 |
כותבת הספר מושא ביקורת זו שלחה אלי את תגובתה למאמר וביקשה לפרסמה כתגובה למאמר (לא הצליחה טכנית לעשות זאת). להלן נוסח ה"מכתב":
אביבה,
קראתי את הביקורת שלך על ספרי "לילית אינה חוזרת" פעם נוספת ושוב התרשמתי מהיסודיות שבה. אני מודה לך על כך. בדקתי את ה 276 תגובות שהיא עוררה ב"האייל הקורא", חלקן מעניינות בהחלט. נדמה לי שנושא הבגידות אוחז ב "douze points" מבחינת תשומת לבם של המתכתבים ולא רק בגין הכותרת שאת בחרת
לדבריך: "כשגברת Xבכתה". להזכיר: גברת x חלתה עקב בגידת בעלה בה. גם אני אבחר בה כראשונה מבין נקודות התייחסותי אל מה שכתבת. בגידה היא תופעה הקיימת כמובן אצל כל המינים ואני משערת שהמרכיבים הנפשיים הנוצרים בעקבותיה דומים אצל כולם. הם תוארו בפרק "קנאה, רגש חשוב מאין כמוהו". אבל הגברת שבסיפור זה מצטיינת בכאב עצום, תדהמה, ובעיקר איפוק. לכן נוצרו בה תופעות סומאטיות (גופניות), שדמו בחלקן לתסמינים לבביים; ולא במקרה. הן "נועדו" לדבר במקומה והקשו על האבחון. על כן טעו הרופאים פעמיים, פעם כאשר חשבו שמדובר במחלת לב גופנית ופעם כאשר חשבו שמדובר במחשבות שווא של בגידה (ולא הזיות, שתודה לאל, לא היו לה). בעלה של גברת x, המיוחד בתמימותו ובקנותו, העמיד לפני את האמת העירומה ובכך אפשר את האבחנה הנכונה: דיכאון, תגובה לאירוע קשה. בשלב זה הפך האשפוז לבלתי נחוץ, ואף היה עלול לפגוע פגיעה נוספת בדימויה העצמי של הגברת, הפגוע בין כה וכה. האם באמת נשלחו בני הזוג לשום מקום? לא, אי-הבנה. הם הופנו לטיפול זוגי אמבולטורי כפי שצוין בספר. ולשאלתך, אביבה: "מי היה שם משוגע"?, התשובה היא: אף אחד וזאת בדיוק הפואנטה.
קשה להיפרד מגברת x, ליבנו אתה. וגם אתו, עם בעלה. בכל זאת אנסה להתייחס לכמה נקודות חשובות אחרות שהועלו במאמרך. אעשה זאת על פי הסדר בו הן צוינו, בערך. אני מזהירה ומתנצלת: מידה כל שהי של אי-קוהרנטיות תהיה בלתי נמנעת.
האם פסיכיאטרית - נשים עוסקת במחלות "שכיחות" יותר אצל נשים, "טיפוסיות" או "מיוחדות" להן? חלק מן התשובה ניתנה כבר על ידי טלי ושני ב"אייל הקורא" (5.3.2006) וגם התייחסותו של האייל האלמוני מאותו יום, נכונה. בראש ולראשונה אציין שפסיכיאטרית נשים הינה רק צד אחד לקראת פסיכיאטריה מגדרית, המשקפת גישה שמתפשטת היום ברפואה בכלל. הנחות היסוד הן:
1. נשים שונות מגברים. 2. לנשים אברים שונים משל הגברים ותכונות הורמונאליות שונות. 3. מחלות מסוימות מקבלות ביטוים שונים לפי המין. 4. התגובות לתרופות של נשים וגברים שונות לפעמים. במבט פסיכיאטרי יש להוסיף: 5. אחד האברים המבדילים בין 2 המינים הוא המוח. יש מוח גברי ויש מוח נשי. אביא כמה דוגמאות ממחישות:
מטבע הדברים הנן מחלות הרחם ושל הערמונית ספציפיות למין זה או אחר. כנ"ל לגבי סרטן השד, הנפוץ בעיקר אצל נשים, דהיינו ספציפי להן; אבל סרטן השד עלול להופיע גם אצל גברים אם כי בשכיחות הרבה יותר נמוכה. הוא ספציפי לנשים אך לא 100%. דוגמה מעניינת אחרת מהוות ההפרעות הנפשיות הקשורות למחזור הווסת. הן שייכות וודאי למין הנשי ומיוחדות להן כהרי, כידוע, לגברים אין וסת. על אף שאמירה זו מובנת מאליה, יש שטענו שהיא אינה לגמרי מדויקת מפני שלגברים "מחזור" משלהם ותגובותיהם לתופעת הוסת עלולות ליצור אצלם בעיות. על כך בספרם של
Phenelope Shuttle ו Redgrove ,Peter"The wise wound". דוגמה נוספת ובולטת יותר היא התסמונת הנפשית הסב-לידתית, הספציפית, ראשית כל וכמובן, לנשים. אבל, "לגברים צרות משלהם" (תת-פרק 8 מתוך "דיכאון לידה") מכיוון שתסמונת ההיריון והלידה מופיעה אצלם בשכיחות של עד 65% (!). נכון הוא שבצורתה ה"גברית", היא נבדלת מזו של הנשים. כמה מאפיוניה הביולוגיים, הקליניים והנפשיים ספציפיים לגברים. בהיותו של נושא זה אהוב עלי עוד מראשית עיסוקי בפסיכיאטרית - נשים, הרחבתי אותו בספרי על ידי מידע עיוני וסיפורים הממחישים את אשר עלול לקרא אצל כל אחד מ 2 המינים במשך ההיריון או אחרי הלידה. השתדלתי לצייר את חשיבות היחסים בין בני הזוג במקרים מסוג זה. תקופת הבלות מזמנת לנו עוד דוגמה של רפואה מגדרית. ההפרעות, הנפשיות והאחרות, המופיעות בתקופה זו אינן, כפי שקל לחשוב, בלעדיות לנשים. שינויים הורמונאליים אופייניים מתרחשים אצל 2 המינים, עובדה המזכה את הגברים באבחנה של "אנדרופאוז", המקבילה ל"מנופאוז" של הנשים. 2 התסמונות, של הגברים ושל הנשים דומות ושונות גם יחד.
אגב, אביבה, איני מבינה את התנגדותך לפרק המתאר את ההורמונים הגבריים ואת השלכותיהם האפשריות על התכונות ה"גבריות" של בני האדם? ואת התנגדותך ל"מר נ", שאשתו סבלה נואשות מקנאתו בה, גם איני מבינה. האם אפשר באמת לכתוב על נשים בבידוד טוטלי מגברים או ההפך? בהקשר זה אקפוץ לעמוד האחרון של מאמרך, בו מוזכרת מרי קירי כ"לא רלוונטית" לנושא. צער לי מאוד שלא הובנתי, אך בסיפורם הנפלא של בני הזוג קירי טמון המסר העיקרי: בני 2 המינים אינם זהים ואולי לא יהיו אף פעם כאלה, אך זה לא עושה אותם לבלתי שווים. שיתוף הפעולה ביניהם הוא הדבר הנפלא בעיני ולא התחרות, ולא השנאה. את המסר הזה היית רוצה לקצץ ב"אכזריות רחומה"? פרדוקס לשוני זה מקל עלי. אינני נוהגת לנתח את מי שלא מבקש ממני לנתחו, אך במקרה יוצא דופן זה, הייתי רוצה להאמין שיש בביטוי המעניין משהו מן האמביוולנטיות. ואם זה נכון, טוב שכך.
בעניין ג'וליה קריסטבה, אני דווקא מסמפתת אותה. לא הרגשתי שאני מותחת עליה ביקורת חריפה, אבל באשר להיריון כ"פסיכוזה" טבעית או לא טבעית, אני עומדת על שלי: ההיריון אינו פסיכוזה. פסיכוזה המתפתחת במשך ההיריון או אחרי הלידה היא מחלה. ההיריון לכשעצמו הוא תופעה בריאה; בדרך כלל.
והנה הגעתי לשאלה הנוגעת לפין ולתסביך אדיפוס. לפני 16 שנה עלה בדעתי לבדוק האם נושא קינאת הפין, אותו למדתי במסגרת ההתמחות, עודנו עומד על הפרק. הרכבתי בקפידה שאלון והתחלתי להפיץ אותו בין חברי למקצוע. הם התבקשו לדווח האם נתקלו בקנאת הפין במובנה הפסיכואנליטי ואם כן באיזה סוג של הפרעות פסיכיאטריות. השאלון התכוון ל 10 שנות עבודתם האחרונות או פחות מזה, לפי הוותק. השערתי שלאור השינויים החברתיים והשוויון בין המינים שבתקופתנו, "אגלה" שקינאת הפין הפך למושג מיושן שאבד עליו הכלח. למזלי שלחתי את השאלון גם לפרופ' ד. הרץ ז"ל, על מנת לשמוע את דעתו. תגובתו לא אחרה לבא: תשמעי הלן, אם את לא רוצה שיצחקו עליך, תוותרי על הרעיון. אמת היא שהספקתי לקבל מספר שאלונים עם תשובות שונות ומשונות, מהן יכולתי ללמוד שיש שפגשו את קינאת הפין אצל המטופלות ויש שלא. השיא היה באחת התשובות, בה בורכתי על יוזמתי "החיובית" כלשונו של המשיב (או המשיבה). היות שהזהרתו של פרופ' הרץ המשיכה להדהד במוחי גם לאחר תשובה זו, סיימתי את ה"מחקר" בשלב זה, דהיינו ויתרתי. קינאת הפין, אשר נטענה לראשונה בסביבות 1905, החלה לאבד גובה כבר בשנות ה 70-80 של המאה הקודמת. ויש המאמינים שפרויד עצמו השתמש במונח זה בכוונה מטפורית, גם אם לא מהתחלה. כמטפורה עשוי הביטוי לשרת אותנו במצבים בהם נשים אינן מצליחות להגשים עצמן "כמו הגברים" ואולי "בגללם". מצב מקובע, של חוסר הגשמה עצמית ושל נחות, הגורם מצוקה, עלול להוות נשיות בלתי מספקת. זה מה שזה "נשיות בלתי מספקת". עם זאת, אם אישה מקיימת את נשיותה על פי נוסחה "לא אופנתית" אך לשבעות רצונה, זאת נשיות "לא אופנתית" אך מספקת.
בנוגע ללילית וקלרי, בצער ובאכזבה על שלא היה ברור: סמיכותן של 2 הדמויות, ראשונה מן האגדות של בן סירא, ממשל המשלים מתקופת הגאונים הרחוקה ושנייה מן המציאות העכשווית (הפרק המרכזי של הספר) היא: שתיהן מסמלות את המרד הנשי נגד נשיות "בלתי מספקת". לאחר המרד הופכת לילית ליצור נלוז, חוטא ומחטיא, ואילו קלרי, שהשתחררה מידיו הלופתות כצפת של בן זוגה, נרצחת. החטא: רצון לחוש יצור חופשי ושווה ערך; עונשו: הפיכה ליצור נלוז במקרה אחד או מוות במקרה שני.
המקרה של עדי מ"מבט על הנוירוזה הנשית" (פרק יב) מהווה הוכחה שהתסביך האדיפאלי "עדיין" חי וקיים. מדוע "עדיין"? מפני שלאור השינויים החברתיים, המודעות והפתיחות של תקופתנו, היינו אולי מצפים שמשמעותו ותכיפותו בעבודה הקלינית יפחתו. אפשר לשים את הדגש על "חי וקיים" ואפשר לשים אותו על "עדיין". לא ערכתי מחקר בנדון. באומרי דברים אלה אני מסתמכת על ניסיוני ועל ספרות השנים האחרונות, הנוטה לעקור במידת מה את הנושא ממקומו הנושן כאבן הפינה של הזהות המגדרית.
טעות קטנה, אביבה: לו אנדרה סלומה היפה, כבודה במקומו מונח, אינה נחשבת לאחת מארבעת האמהות של פסיכואנליזה. במאמרך הוחלפה אנה פרויד, בתו של פרויד, בה; מאחר שבעניינים אלה לאו דווקא היופי הוא הקובע, אחזיר את אנה פרויד למקומה בין אמהות הפסיכואנליזה. ועוד דיוק קטן אגב הלן דויץ: ה"אישור" לקונפליקטים מתונים שאינם משבשים את קיומינו הנפשי הוא לגיטימי לגבי 2 המינים. נכון הוא שהלן דויטץ הרבתה לכתוב על נשים אך גם הכירה לא מעט גברים.
נקודה אחרונה, לא חביבה במיוחד: הצדק אתך, הפרק על הבדלי המוח שבין 2 המינים קצר מדי ובלתי מספק. אני מצטערת.
לא אוכל לענות לשאלתך המעניינת בנוגע לסיבות המביאות אנשים בכלל ללקות במחלות נפש. זהו נושא מרתק, אך כפי שאמרת בעצמך, גדול מדי; וגם אם אציין במדויק את הקומה שבה אני נמצאת ואודיע על כך בריש גלי, יהיה קשה. אתגר לספר אחר? אולי.
זהו זה, דומני שעניתי סוף-סוף למאמרך. אני מודה לך שוב,
בברכה ובאיחולי הצלחה ל"אייל הקורא", הלן שיינפלד
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש