 |
לרגל שבוע הספר: סקירה של "חיים עם ספרים: 29 שיחות עם אוהבי ספר", מאת מיכל יפת. 245 עמודים, הוצאת "אחוזת בית", 2005.
|
|
| ספרים • טל כהן • יום ב', 20/6/2005, 22:45 |
|
 |
|
מרחוק, דומה הספר הזה לספר מתכונים. דפי כרומו עבים, צילומים צבעוניים בכל דף כמעט, אין שוליים לדף סביב הצילומים. אבל במקום מתכונים יש ב"חיים עם ספרים" שיחות. עשרים ותשע שיחות של מיכל יפת, מעצבת־פנים, עם אוהבי ספרים ישראלים, מוכרים יותר ומוכרים פחות. שיחות על ספרים, ספרות וספריות.
מיכאל הנדלזלץ מספר בשיחה עמו כי כשהוא כותב על ספרים, הוא בעצם כותב על עצמו: "אני אמנם לא כותב על עצמי באופן גלוי, אלא מוצא תחפושות ומסכות, שהן המילים והספרים, כדי להביע את האושר שלי ואת המצוקות שלי" (ע' 133). וכשאוהב ספרים בא לכתוב ביקורת על ספר, שעיסוקו אהבת ספרים, הדיון במבקר עצמו הופך לחלק בלתי־נמנע מהביקורת. מה שעבור הלנדלזלץ הוא כלי, מהווה עבורי מלכודת; קשה לי לכתוב את הביקורת הזו מבלי לכתוב בעיקר על עצמי.
כמעט בכל השיחות בספר עולה השאלה, כיצד הגיע בן־השיח אל אהבת הספרים שלו. גם לי יש סיפור נהדר לספר על כך, והוא מעניין הרבה יותר מהתשובות של מרבית המרואיינים בספר. ברבות מהשיחות עולה השאלה כיצד מגבילים את גודל הספרייה, ומחליטים אילו ספרים לנפות כשאוזל המקום הפיזי. גם לי יש תשובה מופלאה לשאלה הזו. וגם בנוגע לשאלת היחס לספרים הכתובים עברית מול היחס לספרים הכתובים בשפות אחרות יש לי דעה מוצקה, כמו גם בנוגע לשאלת הקריאה בשפת המקור מול קריאת תרגומים; וכמובן ישנה שאלת הספרים האהובים ביותר, נקודות מפנה במהלך "קריירת" הקריאה, וכן הלאה.
כמובן שלא כל השאלות עלו בכל השיחות; השיחות הן קולחות ומהנות, לעיתים קרובות אינטימיות, ולחלוטין לא מונוטוניות או חוזרות על עצמן. כל שיחה שונה מקודמתה, ולמרות שלא כולן מעניינות באותה מידה, אף אחת מהן אינה משעממת. יפת משכילה לתת לבני־שיחתה להוביל את השיחה, והיא מתערבת ומכוונת אותה רק בנגיעות עדינות ובטוב־טעם. ובכל זאת, לגבי כל נושאי הדיון כמעט, בין שעלו כשאלות ובין שלא נוסחו במפורש, הרגשתי בעת הקריאה שיש לי תשובות משלי, דעות משלי, ניסיון־חיים משלי, מדף ספרים משלי.
וכאן טמון יתרונו של הספר: הוא אינו מיועד רק למי שאוהב לקרוא, אלא גם למי שאוהב ספרים – הנושא הוא אינו רק התוכן אלא, במידה לא פחותה, המוצר הפיזי. זר לא יבין זאת, אבל אוהבי ספרים יתבשמו מניחוח השיחות, ויגלו כי ספרה של יפת מעורר בהם מחשבות, וגורם להם לנסח במפורש תשובות לשאלות שמעולם לא העזו לשאול את עצמם בנוגע לאוסף הספרים הפרטי שלהם. כך למשל, במהלך קריאת הספר הכתה בי ההכרה כי עלי למצוא במהירות פתרון חדש לבעיה "מה עושים כשנגמר המקום הפיזי". ספרייתי הנוכחית מתמלאת במהירות, ואשתי לא תסכים שנחזור על הפתרון מהפעמים הקודמות – הבית הזה דווקא מוצא־חן בעיניה.
וכמובן, אי אפשר שלא להתייחס לצילומים של דני שניאור. צילומי בתים עמוסי ספרים, מדפים מקריים או שאינם מקריים, ערימות בפינת החדר, ספרים פתוחים בעמוד מקרי־לכאורה, צילומי תקריב של הקדשות, וכן הלאה. כל אספן ספרים יודע שאין שום דבר מקרי בסידור הספרים בביתו. הספרים הם, במידה רבה, תעודת הזהות שלנו, הדרך בה אנו מציגים את עצמנו בפני אורחים (ביותר משיחה אחת עולה שאלת הספרים־בסלון מול הספרים־בחדר־השינה). לעיתים, למשל בשיחה עם המעצב יעקב קאופמן ועם אשתו, חזות הספרים המסודרים בקפידה על המדפים בסלון חשובה יותר מתוכנם. איני זוכר מתי לאחרונה, בעת קריאת ספר, בחנתי בקפידה שכזו את הצילומים, לפרטי פרטיהם, מתאמץ לפענח את הכתב הזערורי על כריכתו של ספר על מדף מרוחק. שלא במפתיע, הערכתי לבן־השיח בספר השתנתה לעיתים באופן קיצוני בגלל הספרים שראיתי על מדפיו, ספרים שבחר להבליט. "זה מה שהוא קורא!?" הזדעקתי למראה מדפיו של פלוני – או ליתר דיוק: "זה מה שהוא בוחר להבליט מתוך כל מה שהוא קורא?" ואכן, השיחה מאששת את החשד, והשטחיות ניכרת בדבריו של האיש. ומאידך – "איזו בחירה מופלאה" בשיחות אחרות, וכמובן החמימות המזדמנת של "היי, את הספר הזה גם לי יש!".
ארבעה סוגי אספני ספרים מופיעים בספר. האבחנה בין אספנים משלושת הסוגים הראשונים אינה חדה, ובכל אחד מהם יש מעט משני הסוגים האחרים. לסוג הראשון משתייכים אלה האוספים את ספרי חייהם. הספרייה שלהם מכילה ספרי קריאה שכבר קראו או שהם רוצים לקרוא בהזדמנות הקרובה, ולעיתים היא גם ספרייה מקצועית לצרכי מחקר, לימוד, או עבודה. הם מהווים רוב ניכר מבין האספנים שבספר. אישית, נדמה לי כי לאלה יש את הקשר הקרוב ביותר לספרייתם, אבל אני כנראה משוחד, כי גם את עצמי אני משייך לסוג זה.
לסוג השני משתייכים אלה האוספים ספרים על נושא מסויים, כגון ספרים בנושא ירושלים או ספרים על התרבות היהודית. הם מכירים כל כרך וכרך, ושמחים לספק שירותי ספריית עיון (ללא השאלות!) לחוקרים העוסקים בתחום, אבל הם עצמם קראו רק שבריר מאלפי הכרכים שברשותם.
לסוג השלישי משתייכים אלה האוספים ספרים בעיקר בשל הערך האסתטי שלהם. האנקדוטה הבאה, מפיו של אורי ברנר, מסבירה את הכל: "כשהייתי ילד קניתי אצל פוֹלָק ספר בגרמנית עם כריכה מאוד יפה. חבר שלי שאל לְמה אני צריך אותו, אני הרי לא יודע לקרוא גרמנית. כשעניתי שקניתי אותו בגלל הכריכה היפה, הרגשתי איזו בושה. חשבתי שיש משהו שטחי בהתייחסות כזאת לספר" (ע' 33). אין כמעט חובב ספרים שמעולם לא קנה ספר בשל כריכתו היפה (ואם אתם כמוני, ודאי ניסיתם להצדיק זאת בדרך אחרת, ונשבעתם שפעם גם תקראו אותו), כך שאני יכול להבין את ההרגשה. ובכל זאת, הצבת האסטטיקה, או לחלופין, הערך הכספי, במרכז איסוף הספרים היא רעיון זר לי מעט.
הסוג הרביעי כולל בת־שיח אחת בלבד: דורית פיגוביץ גודארד, ציירת שמתייחסת לספרים כאל חומרי־גלם ליצירתה. הצילומים המלווים שיחה זו עוררו בי חלחלה לא פחות מהטקסט: אם בחלק מהשיחות מצהירים בני־השיח כי הם אוהבים ספרים, אבל אינם מתייחסים אליהם בחרדת קודש, הרי שהגברת פיגוביץ גודארד לוקחת את הגישה הזו צעד אחד קדימה. היא גוזרת ספרים, חותכת אותם, מהדקת את דפיהם זה לזה בסיכות, נועצת בהם מסמרים – אך עדיין טוענת שהיא מתייחסת אליהם בכבוד. "זה שיא הכבוד, לדעתי", היא מצהירה, "זה לתת להם לחיות באופן אחר" (ע' 178). לחיות באופן אחר? רק אם אתם מאמינים בחיים שלאחר המוות; הגברת היא רוצחת ספרים סדרתית. אבל יש משהו מרתק, מעורר מחשבה ופוקח עיניים בשיחה איתה, שמבחינה מסוימת היא אולי השיחה החשובה ביותר בספר כולו. היא שמה את הדברים בפרופורציה, ומזכירה לנו כי בבסיסו של דבר, ספרים הם רק אוסף כרוך של דפים.
נושא אחד ששב ומופיע בשיחות רבות הוא השפה העברית. "חידוש השפה העברית הוא כתר המפעל הציוני", מאבחן נדב לויתן (ע' 200), "הוא לא נושא על כתפיו רגשי אשמה, הוא לא גרם לשפיכות דמים, והוא לא הרג אף אחד... עוד לא היה דבר כזה שעם יקום מעפרו, ששפה מעפרה תקום ותתחדש". למרבה הצער, נראה כי הכל מסכימים שהעברית המשובחת נדחקת היום אל מדפי התרגום בלבד. "הרבה פעמים חבל לי שכדי לקרוא עברית טובה אני נאלצת לקרוא ספר מתורגם", אומרת חוה אלברשטיין (ע' 197), משום שספרות המקור כתובה לעתים קרובות מדי בעברית רזה, ואילו מתרגמים לא מהססים להשתמש בעברית עשירה יותר. השיחה עם המתרגמת הלית ישורון מציגה את אותה אבחנה מנקודת המבט של המתרגם המקצועי, והיא מרתקת מבחינה זו.
כיף לקרוא את הספר הזה. מעבר לתחושת ההזדהות, או הזרות המפתיעה, שהוא יוצר, יש בו גם משפטים שמציתים את הדמיון, ומוסיפים עוד שורות לספר העבה מכולם בספרייה שלי – ספר "רשימת הספרים שהייתי רוצה לקרוא". כך למשל למדתי כי סלמה לגרלף, הסופרת השבדית הנודעת, זכתה בפרס נובל לספרות בעיקר בזכות ספר מסע שכתבה על... ירושלים. ספרים אחרים, שכבר נמצאו ברשימה, קפצו מעט למעלה ונדחפו בתור אל לפני ספרים אחרים. לנוחיות הקוראים, בסוף הספר מופיעה רשימה ביבליוגרפית מפורטת של כל הספרים שהוזכרו בשיחות.
יחד עם זאת, מתסכל מאוד לקרוא את הספר הזה. לא, לא בגלל שהוא מאריך עוד יותר את "רשימת הספרים שהייתי רוצה לקרוא". את זה עושה כמעט כל ספר טוב. הבעיה העיקרית עם "חיים עם ספרים" היא בחירתה של יפת בשיחות רבות וקצרות. נדמה לי שהיה עדיף בהרבה להציג שיחות מעטות אך ארוכות. חלק גדול מהשיחות נקטעות באבחת הפיכת דף, במפתיע, ללא כל סיום מסודר; סוף השיחה מתגלה ככזה רק בדיעבד, וברור שהשיחה האמיתית היתה ארוכה ומעמיקה יותר, ואנו נאלצנו לקרוא גרסה מקוצרת משיקולי עריכה. נכון, אם אני רוצה לשמוע את דעתו של הנדלזלץ על ספרים אני יכול לקרוא את "ספר", וגם את "עוד ספר", אבל לגבי כל בני־השיח האחרים, לא נותר לנו אלא לתהות. לתהות, ולרצות עוד; לרצות יותר עומק ופחות שטחיות.
מקרוב, דומה הספר הזה לספר מתכונים. טקסטים מעוררי תאבון, צילומים שמפעילים את בלוטות הריר. אבל בסופו של דבר, אין במה לנעוץ שיניים.
|
קישורים
שלוש שיחות מתוך הספר, באתר YNet
חיים עם ספרים - לרכישת הספר באתר ibooks
מיכאל הנדלזלץ - שאלות ותשובות מתוך אתר "הארץ"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש