 |
אחרי מספר חודשים שקטים יחסית, שוב נשטף העולם בגל של טרור. האם יבקש המערב להגיע ל"פשרה" עם האויב, או יבין שבמלחמה נגד האיסלאם קיימת רק אופציה ממשית אחת – ניצחון?
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום א', 4/9/2005, 13:00 |
|
| |
בארבע השנים האחרונות פרסמתי ב"אייל הקורא" ארבעה מאמרים תחת הכותרת "מלחמה נגד האיסלאם". המאמר הראשון פורסם זמן קצר אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001; המאמר האחרון נכתב זמן לא רב אחרי הפיגועים שבוצעו במדריד במרס 2004.
כותרת המשנה של המאמר האחרון קבעה: "כשנתיים וחצי חלפו מאז פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בוושינגטון ובניו־יורק, ודומה שמאז לא ידע העולם אף לא יום אחד של שקט ושלווה". אך כששקלתי, לפני מספר שבועות, לכתוב סיכום ביניים נוסף, נדמה היה שדווקא מאז פיגועי מדריד ירדו היקפי הטרור בכל מקום (למעט עירק). בזירה העולמית לא התרחשו התקפות טרור גרנדיוזיות, ובישראל הצטמצמה הפעילות המזוינת לרמות הנמוכות ביותר מזה שנים. כפי שהדברים נראו אז, המלחמה העולמית של האיסלאם נגד המערב נכנסה לתרדמה.
הסערה שאחרי השקט
לא עברו ימים ספורים, והשקט התנפץ לרסיסים. ארבע התפוצצויות החרידו ב-7 ביולי 2005 את מרכז העיר לונדון, והותירו אחריהן עשרות הרוגים ומערכת תחבורה ציבורית משותקת. עוד לפני סוף אותו החודש התרחשו כמה אירועי טרור נוספים ברחבי העולם: בשארם א־שיח' שבמצרים נהרגו למעלה משמונים בני־אדם בפיגועי תופת; בישראל חודשו פיגועי ההתאבדות ופגיעות הקסאם; ובלונדון, שבועיים בלבד אחרי פיגועי ה-7 ביולי, שוב ניסו טרוריסטים לבצע פיגועים ברכבות התחתיות ובאוטובוסים (הפיגועים נכשלו, ככל הנראה, מסיבות טכניות). אך האירוע שאולי יותר מכל צבע את לונדון בצבעי האלימות המזרח־תיכונית היה הריגתו בשוגג של צעיר לונדוני ממוצא ברזילאי, שנחשד על־ידי שוטרי הבירה הבריטית כמחבל מתאבד. השוטרים ירו בראשו של הצעיר שמונה (!) כדורים, על־פי נוהל המורה במקרים אלה לירות ישירות בראשו של החשוד, שכן פגיעה באזורי גוף אחרים עדיין מותירה בידיו אפשרות להפעיל את המטען, או שהירי עצמו עלול להפעיל אותו. התקשורת הבריטית דיווחה כי הנוהל הוא תוצאה של הניסיון שנצבר בישראל בשנים האחרונות...
המסקנה הראשונה שניתן להסיק מהמציאות החדשה־ישנה הזו (בוודאי חדשה עבור תושבי מערב אירופה, שאינם רגילים באוטובוסים מתפוצצים) היא שארגוני הטרור האיסלאמי רואים את המערכה כמערכה ארוכת טווח, בה עשויות להיות הפוגות ממושכות. בין אם הסיבה להפוגות היא קשיים אובייקטיביים העומדים בפני הטרוריסטים ובין אם היא מדיניות מכוונת שמטרתה "להרדים" את האויב ולנסוך בו שאננות, התוצאה היא שהפיגועים לא באים בגלים צפופים, וביניהם עשויים להיות פערי זמן ארוכים. להזכירנו, הפיגוע האחרון על אדמת ארצות־הברית אירע ב-11 בספטמבר 2001.
אך הדברים אינם כה פשוטים. טרור משמעו הטלת אימה – יצירת אפקט חרדה במטרה להגיע להישגים פוליטיים. לאפקט זה ניתן להגיע בשתי דרכים: האחת היא באמצעות פיגועים מועטים, אך שכל אחד מהם הוא "מגה־פיגוע", שתוצאותיו כה קשות ומחרידות עד כי די בו בכדי ליצור את הרושם הדרוש; פיגועי ה-11 בספטמבר היו פיגועים מסוג זה. הדרך השנייה היא לבצע מספר רב של פיגועים "צנועים" בקצב גבוה, שגם אם רק חלק מהם מצליח, לא ניתן להתעלם מהאפקט המצטבר שלהם.
כפי שכתבתי במאמר הקודם, "יחלפו עוד כמה וכמה פיגועים נוסח אלה שאירעו במדריד, עד שיקומו אזרחי אירופה השאננים ויבינו שהעולם השתנה". פיגועים בתדירות נמוכה, גם אם תוצאותיהם קשות, לא יטילו אימה של ממש על אוכלוסייה של מאות מיליונים. דינו של כמעט כל מעשה אלימות לשקוע בתהום הנשייה, כי זו דרכו של עולם. אם בכוונת המוסלמים הקיצוניים להעביר מסר של ממש לאזרחי אירופה, נראה שיהיה עליהם להתאמץ יותר. לעומת זאת, אם בבריטניה מסתתרים עוד תאי טרור רבים המתעתדים לבצע פיגועים פעם בכמה שבועות או חודשים, הרי שמדינה זו עומדת בפני פרק חדש בהיסטוריה שלה.
פייסנות או נחישות?
המסקנה השנייה מפיגועי לונדון וממה שקרה אחריהם היא שמלחמת הטרור תוכרע בהתאם לדרך בה יתמודד המערב עם האתגר המונח לפתחו. הצד המוסלמי הוא ברור; אין צורך בפלפולים מיותרים בכדי לפרשו, וגם דרכי הפעולה שלו הן בנאליות, יחסית, וחוזרות על עצמן: שליחת גברים צעירים להתפוצץ באוטובוסים ובמקומות הומי אדם אחרים. הבלבול העיקרי מצוי, מטבע הדברים, בקרב המחנה המותקף.
הציבור המערבי מתחלק לשלושה חלקים עיקריים באופן בו הוא רואה את אירועי הטרור של השנים האחרונות. בקצה השמאלי של הקשת מצוי מיעוט הגורס שהמערב ממיט על עצמו את הפורענות בשל מדיניותו כלפי העמים המוסלמים ועמי העולם השלישי בכלל. נכון להיום, אשמתן העיקרית של ארצות־הברית ובריטניה היא כמובן המלחמה בעירק, אך גם בלעדיה יש מספיק סעיפים בכתב האישום נגד המערב השבע – החל בניצול יתר של משאבי הטבע הגלובליים, המשך בתמיכה במשטרים מושחתים תמורת נפט, וכלה, כמובן, בגיבוי הניתן לישראל.
בקצה האחר של הקשת מצויים אלה המאמינים כי מלחמת הטרור של ימינו היא מאבק בין תרבויות – מאבק שבעשרות השנים האחרונות הוזן באידאולוגיה המוסלמית הקיצונית, ובראש החץ שלו עומד כיום מה שנראה בעיני המוסלמים כנשק שלא ניתן לנצחו: המחבל המתאבד, האדם שמוכן למות על־מנת להרוג.
רוב אוכלוסיית המערב מצויה בין שני הקצוות. עבור האירופאים, ההבנה שהמזרח התיכון אינו עוד מקום אקזוטי עליו שומעים במקרה בחדשות בעת זפזופ בהפסקת פרסומות, היא הבנה חדשה ובלתי מוכרת. המזרח התיכון הוא כאן ועכשיו. מיליוני מוסלמים יושבים היום על אדמת אירופה, כחבית של חומר נפץ המחכה – ובעצם כבר שהחלה – להתפוצץ. המציאות החדשה לא מסתכמת באי־הנוחות של חיטוט בתיקים בכניסה לתחנת הרכבת התחתית; האזרח האירופאי יצטרך להחליט כיצד הוא מתייחס לסוגיות כגון דת ומדינה, הגירה ומדיניות חוץ, שכן ההכרעה הציבורית והפוליטית בסוגיות אלה תקבע במידה רבה את עמדתה של אירופה כלפי התוקפים אותה, כפי שראינו לפני כשנה, כשממשלת ספרד הוחלפה ימים ספורים אחרי פיגועי מדריד.
בטווח הארוך, מלחמת האיסלאם נגד המערב – שנמצאת עכשיו, בל נטעה, רק בתחילתה – תוכרע בהתאם לצד אליו ייטה הרוב הדומם של אוכלוסיית המערב. האם יונהג המערב על־ידי הצד האפולוגטי, המפייס, הרואה את עצמו כאשם בחלק ממצוקותיו של האויב המוסלמי ומבקש להגיע איתו ל"פשרה"? או שיונהג על־ידי הצד המפוכח, המבין שבמלחמה זו קיימת רק אופציה ממשית אחת – ניצחון? תבוסה, גם אם אינה השמדה פיזית, משמעותה היא השמדה תרבותית ורוחנית של הערכים סביבם מאוגד העולם החופשי מאז יצא מחשכת ימי הביניים.
המערב, בעיקר אירופה, נמצא כיום בשלבים ראשונים של "חיפוש עצמי". בתקשורת האירופית עולים לראשונה לדיון נושאים שעד כה נחשבו כטאבו של תקינות פוליטית, כגון דיכויין של נשים מוסלמיות על אדמת אירופה, שאחד מביטוייו הוא רצח על רקע "כבוד המשפחה" (אנו, כמובן, מכירים נושאים אלה מזה שנים רבות). בחוסר רצון בולט, אך מתוך חוסר ברירה, מתחילים אזרחי אירופה להכיר את הבעיות הסובבות אותם הן במקומות מושבם והן בעולם בכלל, והשלב הבא עבורם יכלול דיון מעמיק יותר בשאלות שעדיין נחשבות במידה מסוימת לטאבו. לא מזמן פורסם ב"הארץ" מאמר מתורגם מעיתון הולנדי הקורא לבחון את האפשרות לאסור על מוסלמים תושבי הולנד לייבא ממרוקו נשים לצורך נישואים – מנהג המקבע ומחריף את פערי התרבות בין האוכלוסייה המוסלמית לבין האוכלוסייה ההולנדית שאינה מוסלמית. עד לפני שנים ספורות איש לא היה מעלה על דעתו לומר בפומבי דברים מעין אלה בהולנד, שהיא אולי המדינה הליברלית ביותר בעולם, אך דברים מתחילים להשתנות.
המאבק הפנים־מערבי רק התחיל, והוא לא יוכרע רק מעל גבי העיתונים ומסכי המחשב. מדובר בעימות רעיוני עמוק בין תפיסות עולם שונות, והשאלה איזו מהתפיסות תנצח תכריע את המלחמה. בארצות־הברית דומה שההכרעה כבר נפלה – מרבית הציבור האמריקאי מתנגד לעמדות השמאל הקיצוני, הרואה בג'ורג' בוש את המקור לכל הרעות. מובילי דעת הקהל באירופה, קנדה, אוסטרליה ובמדינות נוספות הם לרוב אנטי־אמריקאים המאמינים בערכים כגון "רב־תרבותיות", אך גם במדינות אלה מורגשים ניצנים של שינוי; דוגמה לכך היא מאמרו של ניק כהן שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי, אחד מהעיתונים בעלי הקו השמאלי המובהק ביותר באירופה.
ארבע הערות לסיום
- השתייכות לצד המערבי ועמידה נחרצת מול הצד האיסלאמי־טרוריסטי אין משמעותה תמיכה עיוורת בכל צעד ובכל מדיניות של ג'ורג' בוש או טוני בלייר. כבר באוגוסט 2003, במסגרת סיכום הביניים השלישי של סדרת מאמרים זו, טענתי שהמלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין היתה מקח טעות מצד ארצות־הברית ובריטניה, וסופה שתזיק למלחמה כנגד האיסלאם. השנתיים שחלפו הוכיחו את צדקתי.
- כל הנאמר לעיל ביחס לחברה האירופית תקף גם ביחס לחברה הישראלית. למרות מלחמתם ארוכת השנים נגד אויב ערבי ולמרות היכרותם האינטימית לכאורה עם החברה המוסלמית, ישראלים רבים עדיין מתייחסים אל הסכסוך במונחים מקומיים, כאילו הוא מתחיל ונגמר בכיבוש של 1967, וכאילו ברגע שיושג "הסדר" עם הפלסטינים תתנתק ישראל מהמזרח התיכון ותשוט בקלילות לעבר אירופה. מכיוון שמקורה של תפיסה זו הוא ברצון לשאת חן בעיני "העולם הנאור" ולהידמות לו, סביר להניח שאם הגישה האירופית תשתנה, גם זו הישראלית תלך אחריה בסופו של דבר. האירוניה ההיסטורית היא שאם אכן נשוט יום אחד לעבר אירופה, יהיה זה בזמן שאירופה כבר תיראה כמו המזרח התיכון.
- אינני יכול להתאפק מלקשר למאמר נוסף שלי, בשם "תרחיש רוזנבלום", שפורסם באתר זה ביולי 2002. המאמר נכתב בעקבות מאמר שפרסם דורון רוזנבלום ב"הארץ" כחודש לפני כן, המתאר תרחיש דמיוני של פיגועי טרור יומיומיים באנגליה ובצרפת, על רקע אותם הימים כאן בישראל, בהם התרחשו מספר פיגועי התאבדות בשבוע. כל אחד מוזמן לקרוא ולהשוות בעצמו בין הדמיון למציאות.
- וההתנתקות? ההתנתקות אינה יותר מהערת שוליים בהיסטוריה של המלחמה הממושכת בין האיסלאם לבין המערב היהודי־נוצרי. היא היתה נותרת הערת שוליים גם אילו היתה כוללת את כל ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון, שכן היא לא תשפיע כלל על תוצאות המלחמה.
|
קישורים
מאמרו של ניק כהן - מתוך ה"גרדיאן"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש