 |
|
מילטון פרידמן, הכהן הגדול של כנסיית השוק החופשי, לא נותן לעובדות לערער את אמונתו. וגם על ההשקעה הטובה ביותר של ג'ון ד. רוקפלר.
|
|
| חברה וכלכלה • יהונתן ניצן ושמשון ביכלר • יום ה', 17/2/2005, 18:00 |
|
 |
|
א. פרידמן וגן־העדן
בשנת 2002, לרגל יום הולדתו התשעים של מילטון פרידמן וההוצאה המחודשת של ספרו הנצחי "קפיטליזם וחירות", מיהר "ידיעות אחרונות" לשלוח את בכיר כתביו הכלכליים, סבר פלוצקר, לראיין את חתן פרס נובל לכלכלה. בראיון שפורסם ב-23 ביולי באותה שנה ("הקפיטליזם במשבר?! איזה משבר?") חשף פרידמן ללא מורא וללא משוא פנים את מסתורי תורתו. והנה עיקריה.
מילטון פרידמן סבור שאנחנו בדרך אל גן־העדן. שמו של גן־העדן: "קפיטליזם־תחרותי־טהור". מי ששם מכשולים בדרך לגן־העדן הם שני האויבים הגדולים של המין האנושי: 'המונופולים' ו'הממשלות'. שניהם מחבלים ללא־הרף ב'תחרות הבריאה' וב'שוק החופשי'.
הסיבה ל'מונופולים' ולמשברים, קובע פרידמן, היא בעיקר "...עודף פיקוח ורגולציה, שחנקה דיכאה ועיוותה את התחרות החופשית. התרופה הנכונה היא צמצום הרגולציה. השוק, ככל שהוא חופשי יותר, כך הוא בריא יותר ומתפקד טוב יותר לרווחת כולם..."; ובכלל, ככל שתקטן המעורבות הממשלתית, 'המונופולים' יעלמו והתנודות המחזוריות בקפיטליזם יתמתנו.
עד כאן עיקרי פולחן 'השוק החופשי' מתוצרת כנסיית 'מדע הכלכלה'. על המנטרות האלה חוזרים השכם והערב מרבית הכלכלנים הנאורים ובעצם מרבית הילידים ברחבי העולם הקפיטליסטי. המעניין הוא, שכמו בכל הדתות, אין הרבה קשר בין האמונות של הכוהן הגדול פרידמן וצאן מרעיתו הכלכלנים, ובין עובדות החיים. והעובדות אינן נעימות ביותר.
עובדה היא שבארה"ב של סוף המאה התשע־עשרה, לא היתה כמעט 'התערבות ממשלתית'. זה היה 'התור המוזהב' של 'כלכלת השוק התחרותי'. אף־על־פי־כן, דווקא בתקופה זו צמחו תאגידי־הענק של ארה"ב והתגבשה אליטת־הכוח האמריקאית אשר שולטת עד היום במשק העולמי. הממשל האמריקאי נאלץ לנקוט במדיניות רגולציה ופיקוח רק כתוצאה מהמשבר הגדול בשנות השלושים, שהתחולל כתוצאה מפריחת 'הקפיטליזם־התחרותי־הטהור'.
ב. פרידמן והמשבר
פרידמן טוען בביטחון רב, כי הקפיטליזם אינו נמצא במשבר. יתר על כן, "... הרעיון של משברים הכרחיים בקפיטליזם הוא ירושת התיאוריות המופרכות של מרקס..."; בקפיטליזם אין משברים, לפי פרידמן, אלא יש רק הפסדים עונתיים; ואין רע בהם. להיפך: הם הכרחיים לטיהור המערכת מאי־יעילות נקודתית.
הבעיה העיקרית בקפיטליזם, על פי פרידמן, היא ההתערבות הממשלתית. ברגע שהממשלה מנסה למנוע הפסדים ולפעול בניגוד ל'כוחות השוק', היא גורמת ל'עיוותים'; ואלו מוליכים למשברים כלליים של אינפלציה, אבטלה, וחוסר־צמיחה.
זאת אמונה הברורה מאליה לכלל המאמינים ברחבי העולם, מגרינספן ועד לנתניהו־את־פישר. אבל, מה לעשות, ועובדות החיים שוב סותרות את עיקרי האמונה.
העובדות מוצגות בגרף, שמתאר את שיעורי הצמיחה של התוצר המקומי בארה"ב בין 1889 לבין 2004 (יש לציין שהמושגים "תוצר" ו"צמיחה" הינם לכשעצמם בעיתיים ביותר, אך היות ומושגים אלו מקובלים על פרידמן, כמו על מרבית הכלכלנים, אנו בוחנים אותם כמות שהם). בגרף מובלטות התנודות בשיעורי הצמיחה באמצעות קווי תיחום, שיוצרים מעין 'רצועה'. ('הרצועה' מודדת למעשה את סטיית־התקן מעל ומתחת לממוצע התנודות).
קל לראות שמדובר בשתי תקופות: תקופה אחת, מאז 1889 ועד למלחמת העולם השנייה, היתה תקופה סוערת ומלווה בתנודות חריפות בצמיחה (סטיית תקן של 8.4 או טווח של 16.8). התקופה השנייה, שמאז 1947 ועד ל-2004, הצטיינה ביציבותה (סטיית התקן ירדה ל-2.4 או לטווח של 4.8).
התקופה הראשונה נחשבת לתקופת הזוהר של "הקפיטליזם־התחרותי־הטהור". בתקופה זו מיעטה הממשלה האמריקאית להתערב (שיעור ההוצאות של הממשל בתוך התוצר המקומי היה עד שנות השלושים כ-5%), והמשק האמריקאי סבל מתנודות חריפות שהפכו למשברים אשר איימו על כל שיטת 'השוק החופשי'.
התקופה השנייה, מסיום המלחמה ועד ימינו, שנואה על פרידמן וחסידיו: מעורבות הממשל במשק האמריקאי הלכה וגדלה (בממוצע כ-20% מתוך התמ"ג) ומשום מה, התנודות בצמיחה קטנו באופן דרסטי.
המציאות, אם כן, מפריכה את 'מדע הכלכלה' של פרידמן: מאז אמצע שנות הארבעים, התנודות המחזוריות נחלשו באופן ניכר והגיעו לשליש מרמתן בתקופה הקודמת; וכל זאת קרה בשעה שהממשל הגדיל את מעורבותו פי שלוש ויותר לעומת התקופה הקודמת.
שיעור צמיחת התמ"ג האמריקאי מאז סוף המאה ה-19
אלא שהמציאות לעתים נדירות הרתיעה את פרידמן וחסידיו מלהמשיך ולדבוק בדרך האמת: התיאוריה תמיד תקפה. הממשלות הן ש'מעוותות' את המציאות. והמציאות, יש להודות, כלומר אין להודות, אינה נעימה.
ג. פרידמן והנוכלים
יזמי 'הכלכלה החדשה' 'התחרותית' נתגלו במלוא קלונם? פרידמן אינו מתרגש: "... זה לא משבר של שיטה. אלו רק אפיזודות, מקרים בודדים של נוכלים... הרוב המכריע של התאגידים הכלכליים עושה עסקיו כחוק, בדרך נאותה וללא הונאה...".
ובאמת מדוע על העסקים הגדולים להזדקק לנוכלויות? הרי בשני העשורים האחרונים חילקו הממשלות ברחבי העולם את הנכסים הממשלתיים בחצי־חינם ('הפרטה') לבעלי ההון הגדולים, המקורבים והמרוחקים, הכל על פי חוק. רונלד רייגן, חסיד 'היוזמה החופשית', סידר למקורביו בעסקי הנפט פטורים ממס, ולמקורביו בעסקי הנשק הוא אירגן הזמנות בהיקף ללא תקדים מהפנטגון; הכול כמובן על פי חוק. בישראל שברו את האיגודים המקצועיים, הכניסו את קופות הפנסיה לבורסה, ניצלו ללא הגנה את העובדים הפלסטיניים, ייבאו פועלים זרים, כולל זונות, הכול על פי חוק. עכשיו מגרשים את הפועלים הזרים, שוב על פי חוק ובדרך הנאותה. רוב ההתנחלויות הן 'חוקיות' וסיפוח הגולן נעשה על פי חוק.
ראוי לציין כי בשני העשורים האחרונים, מי שנצחו על חלוקת הנכסים הממשלתיים והציבוריים ברחבי העולם - מבריטניה וישראל ועד למקסיקו וברזיל - היו תלמידיו של מילטון פרידמן, הידועים יותר בשם: 'נערי שיקגו'.
ד. פרידמן והעסקים הגדולים
מעבר לרמאויות החשבונאיות ול'אפיזודות', טוען פרידמן כי אין צורך ברשויות הממשלתיות, ובעיקר אין צורך ברשות לניירות ערך, כדי להגן על חסכונות הציבור. לטענתו: "... יעשו זאת המשקיעים הגדולים. בשביל להגן על כספם... היום המשקיעים הגדולים מזניחים את חובותיהם, לא בודקים לעומק את הנעשה בתוך החברות שאת מניותיהן רכשו, מפני שהם סומכים על רשות ניירות הערך. והתוצאה האומללה ידועה...". כלומר, שוב הפיקוח הממשלתי אשם במפולת.
הבה נבדוק מה עשו 'המשקיעים הגדולים' בעשור האחרון וכיצד הם הגנו על כספי המשקיעים.
ללא ספק, הם היטיבו לפעול בעת המשבר ביפאן ב-1989, בעת משבר מקסיקו ב-1994, בעת משבר דרום־מזרח אסיה ב-1997, בעת משבר רוסיה ב-1998, בעת משבר הנסד"ק ב-2000, ובעת משבר ארגנטינה ב-2002. לאורך כל הדרך, 'המשקיעים הגדולים' ונציגיהם, כגון 'סטאנדרד אנד פורס', 'מודי'ס', ושאר בנקאי ההשקעות הגדולים, הברוקרים הגדולים וכמובן אין לשכוח את האנליסטים הגדולים - המליצו בחום ערב ההתמוטטויות על ניירות הערך שהתגלו כחסרי כל ערך. לאורך כל הדרך הם לא הראו סימן כלשהו שהם מתרשמים מהפיקוח של הרשות לניירות הערך.
הבעיה נעוצה בעולם העובדות, ואלו אינן מסתדרות עם אמונותיו של פרידמן. האמונה הרווחת היא שכ-40% ממשקי הבית בארה"ב מחזיקים במניות, ומשום כך, אותם 'משקיעים קטנים' מסוגלים לפעול כבלם נגד נוכלויות.
העובדות הן אחרות: 80% - 90% מהנכסים הפיננסיים בארה"ב מצויים בבעלות העשרון העליון, ועיקר המסחר והמחירים נקבע על ידי קבוצה מצומצמת של כמה עשרות קבוצות הון ו'משקיעים גדולים'. הם קבעו את קצב התנפחות הנכסים, את קצב המיזוגים, ואת קצב חלוקת ההכנסות והרכוש בארה"ב. הם גם נותרו עם הרווחים והותירו את המוני 'המשקיעים הקטנים' עם ההפסדים. מה שנותר לאחר המפולת הוא חוב אדיר שמוטל על כתפי החברה האמריקאית, ואנו יודעים היטב מי יממנו: אותם 'משקיעים קטנים'.
ג'ון ד. רוקפלר
ה. פרידמן ומדע הכלכלה
קיימת גם עובדה אכזרית, שפרידמן אוהב להתעלם ממנה: הסיבה לכך ש'המונופולים' הירבו ומרבים לממן את האגדות על 'התחרות הבריאה' של מילטון פרידמן ושות'. מי שיטרח לקרוא את ההיסטוריה של הקפיטליזם האמריקאי, ייווכח לדעת שפולחן 'השוק המשוכלל' ו'התחרות החופשית' לא צמח באוויר. הפולחן קודם והופץ באמצעות מימון כבד של העסקים הגדולים.
הפולחן נוצר בראשיתו באוניברסיטת שיקגו, שם כיכב במשך שנים מילטון פרידמן. מי שמימן את הקמת החוג לכלכלה באוניברסיטת שיקגו בתחילת המאה העשרים היה ג'ון ד. רוקפלר. משפחת רוקפלר התמחתה בכל החידושים העיקריים של הגבלת 'התחרות הבריאה'. המשפחה החלה דרכה בהשתלטות על זיקוק הנפט בארה"ב תוך כדי חיסול, לעתים בכוח ובאיומים, של מאות מזקקים עצמאיים. לאחר מכן היא השתלטה על ויסות תפוקת הנפט בארה"ב ובעולם. היא פיתחה את מוסד 'הטראסט' ויצרה בריתות עם בעלי מסילות הברזל וראשי הבנקים הגדולים. היא עיצבה את מרבית התכסיסים העסקיים המוכרים בעולם: שבירת איגודים מקצועיים, תמרון טעמם של הצרכנים, הרצת מניות באופן חוקי, שימון עיתונים, שיחוד פוליטיקאים, מימון קרנות אקדמיות ל'מחקר כלכלי', וקניית ממשלות ברחבי העולם. הפעילויות האחרונות נועדו, מן הסתם, לחפות על מעלליה האלימים של המשפחה, שכללו, בין השאר, את עקירתם והשמדתם של אנדיאנים שיישבו לרוע מזלם על אדמות רוויות בנפט בארה"ב ובאמריקה הלטינית.
ג'ון ד. רוקפלר, שתרם 45 מיליון דולר לאוניברסיטת שיקגו, אמר: "... זוהי ההשקעה הטובה ביותר שהיתה לי בחיי. האל הטוב נתן לי את הכסף, ואיך יכולתי למנוע אותו משיקגו...". המשרתים האקדמיים התייחסו ביראת כבוד לאדון רוקפלר. אפילו בחוג לספרות של אוניברסיטת שיקגו טען פרופסור אוסקר לובל טריגס כי "...רוקפלר עולה בגאוניותו היצירתית על הומרוס, דנטה ושייקספיר...". לעומת זאת, פרופסורים אחרים, שהעזו למתוח ביקורת על האוליגרכיה האמריקאית ועל השיטות שפיתח רוקפלר וחבריו לשבירת השביתות ולקניית הפוליטיקאים - גורשו מאוניברסיטת שיקגו, ולמעשה, ממרבית האוניברסיטאות החשובות בארה"ב. כך נסללה הדרך להשתלטותה של 'אסכולת שיקגו', המפיצה הקנאית של בשורת 'השוק החופשי' ו'הצרכן הריבוני'. הכנסיה יסדה סניפים ושלוחות במרבית אוניברסיטאות העולם, כולל כמובן באלו של ישראל.
מה שמוזר הוא, שכנסיית 'השוק החופשי' לא מוותרת לעולם על הזיכיון המונופוליסטי שלה בשוק האקדמי. חסידיו של מילטון פרידמן חדרו לכל חלקה בריאה באוניברסיטאות, בממשלים וכמובן בבנקים המרכזיים ברחבי העולם. מוזרה עוד יותר הוא העובדה, שמילטון פרידמן, הכוהן הגדול של 'התחרות הבריאה', וחסידיו באוניברסיטאות, הטיפו תמיד לשבירת האיגודים המקצועיים 'המונופוליסטים' ולהפיכת שוק העבודה ל'תחרותי'. משום מה, הם מעולם לא העלו על דעתם לוותר על 'הקביעות' שלהם באוניברסיטאות. חסידיו של פרידמן בישראל, שהם חלק לא מבוטל מהפרופסורים לכלכלה באוניברסיטאות, מעולם לא העלו על דעתם לוותר על זכותם לקבל פנסיה תקציבית. לעומת זאת, הם שמחו לשלוח את בשר התותחים, השכירים והפנסיות שלהם, אל עבר כוחות השוק.
אבל אין טעם להתווכח עם דת מנצחת בכל מקום בעולם. כמו שהכוהן הגדול עצמו מעיד: "...צדקתי אז, צדקתי מאז, אני צודק כעת, ואיני רואה סיבה לשנות את דעותי...". כפי שאמרו ברומא ה"היסטוריונים מטעם", בעת שהאימפריה היתה בשיא: "אבוי למנוצחים...".
המאמר פורסם בגרסה שונה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ב-30 ביולי 2002.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש