 |
|
מות ערפאת והתפוררות הפתח מחייבים עלייתו של מנהיג פלסטיני חדש, שאינו נגוע בשחיתויות ובסכסוכים הפנימיים בארגון. מרואן ברגותי כנלסון מנדלה פלסטיני.
|
|
| פוליטיקה • ישראל הירש • יום א', 21/11/2004, 20:45 |
|
 |
|
| יאסר ערפאת (צילום: באדיבות האנס אנדרסן) |
|
בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני נודעו מספר רב של רגעי מפתח, בהם ההיסטוריה יכלה לעצור את נשימתה ולהמתין להחלטה הגורלית של מי מהצדדים. בין רגעים אלה בולטים הקמת מדינת ישראל, הפיגוע במוביל הארצי שבוצע על ידי תנועה עלומת שם ב-1 בינואר 1965, מלחמת האזרחים בירדן בספטמבר 1970, מלחמת של"ג ב-1982, ופרוץ שתי האינתיפאדות, ב-1987 וב-2000.
היו גם רגעים של תקווה לשני הצדדים: הצהרת העקרונות ב-1993 וההכרה ההדדית בין אש"ף למדינת ישראל; יישום הסכמי אוסלו; הפעילויות קצרות הטווח שהוביל ערפאת נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי בשנות התשעים, בראשותם של ג'יבריל רג'וב בגדה ומוחמד דחלאן ברצועת עזה (בלי בג"ץ ובלי בצלם, אבל עם "דלת מסתובבת" והתעקשות של ערפאת לרקוד גם על חתונת הטרור); ופרישת תוכנית "מפת הדרכים" של הנשיא בוש, שלוותה על ידי שורה של הצהרות חיוביות בעקבה, ניסיונות כושלים לצעדים חיוביים על ידי ממשלת אבו מאזן ומוחמד דחלאן, והיאחזות נחרצת של שרון וערפאת בכל הזדמנות לשמר את תיאוריית ה"אין פרטנר" ולמנוע התקדמות.
החודש אירע דבר נוסף, שטרף את הקלפים בצורה יסודית והשאיר את שני הצדדים בלא תוכניות לעתיד. מותו של ערפאת אינו סתם עוד אירוע מחולל, אלא תחילתו של הפרק האחרון, בכל מקרה, של הסכסוך בין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלסטינית שהנהיג ערפאת – פתח, אש"ף, תנזים, הרשות הפלסטינית, אין זה משנה איך נקרא לה. פרק זה הוא הפרק האחרון, מאחר שלא משנה אם הניסיון הבא לסיים את הסכסוך יצליח או ייכשל: בכל מקרה, לאחריו, לא תוותר הפתח תנועה מהפכנית. או שהיא תשלים את תהליך ההתפוררות שפוקד אותה מאז כשלון הסכמי אוסלו, ותהפוך לתנועה פוליטית – מפלגת שלטון במדינה הפלסטינית שתקום – או שתקרוס ותשאיר את שייריה לחיזבאללה ולחמאס, שיירשו אותה כמובילי המאבק בישראל.
לפני שנגיע לעיקר, הבה נסביר מי הם השחקנים העיקריים בסיפור המעשה הזה. בצד הישראלי אין צורך לפרט: "הרוב הדומם", שבעצם רוצה שלום בסך־הכל, אבל חושש (במידה רבה של צדק) כי הצד האחר לא יסתפק במה שהוא מוכן להציע לו. "גוש אמונים" והימין הקיצוני, שגררו את הרוב חלש האופי לתוך השטחים מבלי לשאול, וכעת נאחזים בכל סלע וכל אבן תוך כדי זעקות שבר וקריאות בגידה. השמאל הסהרורי מבית היוצר של אורי אבנרי, שמתכחש למציאות ומנסה לשכנע את עצמו ואת כולנו ששני הצדדים רוצים לאכול חומוס בשלום, ושוכח שלצד הפלסטיני אשמה שאינה פחותה מזו של הצד הישראלי.
גם את הצד הפלסטיני אנחנו חושבים שאנחנו מכירים: כולנו יודעים, במעומעם, שיש הבדל בין אש"ף לפתח (הפתח היא תנועה לאומית שמטרתה היא לשחרר את פלסטין מהכיבוש הישראלי, אש"ף היא מסגרת שנוצרה סביב כלל התנועות הלאומיות – רובן תנועות סוציאליסטיות שהוקמו בהשראת ובחסות הגוש הקומוניסטי וכיום איבדו רלוונטיות – והפתח השתלטה עליה במהרה). רובנו גם זוכרים שהחמאס היא התנועה הלאומית־איסלאמית־סונית שהוקמה באינתיפאדה הראשונה ופורחת בשל תמיכתה ההומניטרית במי שנפגע על ידי ישראל. לפעמים, כשיש אופק מדיני, אנחנו גם מצליחים לחבר אחד ועוד אחד, ולהבין שהחמאס והפתח מייצגים תפיסות שנלחמות זו בזו מלחמת חורמה על דעת הקהל הפלסטינית: מאבק לאומי שסופו בהקמת מדינה חילונית שתחייה לצד ישראל, או מאבק לאומי־משיחי שסופו בהקמת מדינת הלכה איסלאמית על כל שטחי פלסטין הכבושה.
בינתיים, הזרם הלאומי עדיין חזק יותר, אך הוא נגוע ביצר להרס עצמי, ומאבד במהירות תמיכה לטובת הזרם האיסלאמי. תנועת החמאס, מנגד, חשה גם היא מאוימת נוכח הרדיפה הישראלית אחרי אנשיה, ונוכח האפשרות כי התהליך המדיני יחודש ויבלום את דעיכתו של הזרם הלאומי. בינתיים נסגר חלון ההזדמנויות של הזרם הלאומי למאבק של ממש בזרם האיסלאמי. אפשרות זו נגוזה כאשר הסכמי אוסלו כשלו, וכיום, לו ינסה, גדולים הסיכויים כי ייכשל נוכח השסעים הפנימיים בתוכו מול אחדות השורות בחמאס, וגדולים עוד יותר הסיכויים כי הדבר ימוטט אותו לחלוטין מבחינה ציבורית ופנימית.
תהליך התפוררות זה של הפתח אינו מותיר לו הזדמנות נוספת במידה והניסיון הבא ייכשל. כעת נעלם אחד המכשולים האמיתיים לשלום – ערפאת, שסירב להתפשר, ורצה לקבל הכל, או למות כמנהיגה של מהפיכה בלתי־ממומשת. אך דור המנהיגים של ערפאת הולך ונעלם, והוא משאיר אחריו את הדור הצעיר (שבינתיים הספיק כבר להזדקן מעט בעצמו). זהו הדור של מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב, והחתומים על יוזמת ז'נבה – דור שסוע וקרוע בין מחנות ושאיפות, למרות שכל חבריו מחזיקים בדעות פרגמטיות דומות ביחס לשלום עם ישראל. שלא יהיה לאיש ספק: הדור הזה היה מעורב כולו בפיגועים נגד חיילים, מתנחלים ואזרחים במהלך שתי האינתיפאדות. כך הוא זכה בתמיכה ציבורית, כך הוא זוכה ללגיטימציה להציג את הדעות המתונות שלו ביחס לשלום עם ישראל. אך בעוד שערפאת יכל להרשות לעצמו לנסות ולהיכשל בהסכמי אוסלו ועדיין להישאר המנהיג הבלתי־מעורער, הרי שדור זה שסוע בין הגדה לרצועה, בין מערכות נאמנויות ושחיתויות, חמולות וכנופיות, והוא לא יצליח לשרוד כישלון לפני שיצא נגד עצמו וישאיר את השאריות לחמאס.
יוצא דופן אחד במחנה זה הוא דווקא מרואן ברגותי. ברגותי אינו שונה מבני דורו בעמדות המדיניות או בהשתייכות למחנות בתנועה. ההבדל הוא שבזמן שהם מוסיפים להתלכלך בשחיתויות ובסכסוכים פנימיים, הוא יושב לו בכלא הישראלי, וזוכה לתמיכה הולכת וגוברת כגיבור לאומי המייצג את סבלו של העם הפלסטיני. נכון, ברגותי הוא "אדריכל האינתיפאדה", והשב"כ ובית המשפט הרשיעו אותו, כנראה בצדק, ברצח יהודים. אבל מנהיגות תמיד צומחת סביב אתוס הרואי, וגיבורים לא נעשים גיבורים בשום חברה רק בזכות דעותיהם או יכולתם לנאום נאומים.
לנשיא המדינה שמורה הזכות הדמוקרטית לחון כל אדם שהורשע בדין, לפי שיקול דעתו. אסור להשתמש בזכות זו יתר על המידה או לצרכים פוליטיים, אבל הדבר נעשה לא פעם ולא פעמיים סביב פשעים פוליטיים, ופעמים רבות ללא הצדקה. ישראל צריכה לגלות במקרה זה בגרות ואיפוק, לתת למנהיגות הפלסטינית החדשה הזדמנות לעמוד על רגליה, ולשקם את האמון של הזרם הלאומי הפלסטיני ביכולת להגיע לשלום על ידי יישום חלקה בשלבים הראשונים של "מפת הדרכים". אפשר להתחיל בתוכנית ההתנתקות, אבל חשוב גם לתת תשומות נוספות למנהיגות הפלסטינית. כפי שנתנה ישראל תשומות נוספות לחיזבאללה בתמורה לטננבאום ושלוש גופות, וכמו שהיא מוכנה לתת לחמאס תשומות נוספות בחינם על־ידי יישום חד צדדי של ההתנתקות – כדאי לאפשר לה להוכיח לחמאס ולעם שיש סיכוי, למרות הכל, לשלום.
לפיכך, כאשר תגיע השעה, על ישראל לשחרר את ברגותי, אולי לאחר שיחות איתו בדלתיים סגורות (תרתי משמע). יש לאפשר לו לצאת כמו נלסון מנדלה, ולחתום כנשיא פלסטיני על הסכם שלום אמיתי עם ישראל.
|
קישורים
מרואן ברגותי - עדכון חדשות על פתיחת משפטו, באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש