 |
|
בילי גרהם, המטיף הנוצרי המפורסם בעולם, הגיע לניו-יורק לסדרת דרשות שכנראה תהיה האחרונה בחייו. גם כתבנו היה שם, ולמד כיצד למצוא את ישו בארבעה צעדים פשוטים.
|
|
| דת והעידן החדש • יובל נוב • יום ב', 4/7/2005, 15:00 |
|
 |
|
| צילום באדיבות BGEA, האיגוד האוונגליסטי של בילי גרהם |
|
בחמישה עשר במאי, 1957, פתח כומר צעיר בשם בילי גרהם בסדרת דרשות ב"מדיסון סקוור גרדן" בניו־יורק. הסדרה, שתוכננה להימשך ארבעה שבועות בלבד, הפכה להצלחה אדירה, וה"גרדן" התמלא באלפי אנשים מדי ערב, במשך 16 שבועות. סרט טלוויזיה שצולם בערב האחרון של אותו "מסע צלב" (כך מכונים הכנסים שגרהם עורך) מתעד את גרהם כמקצוען־במה מהשורה הראשונה – תמיר ויפה־תואר, כריזמטי, בעל דיקציה מושלמת וכישרון רטורי נדיר. שנים ספורות לאחר כניסת הטלוויזיה לתקשורת האמריקאית, הוא שלט במדיום שליטה מרשימה גם בסטנדרטים של ימינו.
גרהם נחשב למטיף מוכשר עוד לפני כן, אך היה זה מסע הצלב בניו־יורק של קיץ 1957 שהזניק אותו למעמד העל בו הוא נמצא כיום – האוונגליסט המפורסם ביותר בעולם. בחמשת העשורים שחלפו מאז אותו הקיץ הוא הפיץ את הבשורה פנים־אל־פנים ליותר מ-200 מיליון אנשים ביותר מ-185 מדינות; הופיע באין־ספור תוכניות טלוויזיה ורדיו; שימש כ"יועץ רוחני" לעשרה נשיאים אמריקאים; וזכה בשלל פרסים וכיבודים. בניגוד לאוונגליסטים אמריקאים מפורסמים אחרים, כגון ג'ימי סווגרט וג'ים בקר, הוא השכיל שלא להסתבך בשערוריות מין או כסף.
בשנים האחרונות גרהם נחלש. כיום, בגיל 86, הוא סובל ממחלת פרקינסון, מסרטן בבלוטת הערמונית ומאובדן שמיעה, וכן מחלים משבר באגן. הוא מופיע מעט מאוד בציבור, ומבלה כמעט את כל זמנו בביתו בצפון קרוליינה. למרות בריאותו המידרדרת, הוא החליט לצאת למסע צלב נוסף, ה-417 במספר, שלדבריו שלו, יהיה כפי הנראה האחרון בחייו. היעד – ניו־יורק, שוב. פרנקלין גרהם, בנו של בילי, שמנהל בפועל מאז שנת 2000 את "האיגוד האוונגליסטי של בילי גרהם" – מפעל אדיר המגלגל מאות מיליוני דולרים בשנה – יעמוד הכן לשאת דרשה במקרה שאביו לא יהיה כשיר להטיף ביום האירוע.
כמו רוב תושבי מנהטן, בה אני מתגורר כעת, לא יכולתי שלא לשמוע על מסע הצלב החדש המתוכנן של גרהם. סקרנותי האינטלקטואלית התעוררה, והחלטתי ללכת ולראות בעצמי את התופעה.
זרועות מונפות אל השמיים
המודעות שהתנוססו ברחבי ניו־יורק הכריזו על מסע צלב בן שלושה ימים שייערך בסוף יוני 2005 ב"קורונה פארק" שבקווינס, ממש ליד איצטדיון שיי, בו הופיעו לפני ארבעים שנה ארבעה צעירים מליברפול בפני מספר שיא של מעריצים במופע רוק'נרול. החלק האמנותי המרכזי באירועים אוונגליסטיים המוניים כבר מזמן אינו שייך לזמרי גוספל, אלא להרכבי "רוק נוצרי" – ז'אנר מוסיקלי הצומח בארצות־הברית במהירות מרשימה (המכירות של מוזיקת רוק נוצרי עקפו בשנים האחרונות את אלה של מוזיקה קלאסית, ג'אז וניו־אייג' גם יחד) – וכמה מבכירי האמנים בתחום הבטיחו את השתתפותם במסע הצלב. עבור הילדים, יופיע באחד הבקרים ה-Bibleman, גיבור סדרת סרטי וידאו נוצריים. הכניסה לכל האירועים היא חינם.
החלטתי ללכת לערב הראשון מבין השלושה. באתר האינטרנט היה כתוב שהשערים לאיזור הישיבה המגודר ייפתחו בחמש וחצי, שעתיים לפני תחילת האירוע; כדי לספוג את האווירה, הגעתי לפארק קצת לפני חמש. מחוץ לשטח המגודר המוני דוכנים, בהם ניתן לקנות ספרים, קלטות וידאו ומזכרות. בולט במיוחד מגוון המוצרים המיועדים לילדים. על אחת המדשאות, מקהלה של בני־נוער בחולצות צהובות שרה Glory Glory, Hallelujah בעיבוד רוק, ומולה מחזה אותו אראה שוב ושוב במהלך הערב – אנשים נושאים את זרועותיהם אל השמיים בעיניים עצומות, כשהבעת התעלות נסוכה על פניהם. ברחבה המרכזית, מול הבמה, ממתינים 50 אלף מקומות ישיבה; ליתר ביטחון, הוכשרו גם כמה "שטחי זליגה" במדשאות הסמוכות, בהם יוכלו עוד אלפים רבים לחזות באירוע דרך מסכי וידאו ענקיים.
בתור לפני השער מחכים אנשים מכל הצבעים, המינים, הגילים והמבטאים. התוכנייה מספרת שהאירוע יתורגם סימולטנית לעשרים שפות, מאורדו עד הונגרית. דווקא לעברית, משום מה, אין תרגום. אני מציץ מעבר לגדר. על מסך ענק לצד הבמה מופיעה מודעה: עזרה רוחנית 24 שעות ביממה, billygraham.org. כבר אחרי חמש וחצי, ואנשים נכנסים משערים אחרים. גל מרמור מתפשט בקהל, ומישהו לידי מתלונן שהוא מחכה כבר מעשר וחצי בבוקר, ושזה לא הוגן.
סוף סוף נותנים להיכנס. אני עובר בדיקה ביטחונית מחופפת עד גיחוך, צועד פנימה ותופס מקום סביר באמצע. לידי יושב מייק, נהג אוטובוס פורטוריקני מברוקלין. הוא בן 46, וכבר סבא לילדה בת שבע. גדל כקתולי בהארלם הספרדית, אבל עוד כנער צצו אצלו סימני שאלה, אחרי שהכומר בכנסייה בה התנדב ברח עם נזירה. ניסה בודהיזם, ניסה סיינטלוגיה, אבל, הוא אומר לי, אין כמו בילי גרהם! בשבילי, הוא מצהיר, הוא הדבר הכי קרוב לאלוהים.
האירוע מתחיל. המנחה מברך את כולם לשלום, ומקהלה אדירה, בת יותר מאלף זמרים, שרה שני שירי גוספל. הקהל מוחא כפיים כשהנואם הבא מכריז God is alive and well in New York City! הוא מבקש מכולם להתוודע אל שכניהם לספסל, ואני מחליף לחיצות ידיים עם הסובבים אותי. כולם מחייכים.
צילום באדיבות BGEA, האיגוד האוונגליסטי של בילי גרהם
על הבמה מופיעה עכשיו להקת סלבדור, שמנגנת מוסיקה לטינית מקפיצה. אחרי שני שירים, הסולן שואל אם הוא יכול לשיר גם שיר אחד בספרדית. כן! עולה שאגה מהקהל, ורבים מצטרפים לשירה. בשורה מאחוריי, סבתא הודית לבושה בגדים מסורתיים מניעה את גופה בהתלהבות.
הנואם הבא הוא האחראי על גיוס התרומות. מסע הצלב הזה הוא יקר, הוא מסביר – 6.8 מיליון דולר, שרק מחציתם נאספו עד כה. הוא מפציר בכולם לתרום. עכשיו. לתוכנייה מצורפת מעטפה, וכל אחד מתבקש לשים בתוכה כסף בהתאם ליכולתו. ככל שתזרע, הוא מצטט מהברית החדשה, כך תקצור. אפשר במזומן, בצ'ק וגם בכרטיס אשראי, וההוצאה כמובן מוכרת לצורכי מס. אני רואה את הסבתא ההודית משלשלת חבילת מזומנים לתוך המעטפה, וכמעט כולם סביבי עושים כמוה. סדרנים יעילים מעבירים דליי פלסטיק בין השורות ואוספים תוך דקות את התרומות.
סטיבן קרטיס צ'פמן, כוכב רוק נוצרי גדול, עולה עכשיו לשלושה שירים. מזכיר לי קצת את בריאן אדמס, גם במראה החיצוני וגם במוזיקה, אבל לא במילים. הקהל מצטרף בפזמון: Hallelujah, God, we worship You. אחריו עולה פרקנלין גרהם, הבן של בילי. פניקה קלה בקהל – האם בילי לא ינאם? אפשר להירגע, הוא רק מציג את מל גרהם, בן אחיו של בילי. מל מספר כמה בדיחות במבטא דרומי, ומתאר איך גילה את ישו אחרי ששוטר עצר אותו על נהיגה בשיכרות. הבא בתור הוא ג'ורג' בוורלי שיי, זמר גוספל בן 96 שמלווה את בילי גרהם כבר שישים שנה, ששר בחיוניות מפתיעה שיר אחד קצר.
טוב להיות שוב בניו־יורק
ואז בילי גרהם עולה לבמה. ההמון באקסטזה – כולם נעמדים על רגליהם ומריעים ממושכות. השיער הבלונדיני התחלף ברעמת שיער לבנה מרשימה וקול הבריטון הנעים נסדק, אבל הראש, כנראה, עדיין צלול, והוא נואם ברהיטות. הוא בדיוק כמו משה רבינו! אומר לי מייק בעיניים נוצצות.
טוב להיות שוב בניו־יורק, אומר גרהם, שאלוהים יברך אתכם. שאלוהים יברך אותך, בילי, לוחש מייק. גרהם אומר שהוא מתרגש, שהוא לא נאם בפני קהל כבר כמעט שנה, ושהערב מזכיר לו את הדרשה הראשונה שלו. הוא מתבדח, והקהל שואג בצחוק. מייק לא מתאפק, ומתקשר בסלולרי לחברה שלו. תקשיבי! הוא אומר לה, ומפנה את המיקרופון לבמה.
ומה גרהם אומר? שכולנו חוטאים, שאנחנו חייבים לקיים את עשרת הדיברות, ושאנחנו חייבים לקבל לליבנו את ישו, שמת על הצלב למעננו. בפוליטיקה הוא נזהר שלא לגעת, אבל להפתעתי סוחט תשואות רמות מהקהל כשהוא מספר שההחלטה להקים את מדינת ישראל התקבלה ממש כאן, לידנו, במשכן הישן של האו"ם. שוב ושוב הוא הוא מתבל את דבריו באנלוגיות פשוטות אך ציוריות, שנחרתות בזיכרון: כדי להיוושע, אנחנו זקוקים להתערבות חיצונית, ממש כמו אותו איש ששחה פצוע שעות בין כרישים, אחרי שמטוסו התרסק בים, עד שהגיעה ספינת החילוץ; ללא יד מכוונת, כולנו נלך לאיבוד, כמו הכבשה שהיתה למשפחתו בילדותו, שרצתה לפרוץ את הגדר אל הדשא הירוק שמולה; אלה שהולכים לכנסייה מבלי שישו באמת בליבם, משולים לאותם בני־זוג שהלכו למחזמר, גילו שאזלו הכרטיסים, אבל שיקרו לכל חבריהם שראו את ההופעה; אנלוגיות ואנקדוטות מעולם הבייסבול הולכות חזק גם כן.
ואז מגיע רגע השיא. גרהם מבקש ממי שמוכן לקבל את ישו לחייו ולהיוולד מחדש לצעוד לקדמת הבמה, שם ידריך אותו בדרכו החדשה אחד מאלפי המתנדבים שהוכשרו לתפקיד. אני נפרד ממייק, ויחד עם עוד מאות אחרים צועד לבמה לצלילי המקהלה, חולף על פני זרועות מונפות באקסטזה.
באתם לכאן הערב לא בשביל בילי גרהם אלא בשביל ישו, אומר גרהם. ישו אוהב אתכם וסולח לכם. הוא נושא תפילה, וההמון חוזר אחריו כהד: הו אלוהים, אני חוטא. אני מתחרט על חטאיי. אני פונה לישו למחילה. עשה ממני אדם חדש.
התפילה מסתיימת. גרהם מפציר בכולם לבוא גם מחר, ועוזב את הבמה באיטיות, נעזר בהליכון, לקול תשואות מחרישות אוזניים. כרוז מסביר לכל המצטופפים בקדמת הבמה איך למצוא מתנדב (רק להרים יד, והוא יגיע אליך), ומודה לאלוהים על מזג האוויר הנוח.
גאולה בארבעה צעדים
אני משודך לג'ורג', עיתונאי בגיל העמידה מפילדלפיה. זה מסע הצלב הראשון שלו, הוא יגלה לי אחר כך, והוא בעליל מתרגש. עדיין בעמידה, למרגלות הבמה, הוא עובר איתי על "כרטיס המחויבות" שאני מקבל – מעין חוברת דקיקה עם הוראות כיצד להיוולד מחדש. האם אתה מקבל את ישו כאדונך וכמושיעך? הוא מקריא. כן, אני עונה, וג'ורג' מסמן איקס במשבצת המתאימה על הכרטיס. אנחנו מצייתים להוראות, ועוברים לעמוד 6 (יש כמובן גם הוראות מה לעשות במקרה של "לא"). בעמוד 6 אנחנו רואים סדרת איורים: צלב ענק יורד מהשמיים, מגשר על תהום הפעורה בין צוק עליו עומדת דמות אדם לבין צוק עליו כתוב "אלוהים", והדמות עוברת עליו בריצה לצד השני. ג'ורג' מסביר לי באריכות את הכוונה שמאחורי האיורים, ועובר איתי על ארבעת הצעדים הנחוצים כדי לקבל את ישו: (1) הודה שאתה חוטא; (2) היה נכון להתנתק מחטאיך; (3) האמן כי ישו מת בשבילך על הצלב, וקם מקברו; (4) הזמן את ישו לשלוט בחייך באמצעות רוח הקודש.
לבקשת ג'ורג', אני מדקלם את התפילה שבתחתית העמוד, ואנחנו עוברים לעמוד 2, שם אורב לי בוחן פתע. "אך לכל אלה שקיבלו אותו, לאלה שהאמינו בשמו, הוא נתן את הזכות להיות אחד מהילדים של אלוהים", מקריא ג'ורג' פסוק מהברית החדשה שמודפס על הכרטיס. מה יקרה כשתקבל אותו? הוא שואל, ואני צריך להשלים את המשפט "אני אהיה אחד מה_____ של אלוהים". בתור שירות למתקשים, המילה "ילדים" בפסוק המקורי מודגשת, ואני עונה את התשובה הנכונה. עוד שתי שאלות, וגמרנו עם הכרטיס.
ג'ורג' לוקח את פרטיי האישיים. אתה יודע שישו מת על הצלב בדיוק בגיל שלך? הוא שואל כשהוא מגלה שאני בן 33, כן, אני עונה, ומקווה שהוא לא מבחין בצחקוק שאני מחניק. הוא שואל האם יש כנסיות ליד הבית שלי. בטח, אני עונה, המון. ג'ורג' קצת מודאג – אבל אתה צריך ללכת לכנסיות הטובות, הוא אומר, בקרוב ייצרו איתך קשר בטלפון, ויגידו לך איפה הכנסייה הטובה הקרובה ביותר למקום מגוריך. יש גם כנסיות רעות? אני שואל, וג'ורג', מזועזע קלות, עונה שכמובן שכן. הוא נותן לי עותק של "הבשורה על־פי יוחנן" עם הוראות איזה פסוקים לקרוא בכל יום בחודש הקרוב, ואנחנו נפרדים בלחיצת יד.
בדרך חזרה לתחנת הסאבווי אני מבחין בכמה צעירים מניפים שלטים עליהם כתוב "בילי גרהם מוביל לגיהנום". אולי מתוך דאגה לשלומם, הם מוקפים בגדר מתכת, ולצידם עומדים שלושה שוטרים. אני לוקח מהם עלון, ומפלס את דרכי הביתה בין נחשולי האדם. בעלון כתוב שגרהם הוא מורה־שקר, שאלוהים אינו זקוק לכספם של מאמיניו, ושאת כל האמת אפשר למצוא באתר www.atruechurch.info.
יום אחרי שהכל נגמר, אתר האינטרנט של בילי גרהם מדווח על למעלה מ-242 אלף משתתפים בשלושת ימי מסע הצלב, ועל למעלה מ-9,400 מאמינים חדשים שקיבלו לחייהם את ישו. לאחר עוד יומיים, אני מוצא על המזכירה האלקטרונית הודעה מכומר בשם ריברה, שמזמין אותי להצטרף לכנסייה שלו, כמה רחובות מהבית שלי. אני מתקשר בחזרה, ואומר לו שבעצם שיניתי את דעתי. למה? הוא שואל, זה אישי, אני עונה. הוא אומר לי שאם אשנה את דעתי שוב, אני תמיד מוזמן לבוא ולדבר. תודה, אני אומר, ומנתק.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש