בשני מאמרים מצויינים מאת ירדן ניר, אשר פורסמו כאן בשבועיים האחרונים, טוען המחבר כי המוסר נגזר מהמדע והטכנולוגיה וכי באותם מצבים בהם יש סתירה, על המוסר להתאים את עצמו למדע. דוגמה בולטת (אם כי לא הקיצונית ביותר) שמביא ניר, היא ההתנגשות בין המהפיכה המדעית של גליליאו ובני תקופתו לבין הממסד הדתי, השלטוני והמוסרי של תקופתם.
הטענה כי המוסר משתנה ומתאים את עצמו לטכנולוגיה ולמדע הנה טענה חזקה. ארתור סי. קלארק (כמדומני) מציע למפקפקים לראות מה עשתה המצאת הגלולה למניעת הריון לחברה, לכללי המוסר ולכל אספקט של חיינו. עם זאת, הקשר אינו חד־משמעי של מוביל ומובל, והתמונה מורכבת יותר. על מורכבות זו אבקש לאמר מספר מילים.
נסה נא, קורא יקר, לדמיין לעצמך כי הנך ראש ממשלת בלגיה (בלגיה מורכבת משני עמים - ואלונים ופלמים). בא אליך מדען ומספר לך כי הוא פיתח, באמצעות הנדסה גנטית, מולקולת דנ"א אשר, אם תוחדר למי השתיה, תגרום לבני העם הפלמי להפוך לעקרים ובכך, בתוך דור, לפתור את בעית המתיחות המתמדת ורבת השנים בין העמים (השימוש בבלגיה במקום בשמות אחרים ברור מאליו - עמים אחרים המוכרים לנו לא יעלו על הדעת מעשה שכזה, כמובן). הפתרון המוצע נקי ואלגנטי, אינו גורם סבל לאיש ובהשקעה קטנה ופשוטה, בלי שאיש יידע מכך, בתוך כמה עשרות שנים אין יותר מתיחות עם הפלמים, פשוט כי אין יותר פלמים...
דוגמה חולנית, נכון? אז בבקשה - דוגמא מציאותית יותר: מדענים מתחומים שונים - כימיה, ביולוגיה, מהנדסים וכד' - חישבו, תיכננו ומצאו כי כאשר תצופף כמות גדולה של אנשים בחדר שנבנה באופן מדעי ותזרים לחדר זה גז מסוג ציקלון B, לא רק שהאנשים ימותו, הם ימותו באופן כזה שפינוי הגופות יהיה מהיר ויעיל. פיתוח מדעי על־פי כל הכללים האקדמיים, שגם נבדק, כפי שלזוועתנו כולנו יודעים. אם יבוא מדען שכזה, שהשתתף בפרוייקט ההנדסי לעיל (מתוך התחשבות ברגשות הקוראים אינני מביא את החישוב המדוייק) ויטען כי הוא רק מדען שהרחיב את הידע האנושי וביצע חישובים תיאורטיים עם נייר ועיפרון, האם טענה כזו תפטור אותו מהאחריות המוסרית לאשר נעשה עם התגליות והפיתוחים שלו?
מוסר ההשכל או המסקנה מלעיל היא כי למוסר יש תפקיד גם לפני כניסתה של תגלית מדעית או פיתוח טכנולוגי חדשים לעולמנו, אולי אפילו בתפקיד של "מסננת" שתמנע חדירתם של רעיונות מסויימים. מובן שטיעון כזה נשמע רע, אולם החיים אינם צבועים בשחור ולבן והדוגמאות לעיל יוכיחו. אגב, האם זה מקרה כי מבין משתתפי פרוייקט מנהטן (פיתוח הפצצה האטומית בארה"ב) יש שיעור גבוה יחסית של אנשים שפיתחו בעיות פסיכולוגיות שונות?
נראה כי סיבה משמעותית, אם לא עיקרית, בהגדרת התפקיד המשני של המוסר במערכת היחסים עם המדע/טכנולוגיה, נובעת מהתפיסה כי המדע מתפתח ומתקדם, ואילו המוסר סטטי או נגרר. יש משהו בטענה זו, וראה למשל את דוגמת הגלולה למניעת הריון מלעיל, אולם הדבר אינו חד־משמעי. בצו המוסרי של תקופת האבות כתוב (ויקרא כ' י"ג): "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם מות יומתו". עד לפני עשרות שנים ספורות, לא היה שום סיכוי שהומו מוצהר יוכל לקבל תפקיד חשוב/רגיש/חינוכי. כיום הדבר שונה. לא חל כאן שינוי עקב התפתחות מדעית או טכנולוגית, החברה האנושית השתנתה, והמוסר השתנה עמה.
בעייתו של המוסר, אשר מגבילה את השפעתו, היא מחסור במסגרת מוסרית כללית ומקובלת אשר תהווה את המקור לדיאלוג ולהתפתחות בתחום המוסר. קיימות תיאוריות מוסריות רבות ודיונים ללא סוף בנקודות שונות, אולם חסרה תיאוריית־על אחת, כפי שיש מתודה מדעית מקובלת אשר במסגרתה פועלות כל הדיסיפלינות ושיטות חדשות נבחנות לאורה.
לאמיתו של דבר יש מסגרת כזו, והיא הדת. בניגוד לתדמיתה בקרב הציבור החילוני, הדת אינה מסתתרת ואינה נרתעת מהתמודדות עם כל שאלה שהיא. חכמי הדת מודעים לחידושים ולקונפליקטים בחיים ומתייצבים מולם בעיניים פקוחות. לרבנים (מטעמי נוחות וידע, אתמקד בדת היהודית) יש את המסגרת הכללית של כללי התורה אשר על־פיהם ולאורם באה ההתמודדות עם בעיות פרטניות. כדי למנוע את הטיעון שהם "חנוטים" במצוות התורה כגון הצו הדרקוני שצוטט לעיל, אבקש לציין כי התלמוד מלא באין־ספור החלטות מסוג "הלכה ואין מורין כן". גם כיום, כאשר אין לנו את רבי עקיבא והלל הזקן כמורי הלכה, עדיין הרבנים פחות חשוכים ויותר מתקדמים מאשר הם מוצגים על ידי התקשורת.
ייתכן שדוגמא תבהיר את הטיעון: תרומת איברים על ידי מתים לצרכי השתלה. כמעט כל הפוסקים החשובים מסכימים ומעודדים תרומת איברים על ידי נפטרים. המחלוקת העיקרית היא בקביעת רגע המוות, שרק אחריו ניתן לקצור איברים. בעוד הרופאים קובעים את רגע המוות על פי פעילות גזע המוח, הדת היהודית מגדירה את המוות על פי הפסקת פעילות הלב. למרבה הצער, הגדרת מוות זו, פוגעת קשות בפוטנציאל גיוס האיברים מהבחינה הרפואית, על־פי המצב הנוכחי של הטכנולוגיה.
מי צודק יותר? הרופאים או הרבנים? לטענתי, לרבנים יש נקודה חזקה מאוד לזכותם. השאלה על רגע המוות היא שאלה פילוסופית מוסרית. הרופאים הם אנשים טכניים, אולם החיים והמוות אינם בדיוק שאלה טכנית אלא הגדרה במידה רבה ערכית. מה ההכשרה הפילוסופית־המוסרית של הרופאים לקבוע את רגע המוות בנקודה מסויימת? הדת, מצד שני, מהווה מסגרת מוסרית־רעיונית מקיפה אשר ניתן לגזור ממנה תשובות כמעט לכל בעיה.
מסגרות כאלו היו קיימות בעבר - אפלטון ואריסטו הציעו שיטות אשר ניתן לגזור מהן גישה להתמודדות עם מרבית השאלות. שיטות אלו ואחרות עברו התקפות קשות אשר זעזעו אותן באופן עמוק. בראש המתקיפים ניתן להציג את ויטגנשטיין בתחילת המאה, אולם התקפה זו לא הביאה הצעה למערכת חליפית. אם נעשה נסיון להציג מסגרת פילוסופית מקיפה, הדבר נעשה בזמנו על ידי עמנואל קאנט, אולם קשה להצביע על מישהו המסוגל להגדיר מסגרת זו מחוץ למגדל השן הפילוסופי.
הנקודה היא כי רובנו איננו מקבלים את המסגרת הדתית בתור המסגרת המוסרית העקרונית אשר לאורה אנו רוצים לחיות. מסגרות אחרות, אם קיימות, הן צרות מאוד (אנרכיזם, קומוניזם בשעתו, וכד') וברובן חסרה הגדרה "רשמית" מקובלת על כולם. להבדיל מהמדע, בו יש פילוסופיה של המדע המאפשרת להגדיר מהו טיעון מדעי ומהו טיעון שאינו מדעי, המוסר עדיין לא פיתח מסגרת כוללת כזו.
ייתכן שברגעים אילו ממש משלים הפופר של הפילוסופיה את המתודה שלו למסגרת מוסרית עקרונית אשר ניתן להישען עליה בעת שבאים לדון בשאלות מוסריות ספציפיות, אולם מאחר ומאמר זה טרם פורסם, המדע מוביל בנקודות.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש