 |
|
תפיסת האלוהות הבסיסית והקדומה ביותר נולדה מתוך דמות האם - ובהתאם, תרבויות שונות רואות באלה-האם את הדמות המזינה, המטפחת והאחראית על היקום כולו. לטוב ולרע.
|
|
| דת והעידן החדש • טלה בר • יום ה', 13/1/2005, 18:31 |
|
 |
|
| "המדונה ובנה", מאת מריוטו אלברטינלי (1509) |
|
האדם בורא את האלוהות על בסיס התנסותו והדרך בה הוא חווה את מקומו בעולם. כך כותב עגנון בספרו 'שירה': "אף על פי שהילד כבר נפרד מבטן אמו... קשור הוא באמו ואמו קשורה בו, קשר אמיץ, קשר גשמי, קשר ממש ולא קשר רוחני בלבד, וכל מי שבקי במסתרי הבריאה ויודע לידה מה היא הוא יודע אותו הקשר שבין אם ופרי בטנה מהו". ההערצה כלפי האם היא טבעית ומובנת מאליה לכל מי שחווה טיפול אימהי בסיסי; זהו הניסיון וההתנסות הראשונית של האדם בחיים, ומאחר שהתנסותו הראשונית של כל אדם היא היחס עם אמו, סביר להניח שתפיסת האלוהות הראשונית והבסיסית ביותר נבעה מתפיסת האם.
אבל הערצה זו הופנתה לכיוונים שונים עם התפתחות האנושות. למרות שילדים רבים יודעים להפיק טובה מהשפעת אמם על חייהם, הם עשויים גם לבחור באחת משתי עמדות שליליות, המנוגדות זו לזו, כלפי אימותיהם: יש אנשים הנכנעים לכל ימי חייהם לפקודתה של אמם, מושפעים מעמדתה ולא זזים מקו החיים שהיא בוחרת; ויש כאלה שהשפעה חזקה זו גורמת להם להתנגדות מוגזמת, עד כדי ניכור גמור ואפילו איבה כלפי האם. מכאן נובע שקיימים שני כיווני הערצה כלפי האלה־האם: הכיוון החיובי, הרואה אותה כאם טובה ומטפחת, והכיוון השלילי, הרואה אותה כאם מרשעת ואפילו כרוצחת.
אלות־אם כוללות נפוצות בכל העולם וידועות בשמותיהן - החל ביוון (הרה) ועד צפון אירופה (מודיר), מאיזור הנילוס (טאורט), דרך טורקיה (אקה) ואפריקה (אהובה), ועד הודו (בהאוואני) ואוסטרליה, שם ניתן תפקיד האם לשתי אחיות בפולחן "אמא קונאפיפי", המקביל למיתוסים אירופיים רבים. במקומות רבים בעולם ניתן עד היום כבוד רב למעמד האם, כולל בדתות מונותאיסטיות כמו היהדות, למשל, המעריצה את מושג "האם היהודייה".
דמות האם הראשונית היא זו של היולדת, ובספר Goddessשל אדל גטי (Adele Getty) נכתב: "טקס המעבר הראשון של כל יצורי אנוש מתחיל ברחם ונגמר בין ירכיה של האם הגדולה". אצל עמים רבים היתה תעלת הלידה עצמה מקודשת, ונחשבה ל"שער של מקדש הרחם השומר על הנקביות האלוהית". בתרבויות רבות בעולם נוצרו דמויות מוחשיות המבטאות את האלוהות הזאת. בגלל קשיי הלידה אצל המין האנושי, מונו אלות מיוחדות כדי להשגיח על הלידה ולהגן על האם ועל הילד.
מעבר לתפקידה בלידה, על האם גם לספק לילדיה את מזונם הראשיתי; ומכיוון שלמטרה זו רצוי שהחלב הנובע משדיה יהיה שופע במידה מספקת, נעשתה האם המיניקה סמל לדמות אלוהית המעניקה שפע ופריון. דמויות שכפי הנראה התמחו בהיבט זה של "האם" מופיעות בפסלונים קדומים ביותר בתולדות 'האדם הנבון' מהתקופות הפלאוליתית והניאוליתית, כמה מהם בני עשרות אלפי שנים. כזו היא, למשל, הדמות החצובה בסלע מהתקופה הפליאוליתית ממערת לוסל, של אישה שופעת אברים ונושאת בידה מה שאפשר לכנות בשם "קרן השפע". פסלונים רבים של דמויות המכונות "ונוס", בגלל הרמז הבולט למיניות ופריון, הופיעו במקומות שונים באירופה ובאגן הים התיכון. ישנן אלות פריון נוספות הידועות מפנתיאונים כתובים שונים, כמו ארמאתר מאיסלנד, מא מאסיה הקטנה ואריאדני מכרתים.
נראה שכבר מתקופה קדומה ביותר היתה האנושות מודעת לחשיבותה של האדמה לקיומה, עד כדי כך שהשוותה אותה לדמות האם הבסיסית, המזינה והמטפחת, וראתה בה מקור לכל החיים. דמותה של האם ההרה מתבטאת בהרים המתבלטים על פני האדמה, ובהודו היתה זו נאנדה דווי שנחשבה ל"אם ההרים" ומקרבה נולד נהר הגנגס הקדוש. ספר המיתולוגיה של לארוס מציין כי במיתוס פיני ידועות אלוהוית האדמה בכינוי "אימהות", ואמהות־אדמה נפוצות בכל העולם. אלתם של האיכרים הסלביים היתה מאטי־סירה־זמליה, כלומר "אמא האדמה הרטובה", זו הנוחה לעיבוד; דמטר היתה אם־אדמה ממיקני, בעוד שבתה קורה נחשבה ל"נשמת האדמה"; אמהות־אדמה אחרות היו ברות מפיניקיה, קסאיר (או קאסארה) האירית, כון־מה מטיבט, אל־לאט הערבית, ואלה של האיבו מניגריה. ביוון היתה זו גאיה, שבשמה העלו הניאו־פגאניים המודרניים את כדור הארץ לדרגת אותה אלוהות נקבית שפעם היתה אמא־אדמה ואמם של האלים הקדמונים.
לעתים קיימת התייחסות כללית אל אמא־אדמה כאל "אם העולם", כפי שכונתה האלה נאמו השומרית; גם קאלי־מה ההודית נחשבה ל"אם העולם". אומפאלי מלידיה היתה טבור העולם, ושמה של האלה הטיבטית צ'ומו־לונג־מה, "האלה האם של התבל", היה לפנים שמו של הר האוורסט. אבל האדמה היא ישות הכוללת לא רק את פני הקרקע - היא "אמא טבע", אם ההרים, המעיינות והנחלים, הים והרוחות. אלות־אם רבות היו גם אלות מים, ואחת מאלה היתה תיאמת/תהום, אלת המים הבבלית ואם האלים; אחרת היא וה־קול, אם המים של זיריה. תחת חסותה של אמא־אדמה היו גם כל הצומח והחי המצויים על פני כדור הארץ, ועליהם היתה אחראית האלה האם הגדולה, גם בצורתם הפראית וגם כשהם מטופחים ומבוייתים בידי האדם. אלת האדמה היתה אחראית גם על עונות השנה המשתנות חליפות, והאלה הסינית צ'אנג־שי היתה אמם של שנים־עשר ירחי השנה.
אלות רבות היו אחראיות על בעלי החיים. כך היתה חוה "אם כל חי" (אף כי בהתאם לדת המאוחרת היא נבראה אחרונה, וברור שכותבי התנ"ך לא ראו את הסתירה שיצרו בכתביהם); 'המיתולוגיה העולמית' מזהה את חוה עם ארורו/אישתר השומרית/בבלית. התואר הזה ניתן גם לאלה הכרתית האחראית על בעלי החיים, וכזאת היתה גם מארי, אם כל החיים המזרח־תיכונית. אלוהויות מסוימות היו קשורות בבעלי־חיים באופן כללי, כמו ארטמיס היוונית, דיאנה הרומית וסאראניו ההודית. אלות־אם אחרות היו קשורות בבעלי חיים מיוחדים כמו פירוניה של הסבינים, שהיתה אם־זאבה; בוגאדו הסיבירית שהופיעה בדמות אייל הצפון; ודרקטו הבבלית־סורית שהיתה אם חיות הים. בספרד הניאוליתית שלפני 7000 שנה היתה ידועה גם הדבורה, אם הכוורת הפוריה.
אלות האחראיות על צמחי מאכל משתנות בהתאם לאזורי גידוליהם על פני כדור הארץ. סוג הצמחים החשוב ביותר לאדם הניאוליתי היו הדגנים, ובכל מקום שגידלו דגן היתה גם אלה־אם הקשורה באותו צמח ולעתים גם כונתה בשמו; כזאת, למשל, היתה דמטר היוונייה, ששמה מציין אותה כ"אם־שעורה". פרייזר מציין את אם־הדגן (חיטה, כפי הנראה) בסוריה, ואם־הדגן (שיפון) ברוסיה; באמריקה היתה זו אם התירס, ובמזרח אסיה אם־האורז. לעומת זאת, בגאבון שבאפריקה הנמצאת בלב הג'ונגל, היתה אימאמה (ששמה מזכיר את המלה אם), אלת הגידול באופן כללי.
לעתים ממלאת "סבתא" את תפקיד האם בהיעדרה. הסבתא, המבוגרת מגילה של האם הטבעית, עשויה גם לגלם את דמותה של הורה קדמונית של השבט המזדהה עם אמא־אדמה. כאלו הן האלה המצרית או־סט, המכונה איזיס או "הקדומה מכולם"; האלה אמה שהיתה ההורה הקדמונית והאחראית על הלידה של גזע העמים הצפוניים החופשיים; האלה האמריקאית צ'יקומקואטל שנחשבה ללב האדמה ויולדת העמים; האלה ההודית פריוויתי שהיתה אמא־אדמה הקדומה ביותר, וסאוויטרי שנחשבה לאם הציביליזציה; פוג'י היפנית שהיתה אם ההרים, ואלות רבות אחרות באמריקה ובצפון אירופה.
הקשר שבין האדמה והשאול מראה כי היחס האמביוולנטי של הילד/ה לאם מבטא בעצם את היחס האמביוולנטי שלה עצמה כלפי ילדיה: במו אוזניי שמעתי אם אומרת, "אני נתתי לך חיים, ואני יכולה גם לקחת אותם". התחושה הזאת, כדרכן של תחושות קדומות, הועברה גם למיתולוגיה, ולא פלא שלעתים מצוירת האם בדמות מפלצת מאיימת. אלות־אם רבות הן למעשה אלות הגורל, הקובעות את מהלך חייו ואת שעת מותו של אדם. כאלו היו אורידיקי במערכת האורפית, יונו הרומית וגולה הבבלית. אלה אחרת המסוגלת להשפיע על גורלו של האדם מכונה בשם "אם הקסמים", והיא מתגלמת בדמויותיהן של האלה קאר ההודו־אירופית, מאיה היוונית ומיטי של הצ'וקצ'ים מסיביר.
הקשר של האלה־האם עם המוות חזק במיוחד במערכת שבה היה האל־הבן מועלה קורבן עונתי לשמה של אמו, אלת האדמה, להגברת פריונה. הקשר הזה גרם לה להיחשב ל"אם הנשמות", או לפי פרייזר, "סבת הרוחות"; לעתים היו מקריבים לאלה מסוג זה פסלונים כתחליף לקורבן אדם במקומות שונים בעולם. גם נגאמי של שבט טאקאן בגאנה, וגם עשתורת הבבלית/פיניקית היו מכונות "אם הנשמות".
היבט אחר של אלת המוות הוא זה של אם האלמוות, מאחר שהיא ממונה לא רק על נשמתו בת־האלמוות של הקורבן, אלא גם על התחייה והלידה מחדש. אותו קורבן שהיה לבן־אלמוות היה לרוב אל או מלך, ודמויות נשיות רבות היו אמותיהם של אלים ומלכים שונים. במיתוסים שהגיעו אלינו בכתב – גורם המצביע על כך שהם עברו שינויים רבים מאז התקופות הפרהיסטוריות בהן נוצרו – מסתבר שלא תמיד נחשבת אם האל או המלך לאלה; אבל התעמקות קלה במיתוסים יכולה להעלות מנבכיהם את תולדותיהן האלוהיות של אמהות אלו. אחת האלות־אם המובהקות ביותר, המכונה לא אחת "אם האלים", היא קיבלי מפריגיה, אמו של האל שמת ושב לתחייה אטיס. גם על תיאמת, האלה הבבלית הקדומה ביותר, נאמר שהיתה "אם האלים" וכן גם על אשרה השמית. בליט־אילאני, גם היא מבבל, היתה מכונה "גבירת האלים", ואכאמות היתה "אם האלים הבוראים" של הגנוסטים. ריאה, בתה של אלת האדמה גאיה שהיתה אם הטיטאנים, היתה אמם של ששת אלי האולימפוס העיקריים, ובהודו היתה האלה אדיטי, אמו של האל וישנו, מכונה "האם הגדולה של האלים". אצל האצטקים היתה זו אלת האדמה, "אם החיים, המוות והאלים", שילדה את התאומים ילדי הכוכבים במערה הקוסמית. הטיטאנית היוונית לאטו היתה אמם של אפולו אל השמש וארטמיס אלת הלבנה, אמאטראסו היפאנית היתה אם המשפחה המלכותית ואילו קדרו האסייאתית היתה אמם של נחשי הנאגה.
לעומת אמות האלים, היו אלות שתפקדו כאמהות לארצות, לשבטים או לעמים אנושיים, ולעתים גם העניקו להם את שמותיהם. בולטות במיוחד הן אכה אם האכאדים; מדיאה אמם של עמי מדי; אירופה, אם היבשת בשם זה, ואיו, אם כל היוונים; ברשימה נכללות גם דאנה הקלטית, אמם של הטואטה דה־דנאאן; אתנה, אם העיר אתונה; לאט, אם הלאטינים; ואסאסי יאה, אמם של האשאנטי מאפריקה. אחת האלות שנחשבה ל"אם העמים" אף כי לא נקראו בשמה היתה ענת מאוגרית, וכמוה עוד אלות רבות, מאירופה דרך אסיה ועד אמריקה. נזכיר עוד רק את ארבע האמהות של עם ישראל: שרה, "המלכה", אם האומה; רבקה, אם בית יעקב; לאה ורחל, אמות שבטי ישראל השונים.
הספר 'אנציקלופדיה של סמלים' מסכם את סמליותה הכללית והפרטית של "האם". שם נאמר כי המושג הזה מתייחס קודם כל לקוסמוס, לטבע בכללו, שהוא מקור כל היסודות הפיזיים – אדמה, אש, מים, אוויר – וכל היסודות הרוחניים המתבטאים ביצירה ובחוכמה. האמהות הכוללת בעולם נחשבת ל"אם כל האלים, האדם והחיות, ארכיטיפ נקבי, מקור הפריון, שער הלידה, החיים והמוות, היצירה וההרס. האם מייצגת את כל האלוהויות, את כל בעלי־החיים, הצמחים ומקורות המים; אבל בעיקר היא מתבטאת בכל העצמים והמקומות שיש להם צורה של מיכל, כמו מערה, מחסה, מקלט, מקדש, עיר, בית".
בקיצור, האם היא העולם – לפחות העולם שלנו. ומשום כך, ההתמרדות נגדה היא מרידה נגד העולם כפי שאנו מכירים אותו. ייתכן שמרידה כזאת היא חלק אינטגרלי מאופי האדם, הנישא דווקא לשחקים ולא מוכן להיות שבוי בכבלי "האדמה". אבל מרידה אינה חייבת לכלול הרס, בייחוד לא את הרס בית הגידול היחידי שיש לנו עד כה, כי זהו הרס עצמי מהסוג הגרוע ביותר שאין ממנו חזרה.
|
קישורים
קאלי - שליחי האלה קאלי, מאמרו של אלי אשד באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש