קארל ג'ונסון רץ במורד הרחוב, מכוניות עוקפות אותו בחריקות בלמים מכל עבר, ואחריו דולקת מכונית משטרה. קולות מסוק נשמעים, ועד־מהרה קורא אחריו קול מהשמיים – "עצור מיד, או שאני יורה!". הוא קופץ מעל חומה נמוכה ומתכופף, מתנשף מהמאמץ; לאחר שהוא מסדיר את נשימתו הוא מציץ מאחורי החומה, שולף רובה חצי־אוטומטי, מכוון וסוחט את ההדק. ראשו של אחד השוטרים מתפוצץ, ודם פורץ מהצוואר הפעור.
זהו תיאור של סצינת מרדף טיפוסית במשחק המחשב רב־המכר "Grand Theft Auto: San Andreas" שיצא לאור לפני מספר חודשים. המשחק, החמישי בסדרת GTA והשלישי מאז הציג GTA3 משחקיות פורצת דרך ומעוררת מחלוקת, נמצא במוקד סערה המתחוללת כבר מספר שנים ברחבי העולם. לאחרונה, כך דווח באתר Ynet, הגיעה הסערה לפתחנו, כאשר הרב הראשי לישראל, יונה מצגר, הביע תמיכה בעצומה שפרסמה קבוצת הורים, הקוראת להחרים חברות המשווקות משחקי מחשב אלימים.
סצינה מהמשחק Grand Theft Auto III
תום עידן האלימות המוסרית
המחלוקת, כמובן, לא התחילה עם GTA. כבר כשיצא "Doom" – המשחק שנחשב לאבי הז'אנר של משחקי יריה "בגוף ראשון" – נשמעו טענות כנגד האלימות הנהנתנית שבו, והזוועות שהוא עודד את השחקנים לבצע. המסור החשמלי, למשל, הוא אחד מכלי הנשק החביבים ביותר על שחקני Doom – ולאו דווקא משום שהוא יעיל במיוחד. המשחק יצא בשנת 1993, אך נותר על מחשביהם של שחקנים רבים שנים ארוכות לאחר מכן. ברבות הימים, מצאו חוקרי הטבח בקולומביין עותקים של המשחק על מחשביהם של שני הרוצחים אריק האריס ודילן קלבולד; הדרך משם לקשירת המעשה המזוויע למשחק המחשב הייתה קצרה.
ככל שהזמן חולף, וככל שהכסות המוסרית־לכאורה של סיפור הרקע של המשחקים מוחלפת בהנאה נטולת התנצלויות מאלימות משולחת־רסן כנגד פיקסלים חפים מפשע, כך מתרבים הקולות הקוראים למנוע מבני נוער להיחשף למשחקי מחשב אלימים. אם פעם הדמות הראשית הטיפוסית של משחק מחשב הייתה גיבור שנלחם נגד מפלצות, או, לעיתים קרובות עד כדי מיאוס, חייל אמריקאי הנלחם בגרמנים (תקופת מלחמת העולם השניה זכתה לשמש כרקע למשחקי מחשב יותר מכל תקופה היסטורית אחרת, בדיוק בגלל הקונצנזוס המוסרי המתיר אלימות כנגד נאצים), הרי שהיום לא מעט משחקים מציעים לנו לשחק חברי כנופיות ומאפיונרים שהורגים באנשים תמימים להנאתם הפרטית בלבד.
חיפוש אחר מחקרים אקדמיים העוסקים במשחקי מחשב מעלה יבול דל. המחקרים שנעשו מתחלקים לשני סוגים עיקריים: אלו שמבקשים להוכיח קשר בין משחקי מחשב להתנהגות אלימה, ואלו שמנסים להפריך אותו. רק בעת האחרונה החלו לצוץ מחקרים הרואים במשחקי המחשב ז'אנר לגיטימי בתרבות הפופולרית של זמננו. הדבר אינו מפתיע במיוחד – שחקני משחקי המחשב (גיימרים, בסלנג המקובל) לא טרחו להתייחס לפעילות החביבה עליהם כאל מוצר תרבות. מגזינים המשרתים את אוכלוסיית הגיימרים עוסקים רובם ככולם בביקורת משחקים, ולא הרבה מעבר לכך. רק לפני מספר חודשים עלה לרשת מגזין שהוא אולי הראשון הבוחן את משחקי המחשב כתופעה תרבותית – The Escapist.
וכשהגיימרים מפקירים לחלוטין את הזירה הציבורית למעוררי פאניקה למיניהם, אין פלא שהפוליטיקאים ממהרים לתפוס טרמפ על הטרנד המוסרי הלוהט. זהו אולי התחום היחיד בו מרשים לעצמם מנהיגים משני צדדי המפה הפוליטית בארצות־הברית להסכים בלהט זה עם זה. כך מוצאים את עצמם הילארי קלינטון הדמוקרטית וארנולד שוורצנגר הרפובליקני באותו צד של המתרס, כשהם תומכים בחוקים המיועדים למנוע את מכירתם של משחקי מחשב שכוללים "אפשרות כלשהי להרוג, לפצוע, לקטוע איברים או לתקוף מינית בן־אדם" (כלומר, כל משחקי המחשב, פרט אולי ללומדות לגיל הרך). הפוליטיקאים הללו צועדים בדרך שסללו עבורם קבוצות אנשים שברובם כלל אינם משחקים משחקי מחשב – הורים לבני נוער, ברובם – ושנתקפים חרדה למראה התמונות הנשקפות מהמסך. האימה שהם חווים דומה במקצת לחרדה שאחזה בהוריהם שלהם כאשר שמו לב למוזיקת הרוק'נ'רול השטנית לה מאזינים ילדיהם. מבקר אחד של אותן קבוצות טוען שההתנגדות למשחקי המחשב תעלם תוך עשרות שנים בודדות, כאשר יחלוף מן העולם דור המדבר, וההורים של בני הנוער יהיו בעצמם גיימרים לשעבר (או לפחות אנשים שחיו לצידם של גיימרים).
המספרים עצמם, אגב, דווקא מראים על ירידה דראסטית בפשיעה של בני נוער בעשור האחרון. למרבה הפליאה, הירידה התחילה בדיוק בשנת 1993 – שנת יציאתו של Doom.
הצעת משחק מחשב צנועה
המערכה האחרונה, נכון לעכשיו, בקרב על דעת הקהל נפתחה על ידי עורך דין בשם ג'ק תומפסון. תומפסון מייצג את משפחותיהם של שני שוטרים שנרצחו בתביעה כנגד יוצרי GTA, באשמה שהמשחק שימש כ"סימולטור לרציחת שוטרים" עליו התאמן הרוצח לפני שביצע את הפשע. הוא נתלה באילנות גבוהים כאשר פרסם לאחרונה מכתב תחת הכותרת "הצעת משחק מחשב צנועה", בו הציע לתרום 10,000 דולר לצדקה אם מישהו מתעשיית המשחקים יעצב משחק שבו יסופר סיפורו של אב לילד שנרצח על־ידי פריק של משחקי מחשבים, היוצא למסע הרג ורצח גרוטסקי כנגד תעשיית המשחקים עצמם. המפרט השלם כולל מגוון קטעים שנלקחו מתוך משחקי מחשב קיימים וכמה שבדה תומפסון ממוחו הקודח.
כאשר תעשיית המשחקים הגיבה בבוז לפרובוקציות שלו, תומפסון הטיח בחבריה שהם מפחדים להציג סיפור כזה באחד ממשחקיהם, ומעדיפים לצייר את המטרה על גבם של השוטרים. כאשר שתי קבוצות של מודרים (מוד הוא משחק חדש שבנוי על בסיס קוד של משחק קיים) יצרו, בנפרד, משחקים העומדים בתנאים שהציג, הוא הפטיר שההצעה שלו הייתה "סאטירה", ושהוא רק הוכיח עד כמה מעוותת התעשייה. המהלך האחרון במערכה הזו, נכון לעכשיו, הוא של האתר "פני ארקייד" – קומיקס העוסק במשחקי מחשב ובגיימרים – שהחליט לתרום לצדקה בשמו של תומפסון את אותם עשרת־אלפי הדולרים שהוא סירב לתרום.
חשיבותו של הסיפור, עם זאת, אינה בכסף שנתרם או לא נתרם, אלא בהתייחסותה של התקשורת המיינסטרימית אל אדם בלתי־יציב כמו תומפסון, שמודה שמעולם לא שיחק במשחקי המחשב אותם הוא תוקף, ושמוכיח פעם אחר פעם חוסר הבנה בכל מה שמתרחש בתעשיה, כאל סמכות בנושא. הוא קיבל במה ברשתות הגדולות בארצות־הברית, זכה לראיון ב-CNN והוא אורח מבוקש בכל דיון בנושא משחקי מחשבים. זאת, בזמן שליוצרים בתעשיית משחקי המחשב כמעט ולא ניתנת הזדמנות להשיב לטענותיו המופרכות.
אבל לא רק ארצות הברית בקלחת. גם באירופה מוטרדים זה זמן מה בסוגיית משחקי המחשב האלימים. אך בעוד שבאמריקה מעדיפים להדביק מדבקת "מגיל 18 ומעלה" וכך להעלים את המשחק ממדפי רשתות השיווק הגדולות, באירופה נוקטים גישה אחרת – ספק אם טובה יותר הימנה. כדי לשווק את משחקיהם במדינות מסוימות באירופה, מתבקשים מפתחי המשחקים להכניס שינויים בקוד המשחק כדי להפוך אותו לפחות אלים. כך דרשו שלטונות בריטניה ממפתחי המשחק Resident Evil לשנות את צבע הדם הניגר מאדום לירוק. במשחק Carmageddon, מרוץ מכוניות שכלל גם דריסה גרפית של הולכי רגל תמימים, דרשו הבריטים מהמפתחת להחליף את הולכי הרגל במעין זומבים (גם הם עם דם ירוק). הגדילו לעשות הגרמנים (עם שהרג של חפים מפשע הוא קונספט זר ומוזר עבורו) ודרשו שהולכי הרגל יהפכו לרובוטים, ודמם האדום יהפוך לשמן שחור.
עטיפת המשחק Doom
מהאינתיפדה ועד העצומה
אך בעוד העולם שוצף וקוצף סביב ערימות הביטים והפיקסלים הללו, ישראל נותרה אי מפתיע של שפיות. היו לנו בעיות גדולות יותר לטפל בהן, מסתבר, ובין כה וכה המציאות האלימה שלנו הייתה מודל גרוע פי כמה וכמה מכל מה שמשחק מחשב יעז להציג. מאז משחק המחשב המופתי "אינתיפאדה", שהיה נפוץ בקרב בעלי המחשבים בישראל בסוף שנות ה-80 ושעורר תרעומת מסוימת בקרב קהילת הגיימרים הישראלית המצומצמת דאז, איש לא העלה את נושא משחקי המחשב לדיון ציבורי בישראל.
אז מנין צצה העצומה, ומדוע היא גררה אחריה את הרב הראשי לישראל? מניתוח זהיר של המצב, מסתבר שהבעיה היא שמשחקי המחשב נעשו נפוצים מדי בארץ. היה זה רק עניין של זמן עד שאחד מעשרות אלפי הנערים המשחקים במשחקי מחשב אלימים יעשה מעשה אלים כלשהו. עניין של סטטיסטיקה – בני נוער בישראל מבצעים מעשים נוראיים בתכיפות גבוהה למדי; אחד מהם, מתישהו, יהיה במקרה גם גיימר.
המטורף הפרטי שלנו היה המחבל היהודי עדן נתן זאדה. בכלי התקשורת פורסם בהרחבה כי בספר המחזור שלו הוא תואר כ"טובח באנשים ב-GTA", והדבר עורר מיד אחרי הרצח מהומה זוטא בלבד. אך מסתבר שהיו מי שהדבר לא נתן להם מנוחה, וכך לבסוף התאספו ההורים שמאחורי העצומה שלעיל, בה הם הציגו את מקרהו של נתן זאדה כדוגמא (האחת והיחידה) לקשר שבין משחקי מחשב ואלימות.
אך לא אלמן ישראל. מאז פרסום העצומה הספיקו לבקר באתר האינטרנט שלה לא מעט גיימרים ישראליים, ולהביע את מחאתם השקטה באמצעות הוספת שמות יצירתיים. האדון אייטולה ח., למשל, היה בין המצטרפים הראשונים, וזה לפני שהגענו לתרומות המעט יותר בוטות לרשימת השמות הלא־ארוכה.
אז מה בעצם רוצים ההורים המודאגים? הם זועקים "מי שמעודד אלימות לא ירוויח מאיתנו, מי שמוכר אלימות לא יקנה אותנו, ואנחנו לא נקנה אותו לילדינו" (כך במקור). הקורא התמים יידרש עד מהרה לשאלה על מה בדיוק מוחים ההורים הללו – האם על כך שעד היום הם לא התעניינו כלל במוצרי התרבות אותם רכשו לילדיהם? האם על כך שלא היו מעורבים בפעילויות הפנאי של ילדיהם, אפילו כשאלו התבצעו מול המחשב שבחדר הילדים או בסלון? אדרבא! אל תקנו משחקי מחשב אלימים לילדים. לא עבורם הם נועדו בין כה וכה, בדיוק כשם שסרטי אימה מושפרצי דם לא נועדו לילדים. אבל למה לדרוש שתופסק מכירת המשחקים האלימים לחלוטין?
התשובה היא פשוטה, ודומה לתשובה להרבה מאוד שאלות על דברים מוזרים ומעצבנים שאנשים בעולם עושים – הסיבה לדרישה הזו היא בורות. אותם הורים זועמים חושבים שאם קוראים לזה "משחק", אז זה מיועד לילדים. הם מתקשים להבין שיתכן כי אנשים מבוגרים ובוגרים, אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, יבזבזו את זמנם ואת כספם על – כן, כן – משחקים. לכן הם מניחים שמשווקי המשחקים "מוכרים אלימות" לילדים שלהם, ולכן הם פונים להורים לילדים להצטרף למאבק שלהם – מבחינתם, משחקי מחשב הם כן עניין לילדים, ובדיוק פה הבעיה.
אז לא, משחקי מחשב אינם מיועדים בהכרח לילדים. שחקנים רבים – למעשה, רובם הגדול – הם אנשים מבוגרים, שעברו לפני זמן רב את גיל 18 ואף סיימו את הצבא. והגיל הממוצע של השחקנים רק ילך ויעלה, משום שמשחקי מחשב אינם באמת מוגבלים בגיל. הם גדלים יחד עם קהילת השחקנים שמשחקים בהם, ומתפתחים יחד איתם.
אינני יודע אם אנחנו רק מחכים עכשיו שדור המדבר יחלוף מהעולם כדי שההמולה סביב משחקי מחשב תפסק. כל מה שאני יודע הוא שאני נהנה לפוצץ הולכי רגל תמימים על מסך המחשב שלי, ואין בין זה לבין היותי אדם שומר חוק בחיים האמיתיים דבר וחצי דבר. בזמן שהאמהות הזועמות יפגינו בקניון ערים, אני, כנראה, אכוון בזהירות, ואלחץ על ההדק. על מסך המחשב, כמובן.
|
קישורים
הכסות המוסרית־לכאורה עבודה של דובי קננגיסר על הדעיכה של הכסות המוסרית של משחקי המחשב (PDF)
קץ עידן התמימות - מאמרה של איילת בועזסון הבוחן את הקשר בין משחקי מחשב לאלימות, באייל הקורא
Ynet - מאמר מאת גדי שמשון
אילנות גבוהים - "הצעה צנועה", חיבורו הסאטירי הקלאסי של ג'ונתן סוויפט
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש