האם שקר שכולם מאמינים בו הופך לאמת? באיזו מידה הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו משפיעים על המציאות החיצונית, ובאיזו מידה הם יוצרים אותה? האם בכלל ניתן לדבר על אמת מוחלטת? והאם בכלל עוד אפשר לחדש משהו בנושאים הנדושים הללו? עם כל השאלות האלו מנסה אומברטו אקו להתמודד בספרו האחרון.
הספר, המביא את סיפור חייו של באודולינו – נוכל והרפתקן איטלקי בן המאה ה-12, מהווה מעין שילוב של ספר פנטסיה ורומן היסטורי. מבחינה ספרותית, הוא נופל מיצירות קודמות של אקו, כמו 'שם הוורד' או 'המטוטלת של פוקו'; כמה מדמויות המשנה שטחיות והעלילה מכילה לעתים פערים לא סבירים. ועדיין, זהו ספר מרתק. כמו בספריו הקודמים של אקו, גם כאן ניתן למצוא שפע של ידע אנציקלופדי על מגוון של נושאים, המשולב בתובנות מעמיקות ומפתיעות, שלאחדות מהן אתייחס במאמר זה (המאמר מכיל ספוילרים לעלילת הספר, כמו גם לספרים קודמים של אקו).
סיפורו של באודולינו נפתח בשנת 1204, בעיצומו של מסע הצלב הרביעי. בדרכם לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים, מחליטים הצלבנים לעבור בקונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית ואחת הערים הגדולות והעשירות בעולם. מאחר שהצלבנים הקתולים ראו בביזנטים כופרים, ומאחר שקונסטנטינופול היתה עיר עשירה בהרבה מירושלים, מחליטים נושאי הצלב לנצל את ההזדמנות - לכבוש את העיר המארחת, לבזוז אותה ולהעלותה באש. בתוך כל המהומה הזאת נופל ניקטאס כוניאטס, שופט, היסטוריון ודמות אמיתית לחלוטין, בידי הפולשים. ברגע האחרון ניצלים חייו בידי זר מסתורי בשם באודולינו. בתמורה למעשהו מבקש באודולינו מניקטאס רק דבר אחד: להאזין לסיפור חייו. הוא מביע תקווה שאם ניקטאס ישמע את סיפורו, אולי יוכל לעזור לו להבין את משמעותו. באודולינו אומנם מזהיר את בן שיחו כי הוא שקרן מועד שלעתים קרובות נוטה להאמין בשקרים שהוא עצמו ממציא, אבל ניקטאס לא מתרגש. כשופט הוא רגיל כבר בשמיעת גרסאות שקריות, וכהיסטוריון הוא מיומן בחילוץ העובדות מתוך שפע האגדות והכזבים. באודולינו מתחיל אפוא את סיפורו.
לשקר יש רגליים
באודולינו מספר כי נולד למשפחת איכרים ענייה בצפון איטליה. בכפר הולדתו הוא התפרסם בזכות שתי תכונות: כישרונו לשפות ונטייתו להמציא סיפורים. חייו השתנו בהיותו כבן 12, בשנת 1155, אז נתקל ביער באביר גרמני שאיבד את דרכו. מתוך רצון למצוא חן בעיניו - ואולי גם לקבל משהו בתמורה - באודולינו מייד ממציא סיפור על חיזיון דתי שהיה לו, חיזיון שבו התבשר כי הצבאות הגרמניים עתידים לנחול ניצחון גדול על ערי איטליה המתמרדות. האביר כמובן יודע שבאודולינו משקר - ובאודולינו יודע שהאביר יודע - אולם בכל זאת לוקח אותו אל מחנהו, כדי שישמיע את נבואתו באוזני נציגי המורדים. גם אלה אינם מאמינים ברצינות בנבואה, אבל מעדיפים להעמיד פנים כמאמינים בה, מפני שהדבר מספק להם תירוץ מכובד לכניעה. וכך, בצורה שעתידה לאפיין את כל מסלול חייו של באודולינו, גורל המלחמה מוכרע באמצעות שקר. ולא סתם שקר, אלא כזה שהכול מודעים לשקריותו.
ציור של פרידריך ברברוסה, המאה ה 13 (ויקיפדיה)
מאוחר יותר, מתברר לבאודולינו כי האביר שאותו פגש ביער היה לא אחר מאשר הקיסר פרידריך ברברוסה, שליט האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית. פרידריך כל כך מתפעל מחכמתו של בן האיכרים העני עד שהוא מחליט לקחת אותו לחצר המלכות, לדאוג לחינוכו ולגדל אותו כבן. אם כן, השנים הבאות עוברות על באודולינו בחצרו של פרידריך ואחר כך באוניברסיטה של פריז, אליה נשלח על ידי אביו המאמץ. הוא לומד את שבע החוכמות ובמקביל מקבץ סביבו חבורה של הרפתקנים, בהם משורר מהולל שמימיו לא כתב ולו שורה אחת, ומקובל יהודי המחפש באובססיביות את עשרת השבטים האבודים. עם התבגרותו הופך באודולינו ליועצו ולאיש סודו של פרידריך. אקו מנצל את המעמד שרכש גיבורו כדי לשבץ אותו בכמה מן הצמתים ההיסטוריים המרכזיים בתולדות ימי־הביניים, מעלייתן של האוניברסיטאות ועד למסע הצלב השלישי. למעשה, באודולינו מוצג כאן כמעין 'פורסט גאמפ' של המאה ה-12, אדם הגורם שלא במתכוון לכמה מן האירועים ההיסטוריים המרכזיים של תקופתו. במקביל, הוא ממשיך כדרכו להמציא כזבים ולהפיצם, אולם כל הסיפורים שהוא ממציא הופכים בדרך פלא למציאות: כך למשל הוא מסייע ביצירת האגדה על הגביע הקדוש, וגם גורם לאירופה כולה להאמין בסיפור על ממלכתו של הכומר ג'ון.
במהלך ימי־הביניים נפוצו ברחבי העולם הנוצרי אגדות על ממלכה פלאית השוכנת בקצה המזרח ובה מושל מלך צדיק וחכם וכהן דת – הכומר ג'ון. מרגע שבאודולינו וחבריו שומעים את הסיפור הזה הם נכבשים בקסמו. הם מתחילים לפתח את האגדות אודות אותה ממלכה, להפיץ סיפורים על החיות המופלאות והיצורים המוזרים שחיים בה ולדבר על הזהב והיהלומים המתגלגלים ברחובותיה. עד מהרה הם מתחילים להאמין בסיפורים הללו בעצמם. העובדה שכעת שמו של הכומר נישא בפי כל, משמשת עבורם הוכחה ניצחת לקיומה של הממלכה. באדולינו משכנע את פרידריך לצאת אל אותה ממלכה מרוחקת ולאחד את כוחותיו עם הכומר־המלך. במסווה של מסע צלב הוא אכן יוצא למזרח בראש צבאו. אולם כאן משהו משתבש: פרידריך מת בנסיבות מסתוריות, ויורש העצר נסוג מן התוכנית. באודולינו וחבריו מחליטים לצאת לדרך לבדם.
פנטזיה על גדות הסמבטיון
מרגע זה ואילך הסיפור פושט צורה, ומרומן היסטורי ריאליסטי עמוס פרטים הוא הופך לפנטסיה. במקום דמויות היסטוריות וקרבות אבירים בנוסח המאה ה-13 מופיעים כעת ענקים, יצורים חסרי ראש או אנשים בעלי ראש כלב. אקו נשאר נאמן לדרכו: הוא מקפיד לשבץ בהרפתקאותיהם של הגיבורים אך ורק יצורים הלקוחים מאגדות ימי־הביניים, וכל המפלצות שהוא מתאר קשורות בדיונים סכולאסטיים, ויכוחים ודרשות בנוגע לטיבו המדויק של השילוש הקדוש. ועם זאת, הרצף העלילתי הופך מוזר יותר ויותר.
באודולינו וחבריו מגיעים לנהר הסמבטיון, השובת מזעפו בכל שבת, ועוברים אותו בקלות. כעת הם מוצאים עצמם בשולי ממלכתו של הכומר ג'ון, שם הם פוגשים בכל אותם יצורים מוזרים שבדו מדמיונם שנים רבות קודם לכן. שם גם מוצא באודולינו, לאחר שנים רבות כל כך של נדודים, אהבה אמיתית.
אילו היה הסיפור מסתיים בנקודה זו, היה אפשר לומר שלפנינו משל פוסטמודרניסטי - סיפור המדגים כי הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו חשובים יותר מן העובדות, המראה כיצד האגדות משפיעות על ההיסטוריה וכיצד מיתוסים יכולים ליצור מציאות חלופית שלבסוף דוחקת הצידה את העובדות האמיתיות. אלא שהסיפור לא תם: באודולינו וחבריו אומנם חצו את הסמבטיון, אך הם עדיין מרוחקים מעירו של הכומר ג'ון, השוכנת מעבר לביצות. העיר שבה שוהים בני החבורה היא מקום עלוב ומדכא. היא נשלטת בידי כת סריסים תככנית ומאוכלסת בערב רב של יצורים מוזרים, המבלים את זמנם בוויכוחים תיאולוגיים בסגנון ימי־הביניים. איש מאנשי העיר מעולם לא ראה את הכומר ג'ון ולא ביקר בעירו. אחדים מהם מטילים ספק בעצם קיומה של העיר וחוששים שזו רק אגדה שהפיצו הסריסים, בכדי לשמר את שלטונם. באודולינו פוגש מחוץ לעיר נערה יפהפייה, בת לכת נשים העוסקות בפילוסופיה פגאנית ובמאגיה, אולם אהבתם אינה מתקיימת לאורך זמן. עד מהרה העיר מותקפת בידי שבטים ברברים ובאודולינו מאבד את אהובתו. בלית ברירה נאלצים בני החבורה להימלט, לוותר על חלומם להגיע לארצו של הכומר ג'ון ולנסות למצוא את הדרך חזרה.
לאחר תלאות רבות, החבורה, או מה שנותר ממנה, מגיעה לקונסטנטינופול. רק שם, לאחר חמש עשרה שנה של תהיות, מצליח באודולינו סוף־סוף לפענח את חידת מותו של הקיסר פרידריך. לאחר מכן הצלבנים כובשים את העיר והוא מספר את סיפורו באוזני ניקטאס הספקן.
באודולינו, כריכת הספר
ניכר כי אקו מבקש לומר משהו על מושג האמת ועל היחס בין עובדות לסיפורים. אבל כדי להבין מהו הדבר הזה עלינו לחזור אחורה, אל ספריו הקודמים. הסוגיה המרכזית בכל אחד מהרומנים של אקו ('שם הוורד', המטוטלת של פוקו', 'האי של יום האתמול' ו'באודולינו'), היא שאלת האמת המוחלטת: הן במובן של החיפוש אחר תיאוריה, מודל או המפה שישקפו או יסבירו בצורה מדויקת את המציאות, והן במובן של ניסיון לבחון עד כמה התיאוריות או הפרשנויות משפיעות על המציאות, האם הן משנות אותה או אפילו יוצרות אותה מלכתחילה. הגיבורים של אקו תמיד מחפשים אחר מפה כלשהי, תמיד רוצים לגלות באמצעותה איזו אמת נסתרת, אולם הם גם תמיד מאבדים את דרכם בסבך של תיאוריות חלופיות ותמונות עולם מורכבות. בכל אחד מהספרים אקו מנסה לבחון את הבעיה הזאת מזווית אחרת.
בספרו הראשון, 'שם הוורד', נקודת המוצא היא מודרניסטית. גיבור הספר, האח ויליאם מבסקרוויל – מעין שרלוק הולמס ימי־ביניימי – מייצג את הרציונאליזם הקיצוני של הפילוסופיה הסכולאסטית. הוא מאמין בעולם מסודר הנשלט על ידי חוקים קבועים. הוא מאמין שאם יתבונן היטב בעובדות ויסיק את המסקנות ההכרחיות, בהכרח יגיע לאמת. כאשר הוא נקרא לחקור שורה של רציחות מסתוריות שהתרחשו במנזר, הוא משתמש בשיטות האלה, תוך שהוא דוחה כל הסבר על־טבעי ודבק אך ורק בהיגיון. עד מהרה הוא נוכח לדעת שיש דפוס קבוע בכל מעשי הרצח, ושהרציחות מתבצעות סביב מאבקי שליטה בספריית המנזר העצומה וסביב הניסיונות להשיג ספר המכיל סודות נסתרים. לאחר הרפתקאות רבות אומנם עולה בידו לפענח את סדרת הרציחות, אבל בטעות: האמת מתגלה מתוך צירוף מקרים לא צפוי. ואם לא די בכך, הספר המסתורי שאחריו רדף מתגלה כחיבור של אריסטו אודות הקומדיה, שבו מכריז הפילוסוף על עליונות הבדיחה על פני הסדר וההיגיון. אין פלא שסופו של הספר מוצא את האח ויליאם כשגם הרציונאליזם שלו וגם אמונתו הדתית מתערערים קשות: "איך ייתכן שקיומו של יצור הכרחי שזור כולו באפשרי? מה ההבדל, איפוא, בין אלוהים לתוהו ובוהו הקדמון? להכריז על כל יכולתו האבסולוטית של אלוהים ועל אי תלותו האבסולוטית בהכרעותיו, האם אין זה כמו לומר שאינו קיים?" (שם הוורד, עמ' 403).
מכאוס קדמון עד לתיאורית הסדר העולמי
מול גישתו של ויליאם עומדת התפיסה הפוסטמודרניסטית: אין שום סדר בעולם, התיאוריות השונות הינן רק סיפורים ממוצאים וכולן שוות ערך. את הגישה הזאת ניסה אקו לבחון בספרו הבא, 'המטוטלת של פוקו'.
ספר זה עוסק בסיפורם של שלושה אינטלקטואלים ציניקנים, המועסקים בבית הוצאה לאור המתמחה בספרים בתחום תורת הנסתר. לשם השעשוע, מחליטים השלושה להשתמש בכל הידע שצברו בנושא ההיסטוריה של האגודות החשאיות למיניהן בכדי ליצור את תיאורית הקונספירציה האולטימטיבית – כזו שתסביר את כל ההיסטוריה המערבית כפרי מזימה של מסדר אבירים חשאי מימי־הביניים. ההנחה מאחורי העבודה הזאת היא שמאחר וכל התיאוריות הכוללניות הנן יצירה אנושית, מוטב לבחור את התיאוריה המעניינת ביותר, המשעשעת ביותר, וזו שתסביר את כל העובדות בצורה האלגנטית ביותר. אולם דבר מה משתבש. ככל ששלושת הגיבורים מתקדמים ביצירת התיאוריה הכוללנית שלהם כך הם מתחילים להיכבש בקסמה, עד שלבסוף הם מתחילים להאמין בה ברצינות ומשתכנעים שאכן קיים מסדר חשאי המנהל את העולם. יותר מזה, עד מהרה נודע על כך לאנשי אגודות הסתרים, המאמינים כעת בלב שלם שאכן קיימת איזו תוכנית אב ושמבלי ידיעתם, גם הם בעצם חלק ממנה. לבסוף, אנשי אגודות הסתרים חוטפים את אחד הגיבורים ומעמידים בפניו שתי ברירות: או שיגלה להם את הסוד וימסור להם את המפה, את המפתח לנקודת המרכז הנסתרת של כל הדברים – או שיועלה כקורבן לאותם כוחות עלומים השוכנים בבטן האדמה. הגיבור - טיפוס מריר, ספקן ועייף - יכול אומנם להתל בשוביו. הוא יכול למכור להם סוד מדומה, מפה שאינה אומרת דבר. אבל כאן הוא מתעקש. הוא מעדיף למות על מזבח אמת האי־ידיעה.
המטוטלת של פוקו, כריכת הספר
אם כן, העובדה שאיננו יודעים מהו סדר הדברים עדיין אינה אומרת שאין סדר כזה. העובדה שאין ביכולתנו לדעת את האמת אין משמעה שאין אמת, או שהכול אמת. בסופו של דבר, גם אם האמת איננה ידועה במלואה, עדיין יש משמעות למושג שקר. עדיין ישנן תיאוריות שהן שקריות בעליל. עדיין ישנו הבדל בין צורות מחשבה שיש בהן מידת מה של כנות לבין צורות מחשבה שהן כאוטיות או מזויפות. קיומה של האמת הוא ודאי, כמו גם העובדה שהאמת הזו אינה ידועה לנו במלואה.
בספר 'באודולינו' צועד אקו צעד אחד קדימה מעבר לטענות אלו. הפרשנות אכן משנה את המציאות, הוא מודה, וההיסטוריה אכן מונעת באמצעות שקרים ואגדות. העולם שאנו רואים סביבנו אכן נוצר, במידת מה, גם על ידי סיפורים, מיתוסים ותיאוריות. אבל עדיין, מעבר לכל התיאוריות והפרשנויות, ישנן עובדות שאינן בשליטתנו - עדיין ישנה מציאות. באודולינו יכול להמציא סיפורים כאוות נפשו, אבל אינו יכול לשנות את העובדה המוצקה שאביו המאמץ נרצח. ואם היה רצח, בהכרח גם היה רוצח שאותו יש לגלות. כאן כבר אין עניין למשחק של כזבים. כאן דרושה האמת הקרה, דרושות עובדות. באותה מידה, באודולינו יכול לקשט את סיפוריו בחיות שונות ומשונות, להמציא ארצות ולאכלס אותן במפלצות. אבל עדיין לא יוכל להכחיש את העובדה שאל ממלכתו של הכומר ג'ון, אותו מקום פלאי שחיפש כל חייו, אינו יכול להגיע.
ניקטאס כוניאטס, ההיסטוריון הספקן, מאזין לסיפורו של באודולינו ואינו יודע מה לעשות בו. הוא אינו יכול לשבץ אותו בדברי הימים שהוא כותב, מאחר שהוא יודע שהסיפור עמוס שקרים. אם יכניס אותו לדברי ימי ההיסטוריה, הוא יהפוך ל"אמת", וכוניאטס אינו רוצה לתת לשקר לנצח. מאידך, הסיפור מוצא חן בעיניו והוא אינו רוצה שישתכח. לבסוף הוא מחליט להתעלם ממנו, אך הוא מקווה שיום יבוא ויופיע מחבר אחר, שקרן גדול אף מבאודולינו, ויכתוב את הסיפור הזה.
|
קישורים
פרק מתוך הספר - באתר "טקסט"
ביקורת על הספר - אביעד קליינברג, מוסף הספרות, ידיעות אחרונות
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש