 |
|
סיפורם האמיתי של יהודי גרמניה, שפיארו את התרבות הגרמנית ותרמו להתנוונותה בעת ובעונה אחת, עדיין לא סופר. הרהורים שלאחר קריאת ''רקוויאם גרמני'', מאת עמוס אילון
|
|
| ספרים • אהוד פירר • יום ה', 19/1/2006, 11:59 |
|
 |
|
הבה ננסה לרגע לחשוב על המושג 'גדולי התרבות האירופית'. מהי התמונה שעולה בדמיוננו? אפשרות אחת היא שאנו רואים לנגד עינינו חבורה של אנשים משכילים, מנומסים, אנשי שיחה מבריקים שיודעים בדיוק כיצד יש לקשור את העניבה שלהם. סביר להניח שאנשים אלו, מעבר לכישרונותיהם הבלתי רגילים, יהיו גם נאורים, ליברליים וסובלניים. מן הסתם הם יהיו כאלה שמבינים ביינות, שמסוגלים לנהל שיחה מרתקת על ספרות ויודעים ליהנות מיצירה מוזיקלית. כעת, אם אומרים לנו שבין אותם ענקי רוח נמנו גם יהודים רבים, מובן מאליו מהי התמונה המתקבלת לגבי יהודי אירופה ויחסם לתרבות שהקיפה אותם.
אבל כאמור, זוהי רק אפשרות אחת. האפשרות השנייה היא שאנו רואים לנגד עינינו חבורה של טיפוסים הזויים, חריגים, אנשים שחיו בעימות מתמיד עם עצמם ועם החברה שסבבה אותם. אנשים קשים שחיו על גבול הטירוף, שנאבקו עם המוסכמות ושיצירתם בקעה ממעמקי נשמתם המיוסרת. יוצרים שהרעיונות שהגו ממוחם הקודח הניעו אחר כך עמים ומדינות, גרמו למהפכות ותורגמו לדם וברזל. לפעמים האנשים האלה היו מנודים על ידי החברה; לפעמים כדי לשרוד הם נאלצו להתחנף לבעלי השררה ולבורגנים, שאותם תיעבו ולהם בזו. כמובן שאם עכשיו אומרים לנו שבין אותם אנשים היו גם יהודים רבים, אין ספק שזה אומר משהו שונה לחלוטין על היהודי האירופי ועל השתלבותו בחברה.
שתי התמונות הללו של גדולי התרבות מקבילות למעשה לשתי תפישות שונות של מושג התרבות, תפישות שהתקיימו שתיהן במחשבה המערבית: התפישה הראשונה רואה את התרבות כמין משחק מעודן, הציפוי העליון של החיים, סוג של שעשוע אינטלקטואלי שהוא לרוב נחלתם של בני המעמדות הגבוהים בלבד. התפישה השנייה גורסת להיפך: התרבות במיטבה צריכה לבטא דווקא את הרבדים הבסיסיים והשורשיים ביותר של המציאות ושל התודעה, את הרגשות העזים ואת הכוחות היסודיים ביותר. חסידי התפישה הראשונה יחפשו את תרבותו של עם כלשהו באולמות הקונצרטים שלו, בבתי האופרה ובכתבי העת הספרותיים. אנשי הגישה השנייה יאמרו שיש לחפש אותה דווקא במרתפים, באגדות העם, בדת ובמיתולוגיה. על פי רוב, אלה שדוגלים בתפישה הראשונה של מושג התרבות יעלו על נס את היוצרים המתוחכמים, המלוטשים ומלאי הברק. אלה שדוגלים בתפישה השנייה, לעומת זאת, יעדיפו את היוצרים העמוקים, האפלים והמיוסרים.
כאמור, שתי התפישות הללו התקיימו במקביל בתולדות המחשבה האירופית. על פי רוב מקובל לזהות את התפישה הראשונה עם החשיבה הניאו־קלאסית, ואת השנייה עם התפישה הרומנטית. ישנם גם כאלו שמזהים את התפישה הראשונה עם תפישת התרבות הצרפתית ואת השנייה עם התרבות הגרמנית. כמובן שזוהי הכללה גסה למדי, אבל כמו בכל הכללה, גם בזו יש שמץ של אמת. אף־על־פי־כן נראה שעמוס אילון, בספרו "רקוויאם גרמני", העוסק ביהודי גרמניה ויחסם לתרבות הגרמנית, בחר להתייחס לנושא שלו אך ורק מן הפרספקטיבה של התפישה הראשונה.
מנדלסון והסלון הספרותי היהודי
אילון פותח את ספרו בשנת 1743, השנה בה הנער משה מנדלסון מגיע לברלין. מצבם של יהודי גרמניה באותה העת היה בשפל המדרגה, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. מרביתם היו עניים מרודים, משוללי כל זכויות, שקועים – כך על פי אילון – בבערות, באמונות טפלות ובדתיות פרימיטיבית. גם מצבה של גרמניה כולה לא היה מזהיר: היא היתה ארץ נחשלת למדי, מפורדת לאינספור נסיכויות זעירות ונשלטת על ידי גחמותיהם של אצילים מושחתים ותאבי מלחמה. בפרוסיה, הבולטת שבמדינות גרמניה, שלט באותו זמן פרידריך הגדול- 'המלך הפילוסוף'. למרות יומרותיו האמנותיות, התדמית הנאורה שאימץ והעובדה שהקפיד להקיף את עצמו בפילוסופים ובסופרים צרפתים ידועים, הרי שלמעשה שלטונו של פרידריך הגדול היה עריץ למדי וממלכתו היתה לא יותר מאשר "בית כלא כביר ונתעב". במובן זה אילון מצביע על הופעתו של מנדלסון הצעיר בברלין כעל ראשיתה של נקודת המפנה, הן בגורלם של יהודי גרמניה והן בתרבות הגרמנית כולה.
ההתחלה הייתה צנועה. מנדלסון שהה בברלין בתחילה כתלמיד ישיבה, ורק בשעותיו הפנויות הצליח לרכוש בהדרגה את השליטה בשפה ובתרבות הגרמנית. עם הזמן הפך לבן־בית בתרבות הזו; שמו הלך לפניו כסופר מוכשר וכפילוסוף מקורי, והוא קיבץ סביבו חוג של משכילים צעירים וצמאי דעת כמותו. כמובן שבעקבותיו צעדו עד מהרה גם אחרים: צעירים יהודים עשירים, שבכוח רצונם וכישרונותיהם הצליחו להשתחרר מאמונת אבותיהם, לרכוש השכלה ולהשתלב בתרבות הגרמנית – גם אם אף פעם לא ממש כשותפים שווי זכויות. במקביל, חלו גם שינויים מפליגים בתרבות הגרמנית עצמה. רעיונות ההשכלה, הסובלנות והשוויון החלו לחלחל בתוכה. הדת הנוצרית החלה מאבדת את מעמדה. בכל רחבי גרמניה החלו משכילים יהודים וגרמנים גם יחד להאמין בדת החדשה, דת התבונה והנאורות.
אומנם, גם בשיאה של תקופת ההשכלה היהודים היו עדיין רחוקים משוויון זכויות. יהודי שרצה לשמש כעורך־דין, כמרצה באוניברסיטה או כעובד מדינה, נאלץ להתנצר – ורבים מהיהודים העשירים אכן עשו זאת. אבל עם זאת, בהדרגה, התחילו היהודים למלא תפקיד משמעותי יותר ויותר בעולם התרבותי של גרמניה. אילון לוקח אותנו אל כמה מן הסלונים הספרותיים שהקימו גברות יהודיות עשירות, בברלין של סוף המאה השמונה־העשרה. שם, תחת שרביט ניצוחן של אותן נשים חזקות ושופעות קסם, היו נפגשים מלומדים יהודים, קצינים פרוסים ומשוררים רומנטיים. שם החלו מתפתחים זרמים חדשים בשירה, בהגות, בפוליטיקה ובדת. שם גם עשתה התנועה הרומנטית את צעדיה הראשונים.
משה מנדלסון
כמובן שבתמונה הוורודה הזאת היו גם צללים. בתחילת המאה התשע־עשרה, בעקבות מלחמות נפוליאון, שטף את גרמניה גל של פטריוטיות, לאומנות ושנאת זרים. במקומות רבים נתפשו היהודים כקוסמופוליטים, כזרים לתרבות הגרמנית השורשית ואף כמשתפי פעולה עם האויב. תיאוריות אנטישמיות ראשונות בדבר "נחיתותם הפיזית ושחיתותם המוסרית" של היהודים, החלו לצוץ בכל פינה. בשנת 1819 אף פרצו בכל רחבי גרמניה מהומות אלימות שלוו בהתקפות על בתיהם וחנויותיהם של היהודים. סיסמת הקרב של המתפרעים הייתה Hep! Hep!- ראשי התיבות של Hierosolyma est perdita- ירושלים אבודה.
לעומת זאת, היו גם זמנים שבהם פרחו האחווה ושיתוף הפעולה בין היהודים והגרמנים. בשנת 1848, למשל, פרצו בכל רחבי אירופה שורה של מרידות עממיות שנודעו מאוחר יותר בכינוי 'אביב העמים'. אז נאבקו גרמנים ויהודים גם יחד כנגד עריצותם של המלכים ולמען חירות, שוויון ואחווה. בנוסף, לכל אורך התקופה המדוברת היו יחידים שהצליחו להיפטר ממשא יהדותם ולהשתלב לחלוטין בחברה הגרמנית. כדוגמה לאלה מביא אילון את המשורר היינריך היינה, שלמרות מוצאו היהודי הפך - לאחר שהתנצר אומנם - לאחד מגדולי המשוררים בשפה הגרמנית.
בסיכומו של דבר, אומר לנו אילון, במשך כל אותן מאתיים שנה היטלטלה התרבות הגרמנית בין שני קטבים. מצד אחד כוחות האור – ההשכלה, התבונה, החילוניות והדמוקרטיה; ולעומתם כוחות החושך – הלאומנות, הדת, העריצות ושנאת הזרים. בכל פעם שידם של הראשונים הייתה על העליונה, נהנו יהודי גרמניה מפריחה חומרית ותרבותית. בזמנים כאלה הם הצליחו להשתלב, ואולי אפילו להתבולל, בצורה מלאה בתרבות שסביבם ולהעמיד מקרבם ענקי רוח כדוגמת מנדלסון, היינה, מרקס, פרויד, קפקא, צווייג ואיינשטיין. כל אלה דמויות שתרמו תרומה מכרעת לתרבות הגרמנית. לעומת זאת, בכל פעם שידם של כוחות החושך והריאקציה היתה על העליונה, היהודים נרדפו, הושפלו וגורשו. בזמנים האלה היתה התרבות הגרמנית המפוארת מידרדרת לכדי קנאות מתלהמת, לאומנות ברברית וקיצוניות דתית חשוכה. כאמור, המאבק הזה נמשך כמאתיים שנה. בסופו של דבר, כולנו יודעים איזה צד ניצח.
אור, חושך ומה שביניהם
זהו הסיפור שמספר לנו אילון, סיפור מרתק המסופר בכישרון, בשפה בהירה וקולחת. אולם יש בו בעיה אחת מרכזית: הוא פשטני מדי. מעבר לשטחיות שבראיית כל המורשת הדתית והתרבותית של יהודי גרמניה רק כאוסף של אמונות תפלות ומנהגים פרימיטיביים, הרי שאילון גם חוטא בפשטנות יתירה ביחסו לתרבות הגרמנית. יש משהו שטחי בראיית ההיסטוריה התרבותית של גרמניה בתקופה הנדונה אך ורק בתור שדה קרב שבו נאבקים 'הטובים' מול 'הרעים', כוחות הקדמה כנגד כוחות החושך. בסופו של דבר, התרבות הגרמנית - כמו כל תרבות אחרת - היתה מורכבת מאינספור זרמים ותתי־זרמים, מכוחות שפעלו מתחת לפני השטח וממגוון של מיתוסים ואתוסים שונים ומשונים. כל אחד מזרמי המעמקים הללו של התרבות השפיע על חברו והושפע ממנו באינסוף צורות. כל אחד מהם היה עשוי לפעמים לשנות את כיוונו, ולעתים גם לבוא לידי ביטוי בצורות לא צפויות.
כך, למשל, הרציונליזם ופולחן התבונה של המאה השמונה־עשרה הביאו בעקיפין ללידתם של המדע ושל הפוזיטיביזם - אבל גם ללידתן של האידיאולוגיות הטוטליטריות ושל תורות פסבדו־מדעיות, כדוגמת תורות הגזע למיניהן. כך, למשל, תנועת הרומנטיקה הגרמנית, בה היו מעורבים מיסטיקה לאומית, תחייה דתית ומרד כנגד שלטון התבונה, הביאה את התרבות הגרמנית לאחד משיאיה ושינתה לנצח את הצורה שבה אנחנו מסתכלים על אנשים ועל רעיונות. וכך גם המהפכות של 1848, בהן תבעו המתקוממים עצמאות לאומית ואת העברת הריבונות מהשליט לאומה - המהפכות הללו תרמו מחד להיווצרותה של הלאומיות המודרנית ומאידך, העניקו השראה לדורות רבים של מהפכנים רדיקלים, מהמרקסיסטים ועד לאנרכיסטים.
פשטנות ניכרת גם בראייתו של אילון את תולדות היהודים בגרמניה אך ורק כאוסף של שמות מפורסמים ושל רדיפות אנטישמיות. התפקיד שהיהודים מילאו בתרבות הגרמנית היה הרבה יותר חשוב ומורכב מסתם "סלבריטאים של הרוח". יהודים מילאו תפקיד משמעותי בכל הזרמים החשובים של התרבות הגרמנית, מהרציונליזם הקיצוני ביותר ועד לזרמים דתיים ומיסטיים. בצד יהודים שדיברו על סובלנות ואחוות עמים היו גם הוגים יהודים כדוגמת מקס נורדאו, שדיברו על 'תרבויות חולות' ועל 'עמים מנוונים', שצריכים לפנות את מקומם לטובת העמים החזקים והבריאים. בצד יהודים שהיללו את גרמניה ואת התרבות הגרמנית היו גם מהפכנים רבים, כאלה ששאפו להחריב עד היסוד את כל מה שהתרבות הזאת ייצגה. מצד שני, היהודים גם הושפעו באופן עמוק מכל אותם זרמים מחשבתיים ששטפו את העולם התרבותי הגרמני. רבים מהם אימצו השקפות לאומיות או דתיות־מיסטיות; רבים אחרים הפנימו תפיסות גזעניות ואנטישמיות.
יאושו של המתבולל
כאמור, אילון מעלה על נס את תרומתם של קומץ גאונים יחידים לתרבות הגרמנית ולתרבות האנושית בכלל. אבל בסופו של דבר, אנשים כדוגמת מרקס, פרויד, קפקא ואנשי אסכולת פרנקפורט לא היו רק אנשים מפורסמים שכתבו היטב. הם היו גם אלה שעסקו בפירוק שיטתי של תפיסת העולם המודרנית. הם הצביעו על הניכור שבחיים המודרניים וחשפו את הכוחות האפלים הפועלים מתחת לפני השטח ומשפיעים על החיים הללו. אפשר אומנם להדגיש את התרומה המכרעת שתרמו לעולם התרבותי של אירופה. מצד שני, אפשר גם להבחין כיצד קעקעו את יסודותיו של העולם הזה, כיצד בסופו של דבר גם תרמו תרומה מכרעת לחורבנו. מעבר לכך, קשה לדעת אם לעובדת היותם יהודים בסביבה גרמנית היתה השפעה על ראיית העולם שלהם. באותה מידה, גם קשה לדעת אם ישנו קשר בין התפקיד המרכזי שמילאו יהודים מתבוללים או מתבוללים־למחצה בתרבות המערבית של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, לבין העיסוק הנרחב שיש בתרבות הזאת בסוגיות של ניכור, יאוש ובדידותו של היחיד בתוך החברה.
בסיכומו של דבר, סיפורם של יהודי גרמניה הוא הרבה מעבר לסיפורם של כמה יחידים שהצליחו כנגד כל הסיכויים וזכו לתהילה. הוא גם הרבה מעבר לסיפורה של האנטישמיות הגרמנית. זהו סיפורה של מערכת יחסים ארוכת שנים, סבוכה ומיוסרת, בין שניים מהעמים המתוסבכים ביותר עלי אדמות. הסיפור הזה עדיין מחכה להיסטוריון שיספר אותו.
|
קישורים
רקוויאם גרמני לינק לרכישת הספר
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש