 |
איך להציל את העיר מעודף כוונות טובות? מבט על ההצעות להגדרה מחדש של גבולות העיר מנקודת מבט סביבתית.
|
|
| סביבה • עמית מנדלסון • יום ו', 30/6/2000, 10:32 |
|
 |
|
| (צילום: ג'סטין מקינטוש, תחת רשיון CC Attribution 2.0) |
|
גבולות העיר ירושלים השתנו מאוד במהלך המאה העשרים, ועתה מסתמנת אפשרות לשינוי נוסף שלהם - הן בכיוון של צמצום שטח העיר שמעבר לקו הירוק, והן בכיוון הרחבתה מערבה על חשבון נופי הרי ירושלים. אך לאור המצב הקיים, כדאי לשקול דווקא עמדה אחרת - בעד צמצום גבולות העיר הן במזרח והן במערב, תוך כדי סיפוח מעלה־אדומים לתחומי העיר, עם מסדרון צר אליה.
עם תום מלחמת ששת הימים, העבירה הממשלה החלטה, וגבולות ירושלים הורחבו מאד (רק מעבר לקו הירוק), ללא הגיון אורבני. כך קיבלה ירושלים "אצבע" עד שדה התעופה שהוקם על חורבות המושבה עטרות, וכך סופחו לירושלים כפרים קטנים מדרום־מזרחה (צור־באחר, אום טובא, ג'בל מוכבר ועוד). סיפוח זה יצר בעיה דמוגרפית.
בירושלים, מאז שנת 1850 לערך, יש רוב יהודי, אך הסיפוח הגדול העמיד רוב זה בסכנה. לפיכך, הופקעו אדמות רבות והוקמו שכונות (למעשה ערי לוויין מנותקות) ליהודים בלבד - נווה־יעקב, גילה ורמות־אלון. מאוחר יותר קמה כך גם פסגת־זאב ועתה חומת־שמואל ("הר חומה"). בהקמת השכונות, נוצל צינית הנימוק הדמוגרפי לקביעת עובדות בשטח, על חשבון השטחים הפתוחים.
אזור פסגת־זאב הוכרז בזמנו כשמורת נוף, המשמרת את נופי ספר־המדבר, ומאוחר יותר הפך לשכונת מגורים. בחומת שמואל, נכרת יער שנמצא שם עשרות שנים.
שכונות אלו, להבדיל מאחרות (תלפיות מזרח, רמות אשכול, גבעת שפירא) מנותקות גיאוגרפית מהעיר העברית. הפלסטינים מצידם, לאחר שנות הזנחה, החלו בבנייה לא חוקית מסיבית, שמטרותיה העיקריות - מעבר לסיפוק צרכי דיור - הן ניתוק פסגת זאב, נווה יעקב ומעלה אדומים מירושלים העברית.
כיום, מסתבר שמאמץ בניית השכונות היהודיות לא הבטיח יתרון דמוגרפי ארוך־טווח: בירושלים כיום 69% יהודים ו31%- ערבים. הריבוי הטבעי הערבי גדול יותר, ולאור זאת, אותם קובעי מדיניות שבנו את כל השכונות הנ"ל, לוטשים עיניהם מערבה. בשנת 1991 סופחו לעיר כ-30 אלף דונם, עד פאתי מבשרת ציון, משיקולי הדמוגרפיה.
התנגדותם של הגופים הירוקים מנעה עד כה בניית ולו דירה אחת בשטחים אלו, שרובם מיוער ומכיל ערכי טבע, נוף והיסטוריה, אך שלל התוכניות נמשך. מנהל מקרקעי ישראל מקדם בניית מרכז עירוני בצור־הדסה (10 ק"מ מדרום־מערב לעיר) שיסופח לבירה - שוב "כדי לשמור על האיזון הדמוגרפי", ויש שפע תוכניות אחרות שמשמעותן אחת: קבירת הרי ירושלים תחת בטון ומלט.
האם זה שווה את המאמץ?
ככל שעיר תופסת שטח רחב יותר, ההשקעה בתשתיות יקרה יותר, השימוש בתחבורה ציבורית יעיל פחות וכספי הציבור מתבזבזים. בירושלים, בשטח 140 קמ"ר, חיים 630 אלף איש. בפאריס, בשטח לא גדול בהרבה, חיים (בעיר בלבד) 2.2 מיליון בני אדם. ז"א, אין צורך לספח שטחים חדשים לירושלים מסוג צור־הדסה, כאשר שטחים קרובים שגובלים פיסית בעיר אינם בנויים כלל, ובעיר עצמה אין בנייה לגובה - אפילו באזורים שאין להם ערך היסטורי מיוחד (גונן־קטמון וכו').
בימים אלו, כחלק מהמו"מ עם הפלסטינים, הועלו מספר הצעות לשרטוט מחודש של גבולות העיר, שפורסמו לפני שבועיים ב"הארץ":
הצעה ראשונה, מוסיפה לעיר את גוש עציון, מעלה אדומים וגבעת־זאב.
הצעה שנייה מספחת שטחים אלו, אך במקביל מוותרת על אזורי שועפט, צור־באחר וג'בל מוכבר. כלומר, האוכלוסייה הערבית בתחום העיר העברית מצטמצמת מ-200 אלף נפש ל-95 אלף בלבד, והרוב היהודי עולה ל83%-. זאת, כאשר כל המקומות הקדושים נשארים בריבונות ישראל.
הצעה שלישית, רדיקלית יותר (ולא מקובלת עלי) מגדירה את העיר העתיקה כ"מרחב קודש מיוחד", ובכך מצטמצמת האוכלוסיה הערבית ל-66 אלף, עם רוב יהודי מוחץ של 88% (תישארנה בריבונותנו שכונות ערביות רק בין העיר העתיקה להר הצופים, קטע קטן בדרך לפסגת־זאב ובית־צפפא).
הצעות כאלו, למעשה שומטות את הטיעון הדמוגרפי מתחת רגלי כרישי הנדל"ן המתאווים ליערות ירושלים, לטראסות ולמעיינות.
מן הראוי, במסגרת זו, גם להזכיר את האפשרות של ביטול סיפוח השטח ממערב לירושלים, ולחשוב ברצינות על הפיכתו לגן לאומי לרווחת תושבי הבירה - בדומה לגן הלאומי בכרמל ממנו נהנים תושבי חיפה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש