 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבטחה אובייקטיבית: "משחקי מחשב אלימים עוררו מחלוקת ציבורית מיד כשהחלו להתפשט, לפני למעלה מעשור, וממשיכים לעשות זאת גם כיום. האם קיים קשר בין משחקי מחשב לבין אלימות אמיתית? ומדוע הצטרפה ישראל לדיון הציבורי דווקא כעת?" **** אבל לאחר כתיבה אובייקטיבית נפגוש פתאום את: וכשהגיימרים מפקירים לחלוטין את הזירה הציבורית למעוררי פאניקה למיניהם, אין פלא שהפוליטיקאים ממהרים לתפוס טרמפ על הטרנד המוסרי הלוהט. זהו אולי התחום היחיד בו מרשים לעצמם מנהיגים משני צדדי המפה הפוליטית בארצות־הברית להסכים בלהט זה עם זה. כך מוצאים את עצמם הילארי קלינטון הדמוקרטית וארנולד שוורצנגר הרפובליקני באותו צד של המתרס, כשהם תומכים בחוקים המיועדים למנוע את מכירתם של משחקי מחשב שכוללים "אפשרות כלשהי להרוג, לפצוע, לקטוע איברים או לתקוף מינית בן־אדם" (כלומר, כל משחקי המחשב, פרט אולי ללומדות לגיל הרך). הפוליטיקאים הללו צועדים בדרך שסללו עבורם קבוצות אנשים שברובם כלל אינם משחקים משחקי מחשב – הורים לבני נוער, ברובם – ושנתקפים חרדה למראה התמונות הנשקפות מהמסך. האימה שהם חווים דומה במקצת לחרדה שאחזה בהוריהם שלהם כאשר שמו לב למוזיקת הרוק'נ'רול השטנית לה מאזינים ילדיהם. מבקר אחד של אותן קבוצות טוען שההתנגדות למשחקי המחשב תעלם תוך עשרות שנים בודדות, כאשר יחלוף מן העולם דור המדבר, וההורים של בני הנוער יהיו בעצמם גיימרים לשעבר (או לפחות אנשים שחיו לצידם של גיימרים). ****ולאחר מכן נמצא את השטות הזאת: המספרים עצמם, אגב, דווקא מראים על ירידה דראסטית בפשיעה של בני נוער בעשור האחרון. למרבה הפליאה, הירידה התחילה בדיוק בשנת 1993 – שנת יציאתו של Doom. ***** לאחר עוד קצת ניתוח אובייקטיבי נקבל את: חשיבותו של הסיפור, עם זאת, אינה בכסף שנתרם או לא נתרם, אלא בהתייחסותה של התקשורת המיינסטרימית אל אדם בלתי־יציב כמו תומפסון, שמודה שמעולם לא שיחק במשחקי המחשב אותם הוא תוקף, ושמוכיח פעם אחר פעם חוסר הבנה בכל מה שמתרחש בתעשיה, כאל סמכות בנושא. הוא קיבל במה ברשתות הגדולות בארצות־הברית, זכה לראיון ב-CNN והוא אורח מבוקש בכל דיון בנושא משחקי מחשבים. זאת, בזמן שליוצרים בתעשיית משחקי המחשב כמעט ולא ניתנת הזדמנות להשיב לטענותיו המופרכות. ***** ובמעבר לישראל הכותב נוטש סופית את האובייקטיביות שלו ובוחר כמקובל לערבב קצת פוליטיקה ביחד עם אמרותיו הנחרצות: אך בעוד העולם שוצף וקוצף סביב ערימות הביטים והפיקסלים הללו, ישראל נותרה אי מפתיע של שפיות. היו לנו בעיות גדולות יותר לטפל בהן, מסתבר, ובין כה וכה המציאות האלימה שלנו הייתה מודל גרוע פי כמה וכמה מכל מה שמשחק מחשב יעז להציג. מאז משחק המחשב המופתי "אינתיפאדה", שהיה נפוץ בקרב בעלי המחשבים בישראל בסוף שנות ה-80 ושעורר תרעומת מסוימת בקרב קהילת הגיימרים הישראלית המצומצמת דאז, איש לא העלה את נושא משחקי המחשב לדיון ציבורי בישראל. ****** בסה"כ, אני די מסכים עם הכותב. מלחמה בחברות היא מלחמה אבודה. אם אינכם רוצים שילדיכם ישחקו במשחקים אלו (ולדעתי אם לא אכפת לכם אז לידליכם יש בעייה) דאגו שלא יהיו להם את המשחקים. אבל למה מאמר שמתיימר להיות אובייקטיבי מתברר בחצי הדרך כחד צדדי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כי זה מאמר ולא רשימת מכולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה המאמר התיימר להיות אובייקטיבי? לא ראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה האם קיים קשר בין ... לבין ... בכותרת המאמר היא פתיחה למאמר אובביקטיבי. גם העובדה שרוב המאמר כתוב כדיווח אובייקטיבי מוסיף לעניין. אולי החשוב מכל - היה ראוי שהכותב יתמוך את דבריו בנתונים ו/או ישתמש בביטוי - לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים איתך. נראה לי שהיית צריך להגיד ש*לדעתך* המאמר מתיימר להיות אובייקטיבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה, קח קצת נתונים, בתאבון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר דיעה בכתב עת אינו יכול להתיימר להיות אובייקטיבי. מהרגע הראשון לא הסתרתי את היותי חובב משחקי מחשב בעצמי, ובאיזה צד של המתרס אני נמצא. אם תקרא בעיתון מאמר שמתחיל במילים "בעד מי כדאי להצביע? מי ידאג למדינת ישראל יותר מכל?", האם תחשוב שהמאמר עומד להיות ניתוח אובייקטיבי של המצב הפוליטי בישראל, או מאמר תמיכה באחד המועמדים על בסיס עמדותיו הפוליטיות של הכותב? (וזה עוד לפני שהתייחסנו לעובדה שכעקרון, המערכת היא שקובעת את הכותרת ואת כותרת המשנה, והם אינם בהכרח זהים למה שהציע הכותב במקור). והמספרים, מה לעשות, באמת מצביעים על ירידה באלימות של בני נוער (ובכלל) בארה"ב, שהחלה בשנת 1993-4. לא באמת טענתי שזה כתוצאה ממשחקי מחשב, רק רציתי להדגים עד כמה הטענה שדווקא משחקי המחשב אשמים בעלייה לכאורה באלימות נוער היא אידיוטית. (מותר לי להגיד אידיוטית בניתוח לא אובייקטיבי שכזה?) אגב, איזה פוליטיקה ערבבתי בדעותי? משחק המחשב "אינתיפאדה" באמת היה נפוץ למדי בקרב בעלי מחשבים בסוף שנות ה-80. מטרת המשחק, אם אינך מכיר אותו, הייתה להרוג במפגינים הפלסטינים, כדי לעלות ב"רמה" (הרמות יוצגו ע"י ראש הממשלה המכהן - החל מיוסי שריד ברמה הנמוכה ביותר, וכלה, כמה משעשע, באריק שרון, כרמה הגבוהה ביותר - אז הרשו לך לירות בפלסטינים עם אש חיה, ולא סתם בכדורי גומי או שאר מיני צעצועים). כמי ששיחק בו לא מעט (אבל גם לא הרבה, הוא לא באמת היה טוב במיוחד כמשחק), אני יכול לספר לך שבקרב מה שהיה אז קהילת השחקנים הישראלים, היו דיונים לגבי המוסריות של משחק כזה, ואם זה מהווה "כיף לא-מזיק" או משהו מרושע יותר. אני, אגב, הייתי בצד של הכיף הלא מזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ממעיט בערך המשחק! הוא היה הרבה יותר אינטיליגנטי. היו סתם משוטטים והיו מיידי אבנים והיו זורקי בקבוקי תבערה, וכלפי כל אחד מותר היה להשתמש בכלי נשק עם חומרה שונה. שר הביטחון היה בהתחלה משה ארנס, והיית עולה רמות עד כהנא נדמה לי אם היית מפזר הפגנות טוב ויורד עד שריד אם היית מפזר הפגנות רע או אם היית יורה יותר מדי. סך הכל המשחק מאוד טקטי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |