 |
עולם האופנה והטקסטיל לא מסתכם רק בחולצה עם תווית יקרה; הוא גם שפה המעבירה מסרים ומשקפת את המציאות שלנו. מי באמת קובע את הטרנדים, ומדוע אנשים חושבים שאופנתי זה יפה? שיחה עם מעצבת אופנה על שקפקפים, פרחות, תהילת העבר של ישראל ושוק הכרמל שעלה כיתה.
|
|
| תרבות והיסטוריה • אביבית משמרי • יום ה', 29/9/2005, 10:30 |
|
| |
"הגעתי לכלל מסקנה שהטיפול ב'ייצוגים הקיבוציים' כבמערכות סימנים עשוי לחלץ אותנו ממצב של הוקעה צדקנית גרידא ולאפשר דיווח מפורט על המיסטיפיקציה ההופכת את התרבות הזעיר־בורגנית לטבע, כביכול היתה בעלת תוקף אוניברסלי."
(רולאן בארת, הקדמה למהדורת 1979, "מיתולוגיות").
הכל התחיל כשבאחד מחלונות הראווה ברחוב שינקין ראיתי מכנסי ג'ינס מעוצבים בגזרת שרוואל, עם מעין כיס או "חיתול" המשתלשל מהן. מה פתאום, שאלתי את עצמי, הישראליות מוכנות לאמץ מראה בדואי דווקא בשלהי הקיץ? ושל מי הרעיון הזה בכלל?
להבהרת הנקודה גייסתי את חברתי מיכל אדלמן, שהיא מעצבת אופנה. מיכל עוסקת בעיקר בעיצוב הלבשה תחתונה ואביזרי אופנה, ובשנים האחרונות עבדה כמעצבת בדלתא, גרבי תגא וגיבור סברינה, וגם כפרילאנסרית. מזה שנים היא יודעת לומר איך ייראו חלונות הראווה בעוד שנה, שנתיים ואף שלוש מהיום, וכך מסייעת לי לנתב את דרכי במים הסוערים של מרכזי הקניות.
שאלתי את מיכל מה מקורם של "מכנסי החיתול" שהופיעו פתאום בכל חלונות הראווה.
"זה טרנד עולמי", היא אומרת, "כל נושא המכנסיים באורך ברך חזר בשני הקיצים האחרונים, ובקיץ הזה אפילו חזק יותר. מזג האוויר מאוד התחמם באירופה, ובקיץ כבר אי אפשר ללכת שם במכנסיים מחויטים. זה משתלב עם גל של רכות יתרה במראה הנשי, ומתחבר גם לסיפור האתני ולשרוואל. יש רושם שהכל אתני עכשיו – חצאיות שכבות, חרוזים, סנדלים מקושטים, צבעוניות מעודנת. הכל מאוד רך, נשי ואוורירי, ואני מניחה שהחיתול משתלב בתוך המגמה הזאת (צוחקת). גם האורך נראה לי משהו שהישראליות יאמצו למזג האוויר שלנו. זה פה כדי להישאר, למרות שזה לא מתאים לכל אחת."
אפרופו "לא מתאים לכל אחת", האם אופנת המכנסיים הנמוכים גוועת סוף סוף?
"אני לא יודעת לענות בוודאות. אני מניחה שחברות לצעירות כמו TNT ופוקס ימשיכו עם זה עוד עונה. בעולם זה לא מת עדיין. גם הגזרה הזו מחמיאה למעט מאוד נשים, אבל מי שזה יפה עליה, זה מאוד יפה עליה."
(צילומי אילוסטרציה: iStockPhoto)
עיצוב אופנה וטקסטיל נחשב אולי לאח ה"נמוך" של העיצוב התעשייתי בכלל, אך בעצם מהווה עולם־מראה למציאות שלנו – כל בד וכל סוג תפר מתפקדים בעצם כאותיות במעין שפה, שייתכן שחלק נכבד מצרכניה אינו מודע לגמרי למה שהיא אומרת. כמובן שאנשים מזהים טרנדים אופנתיים בקלות, אבל הם לא תמיד מקשרים את פריחתם אל מאורעות המתרחשים בעולם האמיתי.
דוגמה בולטת לקשר בין האופנה לעולם היא פריחתה של אופנת ה-Wellbeing בישראל, אותה מגמה עולמית של טיפוח הבריאות באמצעות רפואה מונעת, תזונה נכונה ושיטות אלטרנטיביות למיניהן. מיכל מספרת שדפי תחזיות האופנה לעונות הקרובות של לבוש הספורט, למשל, הוקדשו פעם כולם לאתלטיקה לשמה, ואילו היום יש דפים שלמים של השראה שקשורים ליוגה, אמנויות לחימה וקפוארה. לתחומים הללו מתבקשים כמובן בדים רכים ועוטפים, בהשראה הודית וטיבטית. "השפעת הניו אייג' בארץ ממש מטורפת בהשוואה לעולם", מציינת מיכל, "זה תפס בישראל. יכול להיות שאנחנו רוחניים יותר מאשר שאר העולם, אבל הגיוני שזה קשור גם למצב שאנחנו חיים בו, מצב בעייתי שמצריך חיפוש פתרונות. הניו־אייג' פה כדי להישאר, והאופנה הולכת אחריו. כולם הולכים ל'בראשית', ל'שנטיפי', נוסעים לסיני, לובשים שרוואלים. גם הנוחות השתלטה על הקיץ האחרון: סנדלים שטוחים, נעלי בריאות, כפכפי בירקנשטוק, 'נעלי טבחים' מפלסטיק עם חורים, זה תפס וכל הרחוב הולך עם זה. יש אפילו נעליים שהן 'כמו בירקנשטוק', אבל עם נוצצים וזהב וכסף."
מופת של טעם רע.
"בעיניי כן. אבל זה תפס, וגם האנשים הכי קוליים וטרנדיים הולכים בנעליים נוחות. גם נעלי ספורט הפכו בשנים האחרונות למשהו מאוד סטייליסטי. פחות ופחות הולכים עם עקב, או עם נעליים רשמיות.
"בארץ יש בכלל נטייה להתלבש זרוק. אנחנו חברה די זרוקה מיסודה, עם של חפ"שים. אין לנו מושג מה זה אלגנטיות. בחורות פה הולכות עם סנדלים שעלו להן 500 שקל, סנדלי זהב עם רצועות דקיקות, אבל עם עור יבש בעקבים. גם הקונות בקניון רמת־אביב הן כאלה. יש פה מעט מאוד נשים אלגנטיות באמת – ורובן מעל גיל 80. אני יכולה להסתובב יום שלם מחוץ לבית בלי שיהיה לי ליפסטיק אפילו בתיק, ואילו סבתא שלי ז"ל היתה מורחת ליפסטיק מייד אחרי הארוחה, מול מראה קטנה שנשאה איתה. פה הכי מקובל לרדת לרחוב באמצע היום עם טרנינג ושקפקפים, לקחת סרט מספריית הווידאו. כולם הולכים עם נעלי אילת, יוצאים אתן בערב. זה פחות מקובל באירופה, אם כי בארה"ב יותר עושים את זה."
אז הישראלי הוא צרכן אופנה גרוע?
"לאו דווקא. אני חושבת שהישראלים סקרנים, מעוניינים לנסות דברים חדשים. הדברים כן כל הזמן משתנים, לטוב ולרע. כשטרנד מגיע לפה, הוא תופס; סודוקו גם תופס."
מיכל טוענת שאם פעם קניות בשוק הכרמל היו ערובה לאיכות גרועה, הרי שכיום האופנה של שוק הכרמל עלתה כמה כיתות, והיא לא פחות איכותית מזו של פוקס. למעשה, ההבדלים בין רמות המחירים השונות היטשטשו. "כרגע יש אופנת מעצבים, אופנת מיינסטרים (הרשתות למיניהן) ורמות יותר נמוכות, כמו בגדים שנמכרים במבצעים בהאנגרים, ברשתות כמו מחסני ביגוד, מחסני אופנה וסלקשן. שם עם ישראל קונה טרנינגים 'בשבע שקל'. הסתובבתי שם לא מזמן, הסחורה מצוינת, אנשים רוצים לקנות משהו מדליק, צבעוני ואופנתי. זה גם מתאים לעובדה שאין בישראל תרבות של רכישת חליפה אחת טובה או שמלה שחורה קלאסית. אפילו נעליים לא קונים לחמש שנים, כי ברור שבשנה הבאה נקנה אחרות. התפיסה הקלאסית פשוט לא קיימת. אפילו ג'ינסים, שיא הקלאסיקה – בעונה אחת הם עד הברך, בעונה אחרת מתרחבים, נמוכים, גבוהים, עם כיסים או בלי..."
תחום הבדים חשוב מן הסתם לא פחות מהגזרות והצבעים. אילו בדים מאפיינים את האופנתיות הישראלית?
"ישראלים מאוד אוהבים כותנה; זה מתחבר גם לקטע הטבעי וגם למזג האוויר, לעובדה שמזיעים כאן כל הזמן. סאטן ומשי לא מתאימים לאורח חיים פה, אין משרתות שיכבסו כל היום, ולא נותנים כביסה לניקוי יבש. גם בעיצוב פנים מאוד נוטים למראה הטבעי – אצל כולם זה עץ וצבעים בהירים, שמתאימים לאור הים תיכוני, ומאוד נדיר למצוא סגנונות אחרים. שטיחים, למשל, זה לא תעשייה גדולה בארץ; אני אישית לא מכירה אף אחד שיש לו שטיח בבית. גם לא הגיוני לשם שטיח מקיר לקיר כשאתה חוזר מהים מלא חול.
"מבחינת בדים, מוצאים פה הרבה 100% כותנה, וגם הבדים ההודיים תופסים פה חזק: וילונות כותנה, אורגנזה ושיפון דקים וצבעוניים."
רואים אותם הרבה במדרחוב נחלת בנימין הוותיק בתל־אביב.
"כן, אבל היום כבר מייבאים הכל. לא מייצרים פה בגדים, החנויות האלה במדרחוב הן שריד אומלל לאימפריה שהיתה פה פעם. הם די מסכנים היום. אין ייצור בדים בארץ, אלא בידי קונצרנים כמו פולגת ודלתא שמייצרים את הבגדים שהם תופרים. רוב הייצור עבר להודו, סין ומזרח אירופה, ארצות כמו רומניה ובולגריה.
"בארץ, מפעלי הטקסטיל מתרכזים בהלבשה תחתונה. זה מה שאנחנו יכולים לתרום לעולם. ייתכן שזה התחיל מכך שבשנות הששים והשבעים היינו אימפריה של בגדי ים. כך למשל, יצרן כמו כליל יופי, שעושה את המותג פלפל, התאחד עם מאקפל שהוא מותג של הלבשה תחתונה, והם עשו יחד את אינטימה. אני לא יודעת למה דלתא או תפרון התחילו בהלבשה תחתונה דווקא, אבל זה תפס בעולם, ואנחנו יכולים לייצא ידע טכנולוגי בתחום וגם חומרים – למשל, מפעל נילית במגדל־העמק מייצא לכל העולם חוטים למכונות סריגה של הלבשה תחתונה. איכשהו התמחינו פה בהלבשה תחתונה על נגזרותיה."
המיקוד בהלבשה תחתונה אינו השינוי היחידי בעולם האופנה הישראלי בעשורים האחרונים. מיכל מציינת מגמה נוספת, של חברות ישראליות שהפכו לרשתות ענק מצליחות. "פוקס, קסטרו ורנואר פותחות חנויות בכל העולם, בדיוק כמו שמנגו וזארה הספרדיות עושות. לפני 15 שנה, קסטרו מודל היה מותג של 'דודות', ואז נכנסו אליו שתי חברות שסיימו יחד את הלימודים בשנקר – צפרא פרלמוטר ודליה קטורזה – והרימו את המותג.
"ישראל מתחילה לייצא אופנה, וזה בעצם משהו שלא קרה כבר 35 שנה. כי בשנות השבעים היינו מעצמת אופנה, וקניינים היו באים הנה מכל העולם לפסטיבלים. היינו חזקים בעיקר בבגדי עור ובבגדי־ים (גוטקס, גדעון אוברזון), והיו גם דברים אתניים ומעניינים כמו של משכית (המעצבת פיני לייטרסדורף). היום לא הייתי אומרת שיש מאה אחוז אופנה ישראלית. בחנויות הרשתות הגדולות אין הבדל גדול בין הבגדים; זו שפה בינלאומית של טרנדים, עם התאמה קלה לטעם השוק המקומי בצבעים ובמידות. למשל, הקיץ הזה רואים ברשתות גופיות 'סבא' פשוטות עם אפליקציות ונצנצים בזהב וכסף – זה טרנד עולמי."
ומה עם המעצבים הישראליים הצעירים?
"אצל המעצבים הצעירים, שצצים כפטריות אחרי הגשם, יש אמירות ייחודיות. אם כי ודאי שהם מושפעים מטרנדים וחייבים להתאים עצמם לטעם השוק, אחרת לא ישרדו. אני לא יכולה להגיד שאני רואה ליין ישראלי – לכל אחד מהם יש סגנון שונה – אבל יש טרנדים. בשתי העונות האחרונות, למשל, כולם עושים בגדים א־סימטרים, בצבעוניות רגועה, מבדים נופלים – גם פוקס עושה את זה וגם המעצבת נאית רוזנפלד עושה את זה, אצלה זה פשוט יותר סטייליסטי.
"מצד שני, יש פה עיצוב צעיר מעולה, שמתאים את עצמו גם לאישה הישראלית ולצרכים שלה. גם המחירים לאט־לאט מקבלים פרופורציות. הקהל הישראלי התחיל יותר להתלבש, יותר לשים לב, ויש בגדי מעצבים מיובאים לא רק בכיכר המדינה."
וזו גם הזדמנות טובה להבהיר את המקור להתפתחות האופנה הליצנית של בגדי המעצבים הישראליים הצעירים, מסיגל דקל דרך כתומנטה ועד יוסף – גזרות מתנפנפות, צבעים עזים ושמחים, חצאיות מתרחבות עם סיכות, לבבות ופרפרים, ומכנסיים עמוסי טלאים ואפליקציות הומוריסטיות. לדברי מיכל, הסגנון הקרקסי והמוחצן הזה פורח בארץ בעיקר כריאקציה למצב הביטחוני ולחדשות המדכאות שאנחנו נאלצים לקבל כמעט מדי יום.
עד כמה המצב הביטחוני בארץ משפיע על צריכת אופנה?
"רואים שינויים חדים בדפוסי הצריכה בהתאם למצב. ברגע שהמצב משתפר, אנשים קונים הרבה יותר. בתקופת ההתנתקות למשל, אף אחד לא קנה שרוך. במשך שבועיים, עם ישראל ישב בפה פעור מול הטלוויזיה ולא נכנס לחנויות. ברגע שיש תחושה שקורה משהו טוב, הבורסה עולה, וגם אנשים קונים. זה מפלס מצב הרוח."
הצבעים של קיץ 2007?
מה גורם לנו בעצם לחשוב שאופנתי זה יפה? "אנחנו מתרגלים כי זה בא בשטיפת מוח", אומרת מיכל, "בסדרות טלוויזיה, בסרטים, בעיתונים, בחנויות, זה מתחבר למה שמוזיקאים לובשים. אתה לאט־לאט מתרגל לזה. העונה מאוד אופנתיות שמלות רטרו באורך מיני עם חגורה עבה; לפני שנתיים היינו מקיאות רק מלראות אותן, והיום זה נראה שיא השיק."
כאמור, מתוקף מקצועה, מיכל חייבת לדעת לא רק מה אופנתי היום או מחר, אלא גם מה יהיה אופנתי מחרתיים. כדי להיכנס בסוד העניינים צריך לעקוב אחר אתרים כמו Style.com, לקרוא מגזינים כמו Promostyl.com ולהירשם לאתרי תחזיות אופנה כמו Wsgn.com. וכמובן, בתערוכות מקצועיות שנפתחות שנה או שנתיים לפני העונה עצמה, ניתן לראות את לוח הצבעים של, נאמר, קיץ 2007.
מה באמת ילך בקיץ 2007?
"באופנת נשים, הצבעים החזקים יהיו אדום־אלמוג, ירוק־מנטה, ורוד־בזוקה, אקווה־מארין ולילך – צבעוניות נעימה, כמו צבעי סוכריה אבל מחוקים קצת. מבחינת הסגנונות – יהיו כמה. יש מראה הסבתא הנוסטלגי, עם תחרות סבתא בצבע לבן ושמנת, בדי כותנה עדינים ו'מחוררים' (פוינטל), פפיונים, פרחים של עיטורי חרסינה. זה מראה רך ורומנטי, שבטח לא יתפוס בארץ.
"יהיה גם גל של לטינו־שיק – פרחים גדולים, ציורי לטאות ושרכים, צבעים כמו שחור, אדום, צהוב וכתום, צבעוניות עזה. והטרנד השלישי, שאינו חדש בעצם, הוא הטרנד של Wellbeing שכבר הוזכר."
מי בעצם מחליט דווקא על הטרנדים הללו?
"יש גוף שנקרא International Colour Authority, או ICA, שחברים בו מעצבים, אנשי פרסום, פסיכולוגים, אנשים מהרבה תחומים שבודקים את הלך הרוח הקולקטיבי וחושבים יחד מה יהיו צבעי העונה בעוד, נאמר, שלוש שנים.
"מעבר לזה יש תערוכות מקצועיות שונות שמושפעות מה-ICA ומכתיבות את הטעם ליצרנים. בתערוכת Expofil של יצרני החוטים, למשל, מציגים דוגמאות בערך שנתיים לפני היציאה לשוק. יצרני החוטים קונים שם, שנה אחרי כן באים יצרני הבגדים וקונים בדים, ורק אחר כך הם מגיעים לחנויות.
"אם כי צריך לסייג: בשנים האחרונות חוקי המשחק השתנו, והיום הדברים קורים מהיום למחר. חברות אופנה כבר לא מופיעות עם קולקציה אחת בעונה. הכל זז כל הזמן. גם אם אסע היום לתערוכת בדים כמו Premiere Vision, אף אחד לא מבטיח לי שמה שאראה שם זה מה שיהיה באופנה בעוד שנה. מנסים כל הזמן להפתיע, לגוון."
ולגרום לאנשים לקנות יותר.
"כמובן. אבל אנשים גם משתעממים אם הם רואים אותה קולקציה בחנות כל הזמן. זארה, למשל, מוציאה כל שבועיים קבוצה חדשה לשוק. חברות מוציאות שבע, שמונה, עשר קולקציות בשנה. ויש גם אינסוף העתקות וגניבות – כבר אי אפשר לשמור סודות מקצועיים, כי כל הייצור מתבצע במפעלים זולים בסין וכולם רואים מה שכולם מייצרים. פוקס מוציאים חולצה חדשה, ואחרי יומיים היא תהיה בשוק הכרמל. לכן, בזארה עובדים מהר – חודש מרגע שהמעצב הגה את הבגד, הוא יהיה כבר בחנות".
אבל איך אלו שקובעים את הטעם הקולקטיבי, יודעים מה לקבוע?
"אחד המעצבים החברים ב-ICA הוא בראם וויילר, המשמש כמרצה בשנקר. כשלמדתי אצלו, שאלנו אותו פעם איך הוא יודע אילו צבעים לבחור לעונות הבאות, והוא ענה כך: 'אני יושב בבית קפה באמסטרדם, מסתכל על הקפה שלי – חום. עוברת בחורה לבושה בשמלה בצבע טורקיז. אני עושה אחד ועוד אחד, ויודע שבקיץ הבא אנשים ירצו לראות צבע זהב'."
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש