 |
רגע לפני הכרזת הזוכים בתחרות האירוויזיון לשנת 2000, יוסי גורביץ מנתח את הפאדיחה התורנית.
|
|
| טור אישי • יוסי גורביץ • יום א', 14/5/2000, 0:05 |
|
| |
לפי הדיווחים האחרונים, להקת "פינג פונג" ביצעה את שירה האווילי לפני כמה עשרות דקות, במסגרת האירוויזיון. המופע, כפי שהובטח, כלל ניפוף נמרץ בדגלוני סוריה מצד חברי הלהקה, וקולות נהי ושבר עולים, מזה מספר ימים, מצד רשות השידור הממלכתית.
לא צפיתי במה שהוא, כנראה, האירוע המוזיקלי המגוחך ביותר באירופה; ומאחר וכתיבת שורות אלו נעשית בטרם הוחלט אם הלהקה הישראלית זכתה, או ששוב הייתה כמות גבוהה מהמצופה של אנטישמים בקרב השופטים, לא אתייחס לנושא הזכיה, או ההפסד, כלל. אני אתמקד בפאדיחה.
הפאדיחה הזו, כמו כל פאדיחה ישראלית טובה, בנויה מכמה שכבות. השכבה הראשונה, והעגומה מכולם, היא שתחרות האירווזיון עדיין זוכה בישראל להתייחסות מתלהבת, על אף היותה תחרות יורו־פופ דלוחה במיוחד, שלהוציא להקת "אבבא" לא תרמה שום דבר בעל חשיבות לתרבות המוזיקלית האירופית - ואפילו ל"אבבא" היה קיום עצמאי ללא האירוויזיון. לפני שני עשורים ויותר, כשישראל זכתה בתחרות פעמיים ברציפות, גאתה כאן התלהבות פטריוטית, שהושוותה לזו שבאה לאחר נצחון מכבי תל אביב באליפות אירופה. בשני המקרים הפטריוטיות לא הייתה במקומה; מכבי לא ייצגה את ישראל יותר משיצג אותה השיר "הללויה". לשניהם אין כל קשר לחיים הישראלים היום יומיים, ושני הנצחונות לא שינו בדבר את חייהם של אזרחי ישראל - הם פשוט ליטפו את תחושת הנחיתות הישראלית, זו המחפשת את יהדותו של כל גאון, ולחשו לה "אנחנו על המפה". למרבה המזל, דומה שההתלהבות הזו דועכת בשנים האחרונות; בעבר, תפס האירוויזיון מקום מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית. טוב שכך.
שכבת הפאדיחה השניה שייכת, בזכות, לחברי הלהקה עצמם. ההסבר שלהם לנפנוף בדגליה של מדינת אויב בעת השתייכותם למשלחת הממומנת על ידי כספי משלם המיסים הישראלי הוא אינפנטילי: הם רוצים, כך הם אומרים, לקדם את "האהבה בין ישראל לסוריה." זהו סוג הטיעון שגורם לאיש שמאל רציני להטיח את ראשו בקיר ביאוש. בין ישראל וסוריה אין, ולא יכולה להיות, אהבה; אהבה היא עניין פרסונלי, בין בני אדם, לא בין מדינות. לפני שתהיה אהבה, אולי כדאי להשיג שלום? אך השגת שלום היא עניין הדורש יותר מצד אחד, והצד השני, כך הרושם, לא מעוניין כרגע בהסכם שלום. הרעיון של "קידום האהבה בין העמים" הוא מסרחי העודף של שנות הששים ההזויות, שהצלחתן העיקרית הייתה להוציא שם רע לתנועות השמאל. הדילוג על הרציונליות הישר אל האינפנטיליות עוד לא קידם שום מהלך רציני. ובמה, אם אפשר לדעת, יקודם רעיון השלום בין ישראל לסוריה על־ידי כך שכמה זמרים ישראלים המשתתפים בתחרות לא חשובה ינפנפו בדגלי סוריה? ואולי יושג רק ההיפך - שכנוע רוב הישראלים שאנשי השמאל הישראלים אינם מעוניינים באינטרסים של ארצם? מהו הנפנוף בדגלי האויב, אם לא הזדהות עם מטרותיו? להנפת דגלי פלסטין עוד היה ערך, בתקופה שרוב הישראלים סירבו להכיר בלגיטימיות העם הפלסטיני, אבל מה אפשר להשיג בהנפת דגלי סוריה? חוסר החשיבה הזה, האמונה האידיוטית ב"אהבה בין עמים", שתפרח ברגע שזמרים ישראלים יואילו בטובם לנופף בדגלי סוריה, היא אינפנטיליות פוליטית.
אך מאחר וחברי הלהקה מעולם לא התיימרו להיות שום דבר אחר חוץ מאינפנטילים, אפשר להבין את עמדתם. השכבה העמוקה ביותר של הפאדיחה שייכת לרשות השידור הישראלית - גוף מסואב, בזבזני, ונפוטיסטי. הפעם אורי פורת יכול באמת להאשים רק את עצמו. בקליפ שהגישה הלהקה לוועדה שבחרה את השיר לאירוויזיון, הם מצולמים מנופפים בדגלי סוריה. אם רשות השידור הסכימה לקבל את השיר, כמו שהוא, מגיע לה כל מה שהיא עומדת לקבל. אנשי רשות השידור מאיימים שלא לשלם את הוצאות הלהקה, מאחר והיא מתעקשת על הופעה עם הדגלים; אני בספק אם בית המשפט יעמוד לצד רשות השידור, מאחר והדגלים הופיעו בקליפ המקורי, שעל פיו נבחרה הלהקה. חברי הלהקה יכולים לטעון, ובצדק, שהדגלים היו חלק מההופעה המקורית, ושרשות השידור, משבחרה בשיר, אינה רשאית לשנות את הכוריאוגרפיה שלו. לרשות השידור הייתה זכות מלאה לבחור בשיר אחר; משבחרה דווקא בשיר הזה, איננה יכולה להתערב בתכניו.
יתר על כן, תהליך בחירת השיר היה מפוקפק, בלשון המעטה. גל אוחובסקי, עורך "תרבות מעריב", היה בחבר השופטים; אחד הזמרים, גיא אסיף, כתב במוסף זה במשך זמן רב, ובמאי הקליפ הוא חברו לחיים של אוחובסקי. אם רשות השידור העדיפה להתעלם מעובדות אלה, שוב, מגיע לה כל מה שהיא חוטפת.
רק שלא יגידו לי שחברי "פינג פונג" מייצגים את ישראל, או את השמאל הישראלי. זה לא נכון. הם, ומעשיהם, מייצגים רק את עצמם.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש