|
אם תחליט הכנסת לסגור את המדינה ולמסור את מפתחותיה למחמוד עבאס, מבלי שהנושא הוצג לבוחרים טרם הבחירות, ומבלי שקיבלה מנדט בצורה כלשהי מציבור הבוחרים לבצע מהלך שכזה, האם יחשב ההליך לחוקי ודמוקרטי?
|
|
פוליטיקה • דב אנשלוביץ • שבת, 22/1/2005, 23:10 |
|
| |
בסיפור המתמשך של תוכנית ההתנתקות, היתה נקודה אחת שהיתה עבורי מעין מכה מכיוון בלתי צפוי. היה זה המפנה שחל ביחסי הכוחות בכנסת מהתנגדות לתכנית לתמיכה בה - מפנה שאיפשר לראש הממשלה להעביר בכנסת את תכניתו. מעבר לכך שמפנה זה הפתיע וציער אותי עד מאוד, דומני כי הוא אף שיבש את כיוון מחשבתי, והסיח את דעתי מעניין בעל חשיבות רבה מאד.
כי הרי הכל התחיל בפעולות עקיפה של שרון את הכנסת: תחילה דובר על משאל עם, ואחר־כך, כשהתברר לשרון שמשאל עם הוא הליך שעלול להיות ממושך, הלך שרון למשאל מתפקדי הליכוד כדי להכריח את חברי הכנסת של הליכוד לתמוך בתכנית, ובדרך זו לשנות את ייחסי הכוחות בכנסת. כשנכשל במשאל המתפקדים, סידר לעצמו רוב בממשלה באמצעות פיטורי שרים שלא הצריכו את אישור הכנסת.
אני חשבתי אז, וגם האמנתי שיש סיכוי לכך, שראש הממשלה ינסה להעביר את תכניתו מבלי שיביא את הנושא לכנסת, וביקורתי בקשר לתקינות ההליך נגעה אז לשתי נקודות. ראשית, שלא ייתכן שראש ממשלה ישנה את הדרך שהציגה מפלגתו לפני הבחירות במאה ושמונים מעלות, ויבצע מהלך בלתי־הפיך בנושא חשוב ומשמעותי שנמצא בויכוח בציבור; ושנית, שלא ייתכן שאותו מהלך משמעותי יתבצע בהחלטות ממשלה שחבריה משמשים אברים מגופו של ראש הממשלה, וכל מי שמנסה לגלות עצמאות מוצא עצמו מחוץ לה, מבלי שניתנת בכלל לכנסת הזדמנות להתערב, ולמנוע את ביצוע ההחלטות הללו. על שתי הנקודות האלה חשבתי שראוי להילחם וגם שיש סיכוי לנצח.
למרבה ההפתעה, דווקא אחרי שמתפקדי הליכוד קראו לחברי הכנסת להתנגד לתכנית, "השתכנעו" לפתע חברי הכנסת הבכירים של הליכוד ששימשו גם כשרים, לשנות את דעתם ולהצביע בכנסת בעד התכנית. אני ידעתי שנגע ה"מיצובישיזם" קיים ושריר במידה כזאת או אחרת, אבל לא תיארתי לעצמי את מידת הציניות והחוצפה שיגלו חברי הכנסת האלה, שתהפוך את הנגע הזה למגיפה ממש. לא העליתי על דעתי שכסא השר חשוב בעיני שרי הליכוד יותר מקריאת מתפקדי מפלגתם ומהמצע לפיו נבחרו לכנסת.
אבל גם אם המהפך בכנסת התחולל בגלל סיבות פסולות ולא ענייניות חשבתי לעצמי שבכל זאת אלה החוקים במדינתנו, והכנסת נציגת העם - על פיה יישק דבר.
המחשבה הזאת גרמה ליציאה מוחלטת של האוויר ממפרשיי, ובעצם להרמת ידיים ולכניעה. התנגדתי לפעולות התנגדות לפינוי, ולא ראיתי טעם, לאחר החלטת הכנסת, ללכת למשאל עם. חשבתי שעל תושבי גוש קטיף לקבל את הפיצוים ולפנות את בתיהם בבכי אך ללא התנגדות, שכן אף הם שותפים לדמוקרטיה שכוללת את הציבור כולו, שכנסת זו היא נציגתו.
אבל בעקבות שיחה עם מישהו, ובחינה מחודשת של העניין, חזרתי לאותה נקודת ביקורת בה דנתי קודם: לא ייתכן שראש ממשלה, שהוא ראש מפלגה ימנית, ישנה את דרכה של הממשלה במאה ושמונים מעלות ויגרור את כולנו לכוון ההפוך, בצורה קיצונית עוד יותר מדרכן המוצהרת של מפלגות השמאל. אם כך הוא עושה, לשם מה יש בחירות?
הפרט אותו החמצתי עם המפולת בכנסת היה, שאותו כלל שבו חייבתי את ראש הממשלה כראש מפלגה שהציגה דרך ומצע לפני הבחירות, מחייב גם כל אחד ואחד מחברי הכנסת. גם הם שייכים למפלגות שהציגו מצע שלפיו נבחרו, וגם להם אסור לאמץ דרכים שכתובות במצעים של המפלגות שממול, באמצע הקדנציה.
אם תמיד נכונה הטענה שהכנסת ריבונית להחליט כל החלטה כרצונה, מה נעשה אם תחליט הכנסת לסגור את המדינה מבלי להביא את העניין כלל להחלטת הציבור? האם גם סגירת המדינה תהיה הליך נכון ומתאים לכל חוקי הדמוקרטיה? הרי אפשר להגיע כך לאבסורדים בלתי מתקבלים על הדעת.
לכן, גם אם מבחינה חוקית פורמאלית ההליך הזה מעוגן בחוקי המדינה, עצם הפורמאליות הזאת בעיניי אינה חוקית. איני מתכוון לכך שבכל עניין פעוט צריך לשפוט את החלטות הכנסת על קוצו של יוד בהתאם לעמדת המפלגות ערב הבחירות. אבל כשמדובר בעניין חשוב ובלתי הפיך חייבים להביא את שינוי העמדה לאישור הציבור, והשיפוט מהו עניין חשוב צריך להינתן לבית המשפט.
בעקבות חשיבה זו איני רואה את החלטת הכנסת בעד ההתנתקות החלטה חוקית. אם רוצים בכל זאת להעביר החלטה כזאת חייבים ללכת לבחירות, או לפחות למשאל עם. לכן, אני שוקל מחדש גם את דעותיי בקשר להתנגדות לפינוי, וייתכן שמסקנתי תהיה להיות שם, בגוש קטיף ביום הפינוי, ולהאחז בגגות יחד עם תושבי המקום. גם הקריאה לחיילים לסרב לפקודת הפינוי אינה נראית לי כרגע כה בלתי מתקבלת על הדעת.
אם כנסת בלתי לגיטימית נותנת גיבוי לממשלה, החלטותיה בלתי חוקיות, והחיילים, לא רק שאינם חייבים לבצע פקודות בלתי חוקיות, אלא שמחובתם לסרב לפקודות הללו.
|
|
|