 |
המון סיסמאות ותקוות פסולות נתלו בצבא. הגיעה העת – צריך להפריד בין "צבא העם" ל"צבא המדינה".
|
|
| חברה וכלכלה • יעקב יזרעאלי • שבת, 29/1/2005, 23:33 |
|
| |
הצבא אינו קדוש בעיני סרבני השמאל. בכך אין כל חידוש, כי השמאל של היום רחוק משימוש במושגים של קדושה. אבל בימים אלה הצבא הפסיק להיות קדוש גם בעיני סרבני הימין. בכך יש חידוש חשוב, מפני שהימין נוטה לאנוס קדושה על דברים שהם נעדרים קדושה בעליל. הרב צבי יהודה קוק בשעתו ראה בצה"ל צבא קדוש. אבל למרבה הצער, זה לא נכון. צה"ל רחוק מהציווי "והיה מחנך קדוש". צה"ל אינו צבא קדוש. טוב שכך. טובה התעוררות כואבת זו של הימין. עדיפה האמת הכואבת והברורה, על פני ההכחשה וההונאה העצמית.
הקדושה והתפארת שניתן היה להחיל על הצבא, בהיותו המגן של בית ישראל, איבדה את הסיכוי עם אובדן הקונסנזוס על מטרותיו של הצבא. האתוס של "צבא העם" הולך ומתפורר, שלב אחר שלב, מאז ימי מלחמת ששת־הימים, במקביל לירידה בעוצמת האיום הקיומי על המדינה.
רעיון "צבא העם" מתאים לעם הנאבק על חירותו, המבקש לייסד את מוסדותיו וממלכתיותו. אך מרגע שקיומה של המדינה הוא עובדה, אין יותר מקום ל"צבא העם", בנוסח תקופת השופטים. הגיע הזמן להקים את צבא המדינה. צבא המדינה אינו העם עצמו אלא זרוע של הממשלה הנבחרת – וההבדל עצום.
לצבא העם דרושה אחדות דעות ומטרות, אתוס משותף. ההזדהות עם המשימות היא הכוח המניע אותו. מכיוון שמדובר בעם כולו, דרוש אתוס ברור לצבא העם. צבא המדינה לעומת זאת, אינו בנוי על אתוס לאומי אלא על נאמנות. האם כל חייל בצבא דויד המלך הסכים עם תכנית הכיבוש של ארם צובא וארם דמשק? יש להניח שהחיילים בצבא דוד לא שאלו את עצמם את השאלה הזו בכלל. תפקיד המלך להחליט על מטרותיו המדיניות. תפקיד החייל הוא הנאמנות למלך.
שאלת אופיו של הצבא אכן מחדדת את שאלת אופי הממלכתיות הישראלית. אך בעוד שיש הסבורים שישנו אתוס ישראלי שעליו צריך לחנך את החיילים, ההיפך הוא הנכון. צבא ממלכתי אינו בנוי על אתוס כלשהו אלא על נאמנות לכתר. ככל שמעמיקה המחלוקת בתוך ישראל בשאלות מדיניות, מתבררת יותר ויותר הטעות שבהמשך תפישתו של צה"ל כצבא העם. על צה"ל לחדול להיות, הצהרתית, מה שאינו יכול להיות ממילא.
אם השלטון חפץ לפנות אנשים מביתם ומאדמתם, התפקיד צריך להיות מוטל על המשטרה ולא על הצבא. אם לשם כך נדרש כוח שיטור חזק יותר וגדול יותר – משמע שהמדינה זקוקה למשטרה חזקה יותר. אין זה עניינו של הצבא, זהו עסק של שיטור וביטחון פנים. זהו פן נוסף של בלבול תפקידיו של הצבא. את הצבא הממלכתי יש לשמור למה שראוי לו – הגנה מפני אויב מבחוץ בלבד. לא חינוך בעיירות פיתוח ולא היאחזות בקרקע, לא שיטור פנים ולא חילוץ נפגעים אזרחיים. לא יהודים ולא גויים. לכל אחת מהמטרות הללו יש גופים מתאימים, ואם אין – יקומו נא.
הבסיס של האתוס הצבאי הוא אחד: הנאמנות לשלטון. על הצבא מופקד שר הביטחון, לא יושב ראש הכנסת. במדינת ישראל נעשה ערבוב בין הצבא כאמצעי לצבא כמטרה. המון סיסמאות ותקוות פסולות נתלו בצבא. לפי תקוות אלה, הצבא יהיה כור היתוך לעולים, הצבא יחנך, הצבא בונה את הנוער. כל התקוות הללו מקורן ברצון לייצר ישראלי חדש, בוטח בעצמו ואמיץ. צה"ל גויס לשם חינוך ילדנו, כפי שגויסה הסתדרות העובדים כדי ללמד אותנו מהו הפתק הנכון אותו יש להטיל לקלפי. השירות בצבא הסדיר הפך להיות ערך בפני עצמו, חלק מהישראליות הנכונה, ללא קשר לייעודו הנכון: צבא הגנה בלבד. בשימוש בצבא למטרות אלו, הנמשך גם היום, נעוץ הכשל.
הגיעה העת. הצבא הסדיר צריך להפוך לצבא המדינה, גם במחיר הקשיים הגדולים. צה"ל יהיה מחולק לשניים. צבא סדיר המורכב ממתנדבים מובחרים (בין כך ובין כך זה המצב היום ביחידות השדה) בשכר ראוי, וצבא מילואים בו משרתים כולם. צבא המילואים – צבא העם – צריך להיות גדול ככל האפשר, ולעסוק באימונים, ובמשימות של "צו שמונה" בלבד, דהיינו גיוס חירום. להפעלתו המבצעית יידרש אישור הכנסת.
צבא המתנדבים יישבע אמונים לממשלה. מבחן הנאמנות צריך להיות מוחלט. סירוב, אי ציות, או אפילו הבעת דעה פוליטית כלשהי – יגררו הדחה משורותיו. חלוקה זו תפתור את בעיית הסרבנות, יתרה מזאת: היא תאפשר את הוצאת הצבא מן הפוליטיקה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש