 |
"הסופראנוס": סדרת הטלוויזיה שמתקדמת לרוחב.
|
|
| תקשורת • ירדן ניר-בוכבינדר • יום ד', 31/5/2000, 20:31 |
|
 |
|
| (צילום: עטיפת ה-DVD של העונה הראשונה) |
|
"הסופראנוס" (ערוץ 3, ימי ד' 21:15) עלתה לאוויר עם לא מעט רעש וצלצולים, והבטחות שמדובר בסדרה חדשנית שכמוה טרם ראינו. אחרי כתשעה פרקים, ההבטחה מתגשמת בהחלט, לפחות לדעתי, והגיע הזמן לנסות לנתח מה יש שם ומה אין שם, ומה כל־כך חדשני.
למי שלא צופה, ושכח מה נכתב על הסדרה לקראת שידורה, הנה בערך מה שנכתב: הסדרה מתארת משפחה של בוס במאפיה האיטלקית באזור ניו־ג'רזי, טוני סופראנו שמו. היא מתגאה במשחק מוקפד, רמה גבוהה של תסריט, בימוי, צילום וכו', ובעושר של רבדים פסיכולוגיים וסוציולוגיים.
סיפור המאפיה סופר פעמים רבות ובאופנים רבים ושונים בקולנוע ובטלוויזיה. "הסופראנוס", כמובן, מודעת לכך, ומתייחסת לכך - לעתים קרובות במפורש: לפחות פעם בפרק זורק מישהו משהו על סרטי "הסנדק" או "החברה הטובים". אבל זה לא סתם כדי להראות כמה אנחנו מתוחכמים. בעצם, אחד המוטיבים המרכזיים בסדרה הוא איך זה להיות איש מאפיה, ואיך זה להיות בן משפחה או שכן או בעל חנות בשכונה של איש מאפיה, בזמננו אנו, בצל המיתוסים שיצרו הסרטים.
אולי זה בכלל עניינה של הסדרה: מגוון ההיבטים של להיות איש מאפיה (בן משפחה, שכן) בתוך החיים המודרניים על מגוון ההיבטים שלהם. כי חוץ מלהיות מחוץ לחוק ולרצוח מישהו בדם קר מדי פעם, הדמויות בסדרה הן אנשים רגילים, עם כל מה שמעסיק אנשים נורמליים בימינו. ואולי המאפיה היא בכלל רק פריזמה מוזרה להסתכל דרכה על החיים שלנו?
וישנו הציר החשוב בסדרה שגם עליו דיברו בעיתונים: הגיבור הראשי, הבוס טוני סופראנו, הולך לפסיכיאטרית. זו הברקה, שעלולה להראות כגימיק בלבד, אבל גם היא דרך להגיד על מה הסדרה הזו, בעצם. אצל הפסיכיאטרית עולים לבירור המתחים שבין "עבודתו" של סופראנו, וכל מה שכרוך בהיותו איש מאפיה, לבין החיים "הנורמליים" שלו כאיש בארה"ב של היום, עם אישה וילדים (ומה עושה איש עשיר מספיק בארה"ב של היום, שהמתחים בחייו מביאים אותו למשבר? הולך לפסיכיאטרית. אכן, עצם הטיפול הנפשי הוא נושא לדיון בסדרה, ושייך במובהק לצד של "החיים המודרניים"). ואולי יש גם צד שלישי למשוואה, והוא הציפיות מהגיבור, אם כאיש מאפיה (שוב, המיתוסים מהסרטים), ואם כנציג האיטלקיות (הערכים השמרניים, הכבוד).
בפרק האחרון, למשל, הבריקו התסריטאים (שוב). אם לעמת את הערכים והמיתולוגיה של המאפיה עם ההווה, מה יותר מתבקש (ועם זאת, כה מפתיע) מלעמת נציגים של ה"משפחה" האיטלקית עם המוטאציה של שנות התשעים למאפיה: הגאנגסטא הכושי, המשלב אלימות, מוזיקה ואקסטרווגנצה. זה הסיפור הגדול האחרון שהתחיל בסדרה, ומעניין לראות אם הוא יגיע ל"דו קרב בצהרי היום" בין שתי התרבויות המנוגדות.
(צילום: עטיפת ה-DVD של העונה החמישית)
אחרי הפרק הראשון או השני התלונן מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, שהסדרה משעממת. נכון, הוא כתב, המשחק נהדר, ויש הרבה רבדים ומשמעויות וכל זה, אבל לא קורה שם כלום, כמעט. הוא די צודק, חוץ מהתואר "משעמם". מה שקורה מבחינה עלילתית קורה לאט, די צפוי ובלי שיאים דרמטיים. בחצי פרק של אי־אר יש יותר אקשן, עלילה ודרמה מבכל הפרקים של הסופראנוס עד עכשיו, ביחד. אבל חוסר העלילה הזה דווקא מאפשר לשים לב לפרטים, לכל מה שמסביב לעלילה וברקע של העלילה, לדמויות וליחסים ביניהן, ולכל מה שהסדרה באמת עוסקת בו. בעצם עד רגע זה איני יודע אם זו "מיני־סדרה", כלומר מוגבלת מראש באורכה ובעלילתה, או סדרה לא־מוגבלת, החיה מעונה לעונה עד שהרשת מחליטה שהיא מיצתה את עצמה. כנראה שזה פרט ידוע ונכתב בעיתונות וסתם חמק מעיני, אבל זה דווקא נחמד לא לדעת (אז מי שיודע, שלא יגלה לי). כרגע נדמה שזה יכול ללכת לשני הכיוונים.
אני יכול להעיד, למי שזה שווה משהו, שאותי הסדרה לא משעממת, למרות חוסר העלילה. נהפוך הוא, מעטות היו סדרות הטלוויזיה שכה השתוקקתי לכל פרק שלהן. נשאר לתהות מה, אם כן, מעניין בה. המשחק, כאמור, מבריק, כנראה חסר תקדים באיכותו בטלוויזיה האמריקאית. כמעט כל הדמויות עוברות באופן שקוף, כלומר - נוטים לשכוח בעת הצפייה שמדובר בשחקן. ילדים הם נקודת תורפה מבחינת משחק בטלוויזיה ובקולנוע, וגם כאן הילד בן העשרה המוקדם והנערה בת העשרה המתקדם (ילדיו של טוני) משחקים טיפ־טיפה פחות ממושלם. אבל ביחס לילדים אחרים על המסך, גם הם מבריקים. אך משחק טוב הוא רק אמצעי, לא מטרה. האם השרטוט הנפלא של הדמויות הוא מה שעושה את הסדרה? אולי קצת. ברמה כזו של אמינות (המשחק, הבימוי, הדיאלוגים) מקבלים תחושה של חדירה לחיים של אנשים אמיתיים, ואולי יש כאן הנאה מציצנית בדומה לאתרי המצלמה הביתית באינטרנט. למטרה זו עדיפה, כנראה, עלילה מינורית, שמותירה את הדמויות במישור אנושי יותר.
כמובן, פעם־פעמיים בפרק רוצחים מישהו בדם קר, ואת זה אין לרובנו בחיים הפרטיים. אז אולי זה מקור המשיכה של הסדרה: המעבר הזה, מקפיא הדם, מחיים שגרתיים פחות־או־יותר, שאנו מכירים ומזדהים איתם, לרצח ברוטאלי, ובחזרה?
המעניין ביותר הוא שהסדרה לא מפסיקה להפתיע את הצופה. לכאורה, אני סותר בכך את דברי על כך שהעלילה די צפויה. ובכן, הסדרה מתפתחת באופן מדהים, אבל לא בציר העלילה. במקום שהסיפור יתקדם - המבט מתרחב. אנו רגילים שברוב הסדרות מבהירים לנו מיד מי הדמויות הראשיות ומי דמויות המשנה. כלומר, לא בהכרח החלוקה היא לשתי רמות, אבל מידת ה"ראשיות" של כל דמות נשארת כמעט תמיד קבועה. קחו למשל את אי־אר. רוב הדמויות הראשיות כבר הספיקו להתחלף במרוצת הסדרה, אבל יש את החיילים החצי־אלמוניים: האחים והאחיות למעט קרול, אותם אנחנו מכירים רק בשם פרטי, וגם ד"ר אנספה וד"ר היקס (המנתחת הכושית, בשבילכם), אותם אנחנו מכירים רק בשם משפחה. הם נמצאים שם מתחילת הסדרה ועדיין הם ללא חיים פרטיים, ומבלי שנדע את שמות השחקנים. וזה נוח לכולם, כי בכמה חיים פרטיים כבר אפשר להתעמק?
ב"סופראנוס", לעומת זאת, כמעט כל פרק לוקח דמות שעד־כה היתה משנית ופונקציונלית בלבד, ומציב אותה במרכז. כך נעשה בפרק אחד לבת של טוני סופראנו, ושני פרקים אחר־כך לבן שלו. עוד קודם כיכבה האימא הזקנה, ולאחרונה, הפתעה, פתאום הפסיכיאטרית יצאה מהקליניקה וקיבלה חיים משלה. כאילו שעשינו קליק עם העכבר על דמות, ונכנסנו פתאום להום־פייג' שלה, שיש לו עיצוב שונה, קצב אחר וסיפור חדש.
או שדמות שכבר הכרנו מתחילה פתאום לעשות דברים שלא הכרנו, ומכניסה לסדרה אלמנט חדש - כך בפרק האחרון, שבו כרמלה, אשתו של טוני, התחילה להשקיע בבורסה.
מעבר להפתעות שמזמנת ההתרחבות הזו, ולהתפעלות מכושר ההמצאה התסריטאי שבא בה לידי ביטוי, העיקר הוא שהסדרה מתעשרת מפרק לפרק. עדיין כל הסיפורים וכל הדמויות מתקשרים לטוני סופראנו, אבל כל דמות כזו נותנת נקודת מבט נוספת עליו, על הדמויות האחרות ועל עצמה, וגם על החיים בכלל.
גם אם לאחר אותו פרק חוזרת הדמות למלא תפקיד קטן יותר, הרי שכבר מאוחר מדי - אנחנו כבר רואים אותה כדמות מורכבת, כבר מפתחים הזדהות איתה. סצנות בהשתתפות אותה דמות כבר נטענות מאליהן בנפח ובהתרחשות בין השורות, שאינה נוכחת כלל בדיאלוג, אבל נמצאת שם מכוח הנטייה שפיתחנו להיכנס לעורה של הדמות. וכל זה נעשה בלי מאמץ מיוחד, לצופה שראה את הסדרה מראשיתה, כי המבט נבנה בהדרגה ובאיטיות. והסיפוק מכך גדול.
והסקרנות: האם הרחבת המבט הזו תימשך כל הסדרה? הדעת נותנת שיש גבול לכושר המעקב של הצופה, אם לא ליכולת של התסריטאים. אולי סיפורים ודמויות חדשים ימשיכו להתווסף, אבל במקביל "ינשרו" דמויות וסיפורים שמיצו את עצמם. ואולי הסדרה מתוכננת כמו משחק שחמט: מתחיל ב"פיתוח הכלים", שבשלב מסוים מסתיים ואז מתחיל "אקשן" טקטי. אולי כל מה שקורה עכשיו הוא אקספוזיציה, ומתישהו הדמויות יתקבעו, והעלילה תהפוך לסוערת יותר?
האם אני ממליץ למי שלא צפה בסדרה עד כה להצטרף? לא יודע. אני, עלי להודות, צפיתי בה רק מהפרק השלישי, ונכנסתי די בקלות לעניינים. בפסח (לאחר הפרק הרביעי) שודרו שוב שני הפרקים הראשונים, והיה תענוג "להשלים לאחור". אבל מאז הסדרה גדלה ותפחה. סביר להניח שאפשר להצטרף וליהנות, אבל אני לא מבטיח. מתישהו בטח יהיה שידור חוזר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש