האלבום הזה מתחיל במבחן למאזינים: השיר הראשון, "פתיחה", הוא שתי דקות של זוועה טהורה ומכוונת. שיר לחלוטין בלתי ניתן להאזנה. רק בהמשך יסתבר למאזין המתמיד שלשיר הזה אין שום קשר למה שבא אחריו.
כאשר יצא האלבום הראשון של שלמה גרוניך, "למה לא סיפרת לי", נדחק קטע הנושא שלו, קטע לא קל אף הוא, לסוף האלבום. מין הפתעה לסיום. ברק אלנקוה בוחר לתת לנו את האגרוף הזה כבר בהתחלה. אבל השיר עושה את מלאכתו נאמנה – קשה להתעלם ממנו. אפשר לכבות את המכשיר, אפשר לזרוק את הדיסק, ואפשר להסתקרן. להסתקרן, כיוון שברור שמדובר כאן במשהו שונה.
לא רק שאנז אליזה
במאמר שכותרתו "השנסון האנגלי", עקב לאחרונה המוסיקאי והמלומד האנגלי פיטר אוסטרובסקי אחר התפתחותו המאוחרת של השנסון באנגליה. אוסטרובסקי עומד על כך שבעוד שבאירופה הקונטיננטלית, בפרט בצרפת ובגרמניה, המושג "שנסונייר", או "ליידרמאכר", מגדיר מבצע של סוג מסוים של שירים – שירים אינטליגנטיים, רציניים, מתוחכמים ומורכבים יותר מהרגיל – הרי שבאנגליה לא היה קיים מושג מקביל; מעט מאד כותבי שירים פעלו בתחום הזה, וכתבו שירים בסגנון הזה, בשפה האנגלית. רק בשנים האחרונות, כחלק מתחיית מועדוני הפולק באנגליה, התחילו לפעול בשוליים אמנים אנגליים ששרים "שנסון אנגלי".
ברק אלנקוה הוא שנסונייר עברי. השירים שלו מורכבים, ומתכתבים עם שלל עמדות של זהות עצמית (זהות של משפחה, מערכת יחסים עם האח, מערכת מורכבת של אהבה, בלדת סבים שמושרת ביידיש). השימוש שלו בשפה עשיר ("לך תאמין, רק, שלא תדבק לשון או תשכח ימין / לך ובעט עכשיו סיר בשר של עקבותיך"). הוא אינו חושש להשתמש כבדרך אגב במושגים שמניחים עושר כזה גם אצל המאזין ("שיגעון, שיגעון שקוראים לו עצבת / נדפס בקידוש לבנה"), ומשתעשע בחן רב עם השפה ("לייציניקן"; "משפחה שורשנית ס'ט'טיסטית"; "הכל מוחמץ בתוך כלים... הכל מוחמץ בתוך פנים... הכל מוחמץ אבל יודע").
הולכים בעקבות הפסנתר
הליווי המוזיקלי של הגטו סווינגרז (חיים כהן בגיטרות, גל חרמוני בקלידים) מוגש בטוב טעם ואינו משתלט על השירים. מצד אחד, ההצטנעות של הליווי המוזיקלי הופכת את האלבום לקשה מעט יותר להאזנה, אבל מצד שני, הדבר מבטיח שכאשר השירים יבוצעו בליווי מינימלי בפאב הקרוב לביתכם, הם יתקבלו יפה גם בעירום יחסי. זוהי נקודה חשובה, היות שיסוד מרכזי בסוגה המוזיקלית של השנסון הוא ההופעה החיה. כיוון שהשירים אישיים מאוד, נודעת חשיבות יתרה למגע של האמן עם הקהל.
מימין לשמאל: ברק אלנקווה, חיים כהן וגל חרמוני (צילום: אוה גז, באדיבות ברק אלנקוה)
יש להניח שהפיתוי להפקה מוזיקלית בומבסטית, דוגמת זו של האלבום "מנועים קדימה" של להקת אלג'יר, היה קיים במהלך הקלטת האלבום (אגב, הגשת השירים של אלנקוה מזכירה מאד את זו של אביב גדג', הסולן של אלג'יר). אבל הפקה בומבסטית היתה חוטאת לאופי השנסוני של האלבום. אפשר להיווכח בכך בשיר שחותם את האלבום, "אני לא פרנסואה", הזוכה לעיבוד רוקי יותר, ומושך אחריו את אלנקוה לשיר אחרת. מה שמתקבל הוא בלוז־רוק בנוסח דני ליטני – סגנון יפה כשלעצמו, אבל מחטיא את האווירה הכללית והסגנון השנסוני הייחודי של שאר האלבום.
כאמור, העיבוד הזה חריג באלבום. מתקבל הרושם שנעשתה בחירה מודעת בליווי מוזיקלי מינורי יותר של השירים. הגטו סווינגרז מוסיפים צבע עדין – על פי רוב, הצליל הדומיננטי הוא של הפסנתר, והגיטרות מעטרות אותו היטב ברקע. לבחירה הזאת יש מחיר, והוא היעדרו של להיט מיידי – שיר שהעורכים המוזיקליים יבחרו להשמיע ברדיו, ודרכו יכירו את האלבום לקהל המאזינים. אפילו לשלמה גרוניך היה בתקליטו הראשון את "רוזה מרציפן" (מצד שני, "סע" או "הכל מוחמץ" באלבום של אלנקוה יכולים אולי להשתבץ בשידור, אי שם ליד שיר של ברי סחרוף).
להופיע, להופיע, להופיע
האלבום הופיע בהפקה עצמית מוקפדת היטב, הן מבחינת העיבוד ואיכות ההקלטה באולפן, והן מבחינת העיצוב הגרפי של העטיפה וחוברת המילים. אבל במציאות הקמעונאית של חנויות התקליטים בישראל, שרובן שייכות לאחת מהרשתות הגדולות וחלקן קשורות עסקית לחברת תקליטים, נתוני הפתיחה הללו אינם מספיקים. תנאי השוק הם כאלה, שניסיון להפצה עצמית של האלבום לחנויות עשוי לזכות להצעה להשאיר עותקים בקונסיגנציה תמורת תשלום שוטף + 120 (שזה, בעברית: תשאיר פה את התקליטים; אם נמכור אותם, נשלם לך ארבעה חודשים אחרי שנקבל את הכסף, במקרה הטוב).
לכן, אין ספק שהדרך להפיץ את הבשורה חייבת לעבור דרך הופעות חיות. הרבה הופעות חיות, בהן יימכר האלבום למעוניינים אחרי ההופעה. זוהי דרך חתחתים שמי שנחוש להגיע להכרה כלשהי עם הפקת אינדי, חייב לעבור בה. כמובן, לא תזיק להפקה היפה והמעניינת הזו קצת תשומת לב מצד עורכי (ומאזיני) תוכניות הלילה של הרדיו. הידד לשנסון העברי!
למען שלום בית
בחזרה לקטע הראשון שפותח את האלבום. כמו ברוב המבחנים, מספיק להיבחן בהצלחה רק פעם אחת. כיוון שעברתם את המבחן של קטע הפתיחה, ונשארתם באומץ כדי לשמוע במה בעצם מדובר, אפשר ומומלץ בהמשך, בהאזנות הבאות, להתחיל להאזין לאלבום החל מהרצועה השנייה. זה בהחלט יתרום לשלום בית וחיי זוגיות מאושרים.
|
קישורים
למה לא סיפרת לי - אלבומו הראשון של שלמה גרוניך
זכותו של Puzzle להיות מורכב - לרכישה באתר "מוזיקה נטו"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש