש את הדלק להניע מכונה כזאת, ודלק זה הוא מצוקתם של היהודים." מאידך, העלבון הנורא ביותר שאפשר היה להגיד על הרצל, גרוע מהכינוי "ז'ול ורן היהודי", ומתנגדיו אף הרבו להשתמש באותו עלבון, היה לקרוא לו הרצקה השני. בין מתנגדיו החריפים ביותר של הרצל, היו הממונים עליו בעיתונו שלעגו לרעיונותיו, בין השאר, מן הסתם, משום שחשו תחושה חזקה של "דז'ה וו" כאשר העלה את רעיונותיו על הקמת ארגון בינלאומי שיקים ישוב אוטופי.
אין זה ידוע מה חשב הרצקה עצמו על התנועה הציונית של הרצל שדמתה כל־כך לתנועה הבינלאומית שהוא כמעט והקים, ושלפעילותה המוצלחת היה עד - הוא מת בשנת 1924, שנים רבות לאחר הרצל.
הרצל כסופר מדע בדיוני
לפני שהפך למנהיג ציוני היה הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. במהלך הקריירה שלו כסופר, כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום "מדע בדיוני" ו"עתידנות". כך למשל אחד מסיפוריו הראשונים "רואה המחשבות", היה סיפור בגוף ראשון על טלפת שיכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים שסביבו ולשלוט עליהם. הסיפור מזכיר במקצת ספר בשם "למות מבפנים", אותו חיבר סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג שנים רבות לאחר מכן.
המפורסם בחיבוריו הבדיוניים של הרצל, שהיה קשור קשר אמיץ בפעילותו בתנועה הציונית, היה תיאורו האוטופי של החיים במדינה יהודית בעתיד - "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה) מ-1902. הרצל תיאר בו מסע לארץ ישראל של שנת 1923, בה קיימת מדינה יהודית שם יהודים ומוסלמים חיים בשלום ובשלוה ותוך ניצול של הישגי הטכנולוגיה החדשים ביותר.
הרצל הואשם תמיד (בין השאר בידי היסטוריונים "פוסט ציוניים" שונים), כי בכתביו הציוניים התעלם לחלוטין מקיומם של הערבים בארץ ישראל, אך דווקא בספרו האוטופי הזה הוא הראה כי לאמיתו של דבר הוא הקדיש מחשבה רבה לבעיית היחסים בין שני העמים, ותיאר דו־קיום בשלום ביניהם, במונחים המזכירים מאוד (וכנראה שלא במקרה) את הרעיונות של "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס.
הרצל לא היה הראשון שכתב חיבורים ציוניים מסוג זה. קדם לו ספר שהוא ככל הנראה ספר המדע הבדיוני הראשון בשפה העברית, ספרו של ה הסופר והעסקן אלחנן לוינסקי "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי" (1892), המתאר מסע עתידני בשנת 2040 לארץ ישראל שבה הקימו אנשי תנועת "חובבי ציון" (אנשי תנועתו של לוינסקי) חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות האידיאולוג הציוני אחד העם. לוינסקי מתאר חברה יהודית זו כחיה חיי שלום, אם כי חייה מתנהלים מאחורי מבצרים והיא מקיימת צבא שכן "אין לדעת מה ילד יום". מאידך, אחד ממקורות הפרנסה שלה הוא יצור כלי נשק ומכירתו לאומות לוחמות שונות, נבואה שהתגלתה כמדויקת למדי...
יריבו הפוליטי של הרצל (וידידו של לויסקי) אחד העם, כתב ביקורת קטלנית על "אלטנוילד", וטען שכאוטופיה בדיונית הספר נופל מכל הבחינות מספרו של לוינסקי. אחד העם לעג בארסיות לאוטופיה של הרצל כאשר כתב "אמת שם (בספרו של לוינסקי) אנו נמצאים בשנת ת"ת (2040) ופה (בספרו של הרצל ) בשנת תרפ"ג (1923). אבל שם יש תיאור של חירות לאומית אמיתית ופה יש רק חיקוי של קופים של התרבות האירופאית הנוצרית." הביקורת הרגיזה את הרצל מאוד וההוא הגיב עליה בחריפות. כך יצא שאחד הויכוחים החריפים ביותר בתקופת ראשית הציונות, התמקד למעשה סביב איכותם הספרותית והרעיונית של שני ספרי מדע בדיוני.
רבים התנגדו להרצל משום שלא האמינו שסופר ועיתונאי יוכל להביא לשינוי אמיתי כלשהו במדיניות הבינלאומית. אכן, הרצל הוא אחד הסופרים הבודדים בהיסטוריה שהייתה להם השפעה שכזו. בודאי הוא היחיד בתחום הספרות האוטופית וספרות המדע הבדיוני. ניתן לספור על אצבעות יד אחת את סופרי המד"ב שהייתה להם השפעה כלשהי על הפוליטיקה, וגם להם הייתה בדרך־כלל השפעה זניחה. הרצל הוא יוצא הדופן היחיד.
אין ספק של"אלטנוילנד" הייתה השפעה עצומה על ציונים רבים שראו בספר זה חזון שאפשר וצריך להגשימו על־ידי הפיכת ארץ ישראל לארץ טכנולוגית ומתועשת בידי היהודים. ציונים שונים כמו פנחס רוטנברג ביצעו פרוייקטים טכנולוגיים שונים בארץ, כגון בניית חברת החשמל, בראש ובראשונה בהשפעת הרעיונות הטכנולוגיים שהוצגו בספר. תרגום ספר זה לעברית בידי העיתונאי העברי נחום סוקולוב נקרא "תל־אביב", והוא שסיפק את שמה של העיר העברית הראשונה. מבחינה זו, ספר זה היה נבואה שהגשימה את עצמה.
כתוצאה נוספת שנבעה מפרסום הספר, יצא להרצל, בעיקר בקרב מבקריו, שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה, אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת.
ב-1896 חיבר הרצל סיפור בשם "ספינת האויר", על אדם שממציא כלי תעופה, אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה, אך הורס אותה בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות. תפיסה זו בהחלט הייתה חדשה בתקופתו של הרצל, בה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.
גישה סקפטית כזו לגבי הישגי הטכנולוגיה ניכרת בראש ובראשונה בסיפורו הקצר, הטוב והידוע ביותר של הרצל כיום - "סולון בלידיה" משנת 1900 (שבמשך שנים רבות הווה חומר קריאה בבתי־הספר בישראל), שהיה ככל הנראה הסיפור החביב עליו ביותר, שכן היה הסיפור הקצר היחיד שלו שהפך למחזה (והוא גם המחזה היחיד שלו שהוצג בארץ, בידי תיאטרון "אוהל"). בסיפור זה השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום - תיאור ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית, בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.
בסיפורו הוא מתאר כיצד המחוקק האתונאי הידוע מהמאה השישית לפני הספירה סולון מגיע לממלכת לידיה העומדת בפני מהפכה עצומה: ממציא מגלה דרך ליצור קמח ללא תבואה, כלומר אפשרות יצור כמויות אינסופיות של מזון ללא צורך בעמל אנושי. למרות אזהרותיו של סולון מרחיק הראות, מחליט מלך לידיה לנסות את ההמצאה, שאכן מגשימה את כל טענות הממציא - היא מספקת אין סוף מזון לכל האנשים מבלי שישקיעו מאמץ כלשהו. אך כמובן בכך העניין אינו מסתיים. הרצל מתאר בפירוט בסיפור, וביתר פירוט במחזה, את השינויים שחלים בחברה הלידיאנית כתוצאה מההמצאה החדשה, שינויים שאינם לטובה, שכן הלידיאנים, שאינם נאלצים עוד לעבוד למחייתם, נהפכים לעצלנים רודפי תענוגות, ולבסוף למרדנים שואפי מלחמות. הממציא מסרב לשמור על סוד המצאתו ומודיע על כוונתו להפיצה בכל העולם ובכך לשחרר את כל בני האדם מהצורך לעמול למחייתם . סולון, שרואה במצב שנוצר איום על המשך ההתפתחות של המין האנושי, מרעיל אותו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו.
בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית, גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר, ודומה כי הוא רלבנטי כיום יותר מאי פעם, לאור תחזיותיהם של המדען אריק דרקסלר ועמיתיו על ה"נאנוטכנולוגיה" - הטכנולוגיה שתיתן שפע אינסופי של מוצרים למין האנושי וזמן פנוי בלתי מוגבל. הממציא בסיפור של הרצל הוא מעין "דרקסלר קדום", ודומה שכל ההזהרות של סולון בסיפור תקפות באותה המידה לגבי הנאנוטכנולוגיה.
ההבדל בין הרצל וסופרי המדע הבדיוני של היום הוא שהם לא היו נסוגים ברגע האחרון ומבטלים את ההשפעה של ההמצאה על ידי חיסול הממציא (כל ידע שיש היום בידי אדם אחד, רוב הסיכויים שיגיע גם לאנשים אחרים). אלא ממשיכים ומתארים את השינויים הדרסטיים שחלים בחברה עד שאין היא דומה למה שהייתה לפני הופעת ההמצאה. את זאת העדיף הרצל לעשות רק בצורה מוגבלת ביותר. אם אכן היה ממשיך בכיוון זה בסיפור, כי אז היה נכנס לז'אנר אחר ושונה של המדע הבדיוני - ז'אנר ה"היסטוריה החלופית" שמתאר מה היה קורא אילו אירועים ותקופות היסטוריות שונות היו מתפתחות בצורה שונה.
ההיסטוריה החלופית של הרצל
למרות שנמנע מלעסוק בכך בפירוט ב"סולון בלידיה", הרי שלהרצל היה עניין עמוק בשאלות של "מה היה קורה אילו" ובהיסטוריות חלופיות, ויש לו מקום חשוב (אם גם לא ידוע) בז'אנר זה.
ז'אנר הסיפורים העוסקים ב"מה היה קורה אילו" הוא עתיק יומין וניתן למצוא ספקולציות מסוג זה אצל היסטוריונים עתיקים כמו טיטוס ליויוס. לספרות היפה הוכנס ז'אנר זה בידי האב והבן יצחק ובנימין דיזראלי, הסופר וראש ממשלת בריטניה. אחריהם ניתן למצוא דוגמאות בודדות מאוד של סוג ספרותי זה עד סוף המאה ה-19.
הרצל, כאמור, הוא בעל חשיבות מרכזית בסוג ספרותי זה, וזאת משלוש סיבות: א. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית בשפה הגרמנית (עד לזמנו, הסיפורים הבודדים בתחום היו באנגלית צרפתית ואיטלקית).
ב. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית במאה ה-20 (ב-1900).
ג. וחשוב מכל: הוא האדם שיצר את הצורה המודרנית של סיפור ההיסטוריה החלופית. כל הסיפורים הבודדים שעסקו בהיסטוריה חלופית לפניו עשו זאת במעין התנצלות בפני הקוראים על שהסופר עוסק בספקולציות מוזרות מעין אלה. הסיפור הוצג לרוב כמעין חלום של הגיבור שמוצא את עצמו בעולם שבו ההיסטוריה התנהלה בצורה שונה מאשר בעולמנו, אך הסופר הקפיד תמיד "להכין" את הקורא בתחבולות שונות וכל מיני הסברים מתפתלים, ולהסביר לו שזהו רק חלום בלהות ואין צורך לקחת אותו ברצינות.
אצל הרצל, ההצגה של נושא ההיסטוריה החלופית היא שונה מאוד מכל קודמיו. בסיפור ההיסטוריה החלופית שלו "היזם בונפרטה" (1900) תואר עולם בו המצביא המפורסם נפוליאון לא התבלט בקריירה צבאית, ותחת על כך הפך לאיש עסקים בעל רשת חנויות. כל זאת בזמן שהמעצמות המלוכניות הביסו את צבא צרפת המהפכנית והכתירו את לואי ה-18 למלך בשנת 1796. הסיפור תיאר את עלייתו של נפוליאון למעמד של אחד האנשים העשירים ביותר בצרפת, ואת נפילתו הפינאנסית כתוצאה משפל כלכלי בשנת 1815 (שבהיסטוריה שלנו, כמובן, הובס בה נפוליאון סופית בקרב ווטרלו). בסיפור זה מתאר הרצל בצורה כללית את פניה של היסטוריה שבה נפוליאון לא שיחק תפקיד כה חשוב כמו בהיסטוריה שלנו.
סיפור זה הוא יוצא דופן לעומת כל קודמיו, שכן בניגוד להם הרצל לא "התנצל" על המשחק המוזר שהוא משחק עם ההיסטוריה, אלא רק בהדרגה במהלך העלילה וכביכול בדרך אגב, דרך השיחות הסתמיות של הדמויות, מגלה הקורא המופתע כי המדובר בהיסטוריה שונה מזו שהוא מכיר. העולם שהוצג בסיפור לא הוצג בהכרח כעולם גרוע יותר מזה שאותו הכיר הקורא כפי שהייתה הנורמה עד אז, אלא פשוט כעולם שונה (ואולי אפילו טוב יותר?). זוהי השיטה בה החלו מחברי הסיפורים מסוג זה לנקוט רק עשרות רבות של שנים לאחר הרצל, וסיפורו נראה כמודרני לחלוטין בתחום זה גם היום - 101 שנים לאחר שנכתב.
אין שום ספק שלהרצל היה עניין אישי עמוק ביותר בשאלות של מה היה קורה אילו אירועים היסטוריים היו מתנהלים בצורה אחרת ממה שהתרחש באמת, ואילו דמויות היסטוריות היו חיות ופועלות בצורה שונה.
דוגמה נוספת לעניין זה מופגנת באחד מסיפוריו הידועים בשם "הפעמון השמאלי", בו מתאר הרצל מה היה עולה בגורלו של אדם אילו היה לוחץ בהזדמנות מסוימת על הפעמון השמאלי בבית מגורים (שאז היה פוגש אישה מכוערת "קלפטה" מתחתן עימה והופך לאיש אומלל ומיסכן) או בפעמון הימני (אז היה פוגש אישה יפיפייה בת למשפחה עשירה והופך לאדם מאושר ומצליח).
העלילה מזכירה מאוד את עלילתו של הסרט "דלתות מסתובבות", שם מוצגים במקביל שתי גרסאות של חייה של אישה, שנבדלות בכך שבאחת היא מגיעה לרכבת בזמן, ובשנייה היא מחמיצה אותה בשניות ספורות.
ברור (ורישומים רבים ביומניו מעידים על כך) שהעניין של הרצל בסיפורים אלה נבע ממחשבותיו על גורלו שלו, מה היה עולה בגורלו אם לא היה כותב את הספר "מדינת היהודים" ב-1896 , והיה ממשיך להיות עיתונאי מפורסם ומצליח, אך לא היה משאיר את חותמו בספרי היסטוריה על העיתונאות הוינאית בסוף המאה ה-19? ומאידך, מה היה קורה לאיש ששמו דמה כל כך לשלו, להרצקה, אילו יוזמתו שלו להקים קהילה אוטופית באפריקה הייתה מתממשת?
לאור התפקיד החשוב אותו שיחק הרצל עצמו בהיסטוריה הציונית, ולמעשה העולמית, ניתן לכתוב גם סיפורים וספקולציות של היסטוריה חלופית עליו. ספקולציות שידונו בשאלה: מה היו פני ההיסטוריה אם הרצל לא היה פונה לפעילות ציונית, האם הייתה התנועה הציונית קמה כארגון עולמי אפקטיבי ללא הדחיפה שנתן לה בכוח אישיותו והשפעתו? ניתן גם לחשוב על סיפור מדע בדיוני המספר על יחידת קומנדו מוסלמית החוזרת בזמן כדי לרצוח את הרצל בשנת 1894, לפני שכתב את "מדינת היהודים".
אבל דומה שהספקולציה המעניינת ביותר של היסטוריה חלופית הקשורה בקריירה של הרצל שניתן לעלות, קשורה לשאלה אחרת - מה היה קורה אילו התממשה תוכניתו של הרצל להקים אוטונומיה (ואולי גם מדינה) יהודית באוגנדה?
מדינת ישראל של אוגנדה
ב-1903 הציעה הממשלה הבריטית לתאודור הרצל כי ההסתדרות הציונית תקים מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית. בצירוף מקרים מוזר, האזור המוצע היה אותו האזור עצמו בו ניסה תיאודור הרצקה בדיוק 10 שנים קודם לכן להקים ישוב אוטופי משלו. התוכנית קבעה כי האזור יהיה אוטונומיה יהודית תחת פיקוחה העליון של ממשלת בריטניה.
הרצל, שנואש מהאפשרות להקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל או בסיני כתוצאה מהתנגדות התורכים, קיבל את ההצעה. הוא קיווה להביא לאזורי הישוב (שנמצאים היום בשטחים של אוגנדה וקניה, בין נאירובי ופסגת הרי מאו) את המוני היהודים שהחלו לברוח מרוסיה לאחר הפוגרומים בקישינב. האזור שהוצע נודע באקלימו הטוב ובשטחיו הפוריים, והממשלה הבריטית העריכה שאפשר יהיה ליישב בו לכל הפחות מיליון יהודים.
התוכנית נכשלה לבסוף. נציגי יהודי רוסיה שייצגו את האוכלוסייה שהייתה אמורה ליישב את האזור התנגדו לתוכנית בכל תוקף, ובין הנימוקים שהועלו היה כשלונו של הרצקה בישוב האיזור (אם כי כשלון זה נבע בעיקר מהתנגדות בירוקרטית). הם היו מוכנים לשמוע רק על ארץ ישראל. התוכנית נגנזה לבסוף, וכישלונה המוחלט היה אחת הסיבות למותו בגיל צעיר של הרצל. מכאן ואילך הופנו כל המאמצים לישוב ארץ ישראל.
הבה ננקוט בשיטתו של הרצל ונשקול: מה היה קורה אילו התוכנית הייתה זוכה לתמיכה ומיושמת? האם יכול היה ישוב יהודי אוטונומי באוגנדה לזכות בהצלחה, אולי אף בעצמאות?
התשובה, כנראה, היא חיובית. לטווח הקצר, לפחות, ישוב כזה, אליו היו נוהרים אלפי פליטים מרוסיה וארצות אחרות במזרח אירופה מתוך הידיעה שבאזור זה הם יזכו בתמיכה ובהגנה של הממשלה בריטית האדירה ושל ההסתדרות הציונית - בהחלט יכול היה לשגשג. קיימות מקבילות היסטוריות לכך: הבורים בדרום אפריקה שהקימו שם מדינה עצמאית היו במקורם מתיישבים הולנדים בעלי מוטיבציה אדירה שמספרם לא עלה על מספר המתישבים היהודים שיכלו לאכלס את חבל הארץ המוצע. הודות למוטיבציה והארגון היעיל שלהם (וחולשת יריביהם השחורים שלא יכלו להתמודד עם הטכנולוגיה שלהם) השתלטו על כל דרום אפריקה וזאת ללא כל עזרה של מעצמה שתעמוד מאחוריהם.
ליהודים הנרדפים מרוסיה וממזרח אירופה הייתה בדיוק אותה מוטיבציה שהייתה לבורים (ואף חזקה מכך) ואותה יכולת טכנולוגית. הם בהחלט יכלו להפוך את אזור האוטונומיה באוגנדה וקניה לאזור חקלאי משגשג כפי שעשו במציאות בארץ ישראל בתנאים קשים בהרבה.
אינני יודע, וספק אם מישהו יודע, מה היה גודל האוכלוסייה השחורה באזור באותם ימים, סביר להניח שצפיפות האוכלוסייה בשטחים העצומים הללו הייתה נמוכה מאוד, ומן הסתם נמוכה הרבה יותר מזו של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל באותו הזמן. סביר להניח שהיהודים כאוכלוסיה עירונית מטבעה היו מקימים במהרה ערים גדולות ותוססות באזור, בזמן שחלק מהם, בעלי נטיות סוציאליסטיות וחקלאיות, היו מקימים חוות. בשלב הראשון ייתכן מאוד שהייתה קיימת אידיאולוגיה של "עבודה עברית" בלבד כפי שהייתה בארץ ישראל (גם מסיבות של ביטחון). אולם אין ספק כי בשלב מאוחר יותר העובדים העברים היו מוחלפים בעובדים השחורים הזולים יותר, כשם שאירע אצל המתיישבים האנגלים באזור (שהיו משמשים, יש להניח, כסוג של מודל למתיישבים היהודים).
ייתכן מאוד שהישוב היהודי היה גדל ומתחזק מספיק לאחר כמה עשרות שנים עד שישמעו דיבורים של עצמאות, אך ספק אם משהו היה נעשה בעניין - ליהודים לא היה את אותו קשר עם אפריקה שהיה להם עם ארץ ישראל, ולא היה להם שם את אותו ביטחון עצמי שהיו חשים בארץ ישראל גם ללא הגנת האימפריה הבריטית. ונקודה חשובה נוספת: ספק אם האוטונומיה היהודית באוגנדה הייתה זוכה לתמיכה בלתי פוסקת של יהודי שאר העולם כפי שזכו יהודי ארץ ישראל. לאוגנדה, עם כל הכבוד, אין העוצמה הרגשית שיש בלב היהודי כמו לארץ ישראל. אוטונומית אוגנדה הייתה נחשבת בעיני שאר היהודים כעוד יהדות "תפוצות" שאינה זכאית לתמיכה ועזרה מיוחדת יותר מכל קהילה אחרת, בדיוק באותה המידה שאוטונומית בירוביג'אן היהודית של ברית המועצות לא עוררה שוב שביב מיוחד של הזדהות בקרב יהודים שמחוץ לברה"מ.
האם יכולה הייתה אוטונומיה זאת להשיג עצמאות? בשלב מסוים, כאשר הבריטים החלו לנטוש את ארצות האימפריה, שלהם ניסו הקולוניסטים שלהם בכמה ארצות באפריקה להשיג עצמאות עבור עצמם שתאפשר להם לשלוט ברוב השחור שסביבם. הדוגמא הקלאסית היא רודזיה, שם שלטו המתיישבים כמה עשרות שנים לאחר עזיבת ארץ האם.
בהחלט אפשר להעלות על הדעת ניסיון כזה של האוטונומיה היהודית להשיג עצמאות לאחר עזיבת הבריטים כתוצאה מחוסר הרצון להישלט בידי השחורים. עם הטכנולוגיה והכוח הכלכלי העדיף שלהם, אין ספק שהיהודים היו יכולים להשיג שליטה צבאית על אזורם, ואולי הרבה מעבר לו, כנגד הכוח הצבאי הנחות יותר של השחורים.
וכך היה זה נשאר למשך כמה עשרות שנים. יהודי אוטונומית אוגנדה לשעבר (שבינתיים קיבלה מן הסתם שם, אולי "הרצליה" על שם המייסד, ואולי "ישראל" או "יהודה" או שם אחר) היו נחשבים כוח חזק באזורם. אך יותר ויותר היו היהודים סובלים ממתקפות המחתרת של השחורים, מארגונים דמויי המאו מאו הקנייתי. אחת מפעולות המחתרת האלה יכולה הייתה להתרחש בשנת 1976 כנגד שדה התעופה היהודי באנטבה, כשבראש מתקפה זאת עומד מנהיג מחתרת כושי, אחד אידי אמין...
בסופו של דבר, כמובן, המדינה היהודית הייתה נאלצת להגיע להסכם כלשהו עם השחורים כפי שאירע בדרום אפריקה וברודזיה, והדבר תלוי בכמות השחורים שנמצאים בתוכה - האם הם רוב או מיעוט. אם הם מיעוט, כי אז המדינה היהודית הייתה יכולה להתקיים עוד שנים רבות ללא חשש רב מהמדינות השחורות שמקיפות אותה, אך אם השחורים הם רוב, כי אז התוצאה תהיה דומה למה שאירע בדרום אפריקה ורודזיה, השלטון יעבור לבסוף לידי השחורים, בעוד שרוב היהודים יעדיפו לעזוב את האזור, שיעשה פחות ופחות בטוח כתוצאה מהמלחמות הפנימיות בין השחורים, ומגפות האידס והאבולה, ולעבור למקומות בטוחים יותר. בכך יגיע קיצה של האוטונומיה שנוצרה בידי הרצל .
הרצל במדינת ישראל
אך לא זה מה שהתרחש. במקום אוטונומיה באוגנדה, הוקמה התיישבות בארץ ישראל, ולבסוף מדינה שראתה את הרצל כמייסדה.
מה היה הרצל חושב על מדינת ישראל אם היה קם מקברו לתחייה על מנת לבקר בה כיום? האם היה מוצא אותה כתואמת את אותו חזון אוטופי אותו תיאר ב"אלטנוילנד", או שלא היה מזהה בה דבר ממה שתיאר ולא היה מבין מה הקשר בין מדינת ה"ערב רב" הזאת ובין חזונו?
יש פזמון מקסים ששרה רבקה מיכאלי, שדן בדיוק בשאלה הזאת בצורה צינית ומתאר את ההבדל הגדול מאוד בין מה שחזה הרצל, שכלל לא העלה על דעתו מדינה עם "הזונה היהודיה הראשונה והגנב היהודי הראשון" ובין המדינה כפי שהיא.
ראש ממשלת ישראל לשעבר שמעון פרס, שהוא, יותר מכל פוליטיקאי ישראלי אחר היום, תלמידו הרוחני של הרצל, הקדיש לשאלה זאת ספר שלם בשם "עם הרצל לארץ חדשה" (1999), בו הוא מתאר את מסעותיו עם הרצל במדינת ישראל החדשה. פרס מתאר בספר עד כמה הרצל מתפעל מההישגים הטכנולוגיים של המדינה (שתואמים מאוד את חזונו של הרצל עצמו ב"אלטנוילנד" ועוברים אותו בהרבה). מצד שני, הרצל מזדעזע מההתנהגות חסרת הנימוס של הישראלי הממוצע, שהיא שונה מאוד מההתנהגות המנומסת והמחונכת אותה חזה ולה ציפה. פרס גם מפגיש את הרצל עם בן־גוריון, והשניים מתגלים כבעלי עמדות מנוגדות לגבי עניינים שונים, פרט לצורך בהמשך קיומה ובחיזוקה של מדינת ישראל. לפי גרסת פרס, הרצל יוצא אופטימי מאוד מהמסע שלו בזמן למדינת ישראל של סוף המאה ה-20.
דעתי היא שאם היה הרצל קם לתחייה ובא לבקר בשנת 2000 במוזיאון הרצל שעל הר הרצל המוזנח והסגור לקהל, מוצא את חפציו האישיים מתגלגלים שם על הרצפה בבלגן מוחלט "כאבן שאין לה הופכין" ואת חדריו שהועברו לארץ מטונפים, מזוהמים ומלאי אבק, תחת ניהולה של הנהלה אפתית ומושחתת - וכל זה במדינה שהוקמה על סמך חזונו והייתה אמורה לשמר את זכרו, כי אז היה מקבל התקף לב ומת פעם שנייה.
|
קישורים
מדינת היהודים - לקניית הספר במיתוס
אלטנוילנד - לקניית הספר בדיבוק
עם הרצל לארץ חדשה - לקניית הספר בדיבוק
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש