ביוון העתיקה ובימי הביניים אובחנה מחלה בשם היסטריה, בעיה נשית שנגרמה, לטענת אנשי המקצוע, מתזוזה של הרחם ממקומו. מאז זרמו מים רבים, והיום ידוע לנו הרבה יותר על מחלות הנפש, כמו גם על הרחם. ולהבדיל, הנחת היסוד העומדת בבסיס "לילית אינה חוזרת" היא כי יש הפרעות "נשיות" – תסמונות נפשיות השכיחות יותר בקרב נשים, ולא בלי סיבה. כלשון המחברת: "לעת עתה... מזמן לנו עידן זה קבוצה לא מבוטלת של הפרעות טיפוסיות נשיות, שונות מאלו הגבריות". אי לכך, הענף בו מתמקד הספר נקרא "פסיכיאטריית נשים".
הלן שיינפלד, פסיכיאטרית ומרצה לפסיכיאטריה, מסבירה את העניין בכמה משפטים, ועוברת הלאה. חבל, כי לקוראת ההדיוטה היתה חסרה התייחסות לנקודות נוספות הקשורות בהגדרה של מחלות נפש האופייניות לנשים. למשל, לשאלה האם הפרעות אלו נגרמות מסיבות הורמונליות, מתכונות מולדות וגנטיות, מגורמי סביבה וחיברות, או מכולם גם יחד. חסר היה לי גם עיסוק בשאלת מיליון הדולר – מה גורם לאנשים בכלל, לא רק לנשים, ללקות בהפרעות נפשיות. כך, מסופר בספר על יולדת שסבלה מדיכאון שלאחר לידה, ועל אשה שסבלה מבגידותיו של בעלה. מדוע אשה אחת שנבגדה חלתה, ואלף נשים אחרות באותה סיטואציה לא חלו? נכון שזה לא נושא הספר, ונכון שזה נושא גדול מאוד, אבל אולי מפני שהמחברת כותבת מתוך חדר הטיפולים, נדמה שהנושא הפך לנקודה עיוורת בשדה הראייה שלה. דומה הדבר לאדם העומד בחדר בתוך גורד שחקים ומתאר את הנוף בפרוטרוט, רק לא מציין באיזו קומה הוא.
השאלה הזו עלתה אצלי ביתר שאת מקריאת סיפורה של גברת X, שאושפזה והובאה לפני ד"ר שיינפלד. זאת, לאחר שפנתה למחלקה הקרדיולוגית והתלוננה על קשיי נשימה, שלדבריה קשורים בבגידה של בעלה בה. האיבחון היה כי האשה סובלת מהזיות פאראנואידיות (היא סיפרה כי בעלה הציע מגורים בשלישייה עם האשה האחרת). שיינפלד קיבלה את אבחנת הרופאים, אך לאחר שמיעת גרסתו של הבעל, הבינה שאין כאן הזיות אלא מעשה שהיה – הבעל באמת ובתמים חשב שאשתו עשויה להסכים לצורת חיים פוליגמית, והציע לה לחיות כך. שיינפלד כותבת שהיא הבינה שהאשה סובלת מדיכאון בגלל מאורעות אלה, ולכן זרקה את "הכדורים הארורים" שקיבלה האשה לטיפול בהזיות, ושחררה אותה מבית החולים.
ובכן, מדוע בהזיות מטפלים ובדיכאון לא? ואולי בכלל הבעל הוא שראוי להסתכלות, נאמר בחשד לקיום שיגעון גדלות? ומה עם הרופאים שהלעיטו את האשה בכדורים בלי לבדוק את העובדות, שמיהרו מדי להסיק כי סיפורה עסיסי ומשעשע מכדי להיות אמיתי? במציאות גם הבעל וגם האשה נותרו לבדם להתמודד עם הכביסה המלוכלכת, ואני נותרתי עם התהייה מי כאן בעצם השפוי ומי המשוגע, ומי מחליט על כך.
סירוס זה לא מה שהיה פעם
חציו הראשון של הספר מהווה "מפה ומצפן" לקוראים המעוניינים לטעום ולהתרשם מהתייחסותן של תיאוריות פסיכולוגיות, סוציולוגית ופסיכואנליטיות מוכרות אל הנשיות ואל האשה. הפרק הראשון פותח בדבריו של "פמיניסט קדום" כהגדרת המחברת, היינרך פון נטסהיים שכתב ב-1505 ספר בשם "האצילות והעליונות של המין הנשי". אך החקירה המדעית של האופי הנשי החלה רק בעבודתו של צ'זארה לומברוזו, קרימינולוג ופסיכיאטר איטלקי, שהציג ב-1892 חלוקה של הנשים לשלושה סוגים, הקרויים "פושעות", "זונות" ו"נורמליות".
שיינפלד מרפרפת בקצרה על התזות שהציגו הוגי דעות אלה ואחרים לגבי המין הנשי ואיפיוניו, ומשבצת בין הניתוחים התיאורטיים פרטי טריוויה, רכילות היסטורית ושלל אמירות אירוניות. כך אנו למדים שאוגוסט קונט הצרפתי ייחס לאישה "חולשה אינטלקטואלית ו"ילדות מתמשכת", והתנגד לכוונה להעניק לה הדרכה והשכלה. אלא שלאחר שפגש והתאהב בקלוטילד דה־וו, שינה את דעותיו בנושא ותיאר את האשה כ"אלוהות העתיד האנושי".
סיפור מעניין לא פחות הוא זה של האבלוק אליס, פסיכולוג אנגלי בן זמנו של פרויד, שעירב תיאוריות מעולם הכימיה והזואולוגיה כדי לתאר ולפרש את ההבדלים בין המינים. כך למשל השווה את הגבר והאשה לחמצן ומימן המתרכבים לכדי יצירת מים. הרכילות ששיינפלד מביאה נוגעת לנישואיו הקצרים של האבלוק ללסבית ולמנהגיו המיניים המובחנים. כאן ובמקרים אחרים היא אינה מהססת לפרוש את הילדות ויחסי המשפחה של התיאורטיקנים כולם, ולקשר בין הפינות האפלות שבנפשם לבין הפרשנויות והתזות שהעלו על הכתב.
תת־פרק שלם מוקדש כצפוי לפרויד ולזרם הפסיכואנליטי, ומבאר את כל המושגים הקלאסיים שטבע הראשון, וביניהם קנאת פין. שיינפלד מתארת פרט לפרט, גם אם בחריקת שיניים ניכרת, את ההיגיון העקום שהביא את פרויד לקבוע כי כל ילדה חווה עצמה כמסורסת ברגע שהיא מגלה את הפין של בני גילה. על פי התיאוריה, אותו "פצע נרקיסיסטי פעור" שנפער בילדה, לא ייתן לה מנוח עד אשר תפצה עליו בדרכים שונות, אם בלידת ילד או בניסיון לדמות לגברים. צעדי מחאה אלה, אותם תיאר במיוחד אדלר, נתפסו בעיני החוקרים כאי־השלמה של הנשים עם נחיתותן המולדת.
זיגמונד פרויד
בעולם השונה כל כך מווינה של ימי פרויד, האם יש עדיין מקום למונחים שטבע? האם עדיין ניתן בכלל להשתמש בהם כפשוטם? שיינפלד, עם כל הביקורת שלה על האסכולה, סבורה שכן, וכותבת: "עדיין אנו נתקלים בהפרעות הנובעות מתסביך אדיפוס בלתי פתור ומקנאת הפין". היא מתארת את מייסד הפסיכואנליזה כציר מרכזי, "סביבו נעים בקצב זה או אחר, בסגידה או בהתנגדות, פסיכואנליטיקאים מזרמים שונים, שהלכו ונתרבו".
מעניין לציין כי בעת שהיא מסבירה מהי קנאת פין, שיינפלד נוקטת לשון אירונית. אך בבואה לטפל בפציינטיות, בסיפורים המובאים בהמשך הספר, מסתלקת האירוניה והמונח ממלא את תפקידו הקונבנציונלי באבחונן. עם זאת היא מבהירה "גם תסביך הסירוס אינו עוד מה שהיה פעם. תחושת הסירוס אינה מתכוונת היום לפין כאיבר אנטומי, שהיה או לא היה לילדה. הכוונה היא לסכנה שאשה תנושל מכישוריה ומזכויותיה, ערכים יקרים לא פחות מהפין...".
על פי רעיון זה, הנשים בנו להן פאלוס סימבולי, שאין לו נקודת התייחסות במקום כלשהו בגופן הממשי. במקום אחר היא כותבת במפורש כי "הנשים התחילו להצמיח פאלוס משלהן". אם הבנתי נכון אמירה זו, קנאת הפין גורמת לנשים לפעול כגברים, וכאשר נשללת זכותן או יכולתן זו מסיבות חברתיות, הן חשות תסביך סירוס. האומנם? בעיני, שימוש זה במונחים מרוקן ומרחיק את המשמעות ממילים כמו פין, פאלוס וסירוס, והופך אותן ל"סמל של סמל".
"אקטיבית אך שקטה"
שיינפלד ממשיכה ומוסיפה את דעתה בין השורות: המחאה הפמיניסטית "אינה יוצרת ערפול מגדרי, אדרבה, היא נועדה לקבוע קווי נשיות מספקת (מה זה? א.מ), לאפשר הגשמה עצמית ולהסב לנשים שביעות רצון מהשתייכותן למינן. הנשיות במובנה הישן, הולכת ונכחדת כגזע...". שיינפלד דוגלת, כעדותה, במעבר "מסוג אחד של נשיות, המתאפיינת בפסיביות וכניעה, לנשיות חדשה, אקטיבית ובעלת איכויות, שפעם נחשבו לנחלת הגברים". בכך, היא משמשת שופר לפמיניזם הליברלי הקלאסי, זה שהעלה על נס את יכולתה של האשה, את הפוטנציה שלה, לקחת לעצמה תפקידים שנחשבו גבריים בעבר.
ב-1927 החלו גם פסיכואנליטיקאיות נשים להשמיע את קולן, ביניהן "ארבע האמהות" של ענף זה: מלאני קליין, הלן דויטש, אנה פרויד וקארן הורני. זו האחרונה אחראית על הטענה כי כל רעיון קנאת הפין נעוץ בעצם בקנאה של הגברים עצמם בנשים, ביכולתן להרות, ללדת ולהיניק, ובשדיים עצמם. "הם (הגברים) התחילו", מנסחת שיינפלד בנימה משועשעת. לדבריה, הטענות שהפיקו הנשים החוקרות בתחום היו מבולבלות ובלתי ברורות, למרות מידת הצדק שבהן. במיוחד אמורים הדברים בהלן דויטש, שב-1944 חילקה את הנשים כולן למספר סוגים: "פאסיביות", "אקטיביות", "אינטלקטואליות", ו"אשה אקטיבית אך שקטה" (הד לחלוקה המוזרה של לומברוזו?...). שיינפלד רואה את החלוקה התמוהה כחיובית, מפני שהעניקה "לגיטימציה לגיוון האישיותי של הנשים". חשיבות נוספת שנודעת לתורתה של דויטש – מנקודת המבט הפמיניסטית של שיינפלד – היא שהעניקה לגיטימציה ל"קונפליקטים התקינים בחיי הנפש של האשה", כלומר לא סיווגה אותם אוטומטית כשליליים או כחולניים.
קארן הורני
מספר עמודים בחלק התיאורטי מוקדשים לאסכולה של הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן; בעיקר מוזכרת תלמידתו של לאקאן, ג'וליה קריסטבה, עליה יש לשיינפלד ביקורת חריפה. שכן זו אומנם "אישרה" כי נשים יכולות לשלב היום בהצלחה אמהות והתפתחות מקצועית, ואף תלויות פחות בגברים למימוש אמהותן. אלא שקריסטבה קבעה כי "ההריון הוא סוג של פסיכוזה טבעית, ממוסדת וחברתית". שיינפלד מכנה את הטענה "מוזרה מאוד", ולדבריה היא "מופתעת שוב ושוב" מן העובדה שקריסטבה, כמו רבים אחרים, עוסקת "בפולמוסים בלתי פוסקים על איזה מן המגדרים קדם למי, על ראשוניות או משניות בתפקידיהם בעולם, תוך כדי תחרות ארורה, האוכלת כל חלקה טובה מאדמתם המשותפת". האמת היא, שאחרי הנסיעה הקצרה הזו ברכבת ההרים של הפסיכואנליזה, בתיווכה של שיינפלד, הרושם הזה נראה נכון מאוד. בהקשר אחר מוסיפה שיינפלד: "הפיכתו של מאבק למפגש היא מין האתגרים החשובים ברבים מן הטיפולים הזוגיים".
רוזמרי והבתולה מאורליאן
הרחבתי מאוד בתיאור החלק התיאורטי של הספר, ולא אפרט לגבי שני פרקים נוספים העוסקים בתיאוריות המנוגדות של ניטשה ושל מארקס לגבי האשה והנשיות. אחרי עוד דיון קצר בשאלת ההבדלים הפיזיים בין המוח הנשי והמוח הגברי, הופך "לילית" לאוסף של תיאורי מקרים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שונים שהובאו לפני שיינפלד, כולם אמורים להמחיש צדדים שונים בנשיות ובהפרעות האופייניות לנשים. את אלה היא מתבלת בתיאור מדוקדק של מיתוסים קדומים, ביוגרפיות של נשים בעלות שם וניתוח יצירות תרבותיות הקשורות בנושא. כך למשל, ז'אן ד'ארק ויקתרינה הגדולה מובאות כדוגמאות ל"מינונים" שונים של עירוב תכונות נשיות וגבריות, ומייד אחריהן מופיע באותו הקשר סיפורה העסיסי של המטופלת פלורה, שאכזבתה מביצועיו המיניים של בעלה הובילה אותה לבכי כרוני.
לא תמיד היה ברור לי, כקוראת הדיוטה, האם ומדוע מקרה טיפולי מסוים תואם בדיוק את התיאוריה או המיתוס שאותם הוא בא להדגים. מעניין להיווכח למשל ש"תינוקה של רוזמרי" מתאר מצב של דיכאון סביב לידה הגורם לגיבורה לדמות את תינוקה לבן השטן, ושב"פרנקנשטיין" של מרי שלי מהדהד מאורע טראומטי כמוות בעריסה של בנה הראשון. אך מדוע, למשל, הוחלט שהדמות המיתית של לילית צריכה להתקשר דווקא לסיפור של קלרי, שהיא בכלל אמה של המטופלת אתי, שניהלה רומן ארוך שנים עם גבר נשוי? לא מצאתי הסבר מספק.
סצינה מתוך "תינוקה של רוזמרי"
ניכר כי שיינפלד ביקשה להעמיד ספר שיהיה משופע בכל טוב – סיפורים אישיים (מאוד), תיאורים עסיסיים ולעתים מלאי הומור של הדמויות, פירוט מדוקדק של הרקע התרבותי והלשוני של הדמויות, וכן גיבוי אקדמי לכל אלה. כל החומרים הנכונים נזרקו לתבשיל, אך הרושם שקיבלתי אינו אחיד ומגובש מספיק. חסרה לי יד בוטחת של עורך קפדן, שהיתה מצילה את הספר מנפילה בכמה מלכודות (גם לשוניות). אותה יד היתה גם מקצצת בטקסט באכזריות רחומה – למשל משאירה במגירה את פרק ו' כולו, העוסק בהורמונים הגבריים ובקשר שלהם לתוקפנות, או את פרק ט"ו, בו מופיע סיפורו של מר נ', גבר שסבל מקנאה מינית חמורה ובלתי מבוססת לרעייתו. שני הפרקים מהווים סטיות לא מוסברות מנושא הפסיכיאטריה הנשית. לא ברור גם מדוע מובא בפירוט סיפור חייה (המרתק) של מארי קירי – קטע שאין מוסקות ממנו כל מסקנות רלוונטיות לנושא, לבד מההוכחה שהוא משמש למחברת להפרכת טענתה של הפסיכואנליטית קרן הורני, שאין דרכים ליישב את הקונפליקט בין הנשיות לבין קריירה.
נדמה שהספר מנסה לרכוב על גל מצליח של ספרי פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ופסיכואנליזה פופולרית, שאחדים מהם הפכו רבי מכר לאחרונה, כמו ספריהם של קרלו שטרנגר או זאב בוים (ושל האמריקני ארווין יאלום). מגרעותיו שצוינו לעיל הן בדיוק מה שימנע ממנו, ככל הנראה, להיכנס לרשימה הנוצצת הזו. ועם זאת "לילית" מעניין לקריאה, כתוב בצורה קולחת ויכול לספק סקרנות ראשונית של הקורא שאינו מתמצא בתחום, ולהוביל אותו לקריאה נוספת בנושא.
הערה לסיום: הספר, הגדוש אנקדוטות, דמויות, אזכורים ופיצולי עלילה, הזכיר לי ספר אחר שקראתי לאחרונה: "חשיפה כפולה" של דורון לוריא, העוסק בנושא שונה לגמרי (גילוי זיופים בהיסטוריה של האמנות), אך כמו "לילית" גדוש אלמנטים לא ליניאריים, ומתפצל ונכרך סביב עצמו פעמים רבות. במהלך קריאת שני הספרים מצאתי את עצמי מייחלת לגרסה דיגיטלית של הטקסטים, להיפרטקסט שהיה מאפשר לקורא לדלג ולחזור כאוות נפשו, להיזכר בפרטים חשובים ולשמור קטעים מסוימים לסוף. נכון שקשה לדמיין שאנשים היו מוכנים לשלם על כניסה לאתר אינטרנט סגור אותו מחיר שהם משלמים עבור ספר חדש, אבל ייתכן שיש מקום לשקול חלוקה של דיסק מחשב יחד עם ספרים מסוג זה - דיסק שיכיל את המידע בצורת היפרטקסט, כאשר חלק מההפניות למראי המקום השונים יובילו לאתרים חיצוניים ברשת. לפחות בשני מקרים אלו, זה יהיה הרבה יותר מתעלול שיווקי.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש