 |
|
הנגב - החצר האחורית של ישראל, וחור שחור בתודעתם של תושבי גוש דן.
|
|
| חברה וכלכלה • נח שמיר • יום א', 24/10/2004, 15:25 |
|
 |
|
| (צילומים: מערכת "האייל הקורא") |
|
הנושא בו אעסוק במאמר זה מקומם כבר שנים רבים מתושבי הנגב, ואותי בתוכם; אבל את הדחף לכתיבת המאמר קיבלתי ממשפט שעסק בעניין אחר לגמרי, ושהופיע בתגובה למאמר באתר "במה חדשה". בתגובה היה כתוב כדלהלן: "...כל שמנה וסלתה של המדינה הזאת מתרכז במרכז הארץ... ומותיר את הדרום והצפון לחסדיו של הוואקום... וזה חור שחור, בולע כל."
עבור רבים מתושבי המרכז, הנגב הוא בעיקר השטח הצחיח שצריך לעבור כדי להגיע לאילת. אומנם עוצרים באחת מתחנות הביניים שבו כדי למלא דלק, ואולי אפילו לשתות כוס קפה ולאכול סנדביץ'. המהדרין טיילו בנגב פעמים מספר (בעיקר במסגרת טיולי בתי ספר), וחלק אפילו ביקרו בחוות האלפקות במצפה רמון. אבל מעבר לכך, התיאור "חור שחור" בהחלט מתאים. הצרה היא, שהשקפה זו מאפיינת גם את הפוליטיקאים, הקובעים את גורלנו על־ידי הקצאת ההקצבות הכספיות ומידת הפיתוח וההשקעה לנו אנו זוכים.
ד"ר מוטי בריל, ידידי, עד לא מכבר חבר בקבוצת המחקר שלי ומאז הבחירות האחרונות ראש העיר ערד, נהג לומר בבדיחות הדעת שכדאי לנו, תושבי הנגב, להכריז על הנגב כמדינה עצמאית. כמעט כל המחצבים של ישראל נמצאים בשטחנו – אשלג, פוספטים, ברום ועוד. אותם אנו שולחים צפונה, ובתמורה מקבלים את האשפה של המדינה (לאתר דודאים), את החומרים המסוכנים והרעילים (לרמת חובב) ואת הפסולת הרדיואקטיבית מבתי החולים המצטרפת לזו של הכור הגרעיני בקמ"ג. רק המאזן הכספי של החילופין האלה גדול בהרבה מהנתח שמקבל הנגב מהעוגה הלאומית - לפחות מהחלק שאינו מגיע ממיסי התושבים. בנוסף, נמצאים אצלנו בנגב מרבית מתקני הצבא, שניים מתוך שלושת הנמלים של המדינה, כמה ממפעלי התעשייה החשובים וחלק ניכר מתיירות החוץ של ישראל.
כל המעלות שנמנו לעיל לא גרמו לנגב לקבל את היחס שלו הוא ראוי (ומבחינה זו אזור הצפון נמצא באותה קטגוריה). ההשקעה לנפש בנגב, לפי העיתונות, היא פחות מחצי מאשר במרכז הארץ. ההשקעה בחינוך פחותה בהרבה, ועיירות הפיתוח, וודאי עיירות הבדואים והיישובים הבלתי מוכרים (בהם אדון בהמשך) מפארים את ראש רשימת מוקדי האבטלה. הפוליטיקאים מגיעים לביקור ומפזרים הבטחות לכל עבר, בדרך כלל במסגרת שני אירועים. הקצר שביניהם מתרחש ביום הזיכרון לבן־גוריון, שבו מעלים על נס את חזון הנגב ומבטיחים ללכת בדרכו -– הבטחות שנשכחות עוד בערבו של היום. השני הוא, כמובן, תקופת בחירות לכנסת.
אם אתם חושבים שהפוליטיקאים הרבים שמוצאם בנגב טובים מהאחרים, אתם טועים. בין שמדובר בסילבן (סטיב) שלום הבאר־שבעי או באברהם (בייגה) שוחט הערדי, שניהם שרי אוצר לשעבר, בויצמן שירי או בגילה גמליאל - הרי מרגע שהגיעו לכנסת נשארה מזיקתם לנגב אולי האהדה לקבוצת הכדורגל. יוצא דופן הוא דווקא פיני בדש, ראש המועצה שלי (עומר), שפעל למען הנגב גם בהיותו חבר כנסת, ואחר־כך העדיף להמשיך ולעמוד בראש המועצה תוך שהוא מוותר על חברותו בכנסת.
למען הספציפיות, ברצוני להתעכב על שלושה נושאים בעייתיים, המאפיינים את יחס תושבי המרכז לפריפריה בכלל והנגב בפרט. נושאים אלה מהווים דוגמה בלבד, ואינם חותמים את רשימת הנושאים המעיקים. אפרט מהקל אל הכבד.
1. כביש 6
הפרוייקט הזה נועד בראש ובראשונה לעזור לפריפריה ולקרב אותה למרכז הארץ, ואכן הוא עושה זאת בהצלחה לא מבוטלת (עדות אישית), למרות המגבלות הקיימות עקב העובדה שהוא עדיין לא שלם. אני מביא אותו כדי להדגים את התייחסות תושבי המרכז אל הפריפריה.
המאבק נגד כביש 6 היה קולני, לפעמים אלים. הועלו בו מספר טענות כלפי הכביש, שלחלק מהן (הפגיעה באוצרות טבע) אני שותף. אחת הטענות שהועלו מדגימה את תפיסת תושבי המרכז, האומרת "אני ואפסי עוד". על־פי טענה זו, כביש 6 כלל לא יפתור את בעיית הפקקים בכניסה לתל־אביב ובנותיה - ולכן הוא מיותר. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם, תושבי גוש דן: הכביש כלל לא נועד לפתור בעיה זו, אבל על דעתכם לא עולה כלל שיוקם פרוייקט גדול כל כך האמור לפתור רק את בעיות הפריפריה. ובאמת, למה להשקיע כל כך הרבה כסף וגם לשלם מחיר בערכי טבע, כשהתועלת לא מיועדת לגוש דן? בכל מסכת הטיעונים לא שמעתי – לפחות לא בהדגשה – את טיעון הנגד: הפרוייקט חיוני בעיקר כדי לקצר את הדרך מהפריפריה אל הכניסות לערים, ובעיקר את הדרך בין הפריפריות - דבר שיכול לתרום לצמצום האבטלה, הובלה יעילה של מטענים וסתם איכות חיים משופרת.
2. אתר הפסולת הרעילה והמפעלים המרעילים ברמת־חובב
הנושא נמצא בכותרות לאחרונה ומעורר תסיסה רבה, כולל הפגנות ומחאות, בגלל החשיפה התקשורתית. אבל ההפקרות הנהוגה ברמת חובב ידועה מזה זמן רב. היא צצה מדי פעם על פני השטח, ואז נשכחת עד להזדמנות הבאה. האתר מנוהל בצורה מופקרת (או אולי לא מנוהל כלל), החומרים המסוכנים מאוחסנים בצורה לא נאותה וללא בקרה ומסכנים את תושבי הסביבה - אם בסכנה ישירה עקב חומרים נדיפים המגיעים ברוח, ואם על־ידי זיהום הקרקע וחדירת החומרים למי התהום. בנוסף, הועברו לאתר זה שורה של מפעלים מפיצי גזים מסוכנים ויוצרי פסולת מסוכנת, והוקמו מפעלים חדשים. על רקע זה, קרבתו של האתר לבאר־שבע היא שערורייה, בהתחשב במרחבי הנגב הפנויים.
כל המכלול הזה אינו עומד בשום תקני בטיחות ואיכות סביבה, והוא מסכן את כל האזור – את בריאות תושביו ואת הגנטיקה של הדורות הבאים. הייתי אומר שספק אם באזור אחר יכול היה להתקיים מחדל כזה, אבל למען ההגינות, אני לא חושב שאזור מפרץ חיפה טוב בהרבה מבחינת הסיכון (אם כי הנזק השוטף בו קטן בהרבה). כנראה שבנושאים כמו שלומיאליות, חוסר תכנון והפקרות, מדינת ישראל משתדלת "להצליח" במידה דומה בכל חלקי הארץ. ההבדל הוא באפקטיביות של המחאה: כאשר היא מתרחשת בנגב היא הרבה פחות אפקטיבית מן המחאות המתרחשות במרכז. ושוב, מה שתורם לכך שהדבר לא ידיר שינה מעיני קברניטי הציבור, הוא העובדה שהנפגעים הראשיים הם הבדואים הגרים בשכנות קרובה לאתר. צריך גם לציין שהבעיה במפרץ חיפה ותיקה בהרבה, ונוצרה בתקופה שהמודעות לאיכות הסביבה וסיכונים בריאותיים היתה נמוכה. לעומת זאת, בעיית אתר רמת חובב היא חדשה יחסית, וספק אם היו מניחים לה להיווצר במקום אחר בארץ.
3. בעיית הבדואים
לדעתי, זוהי פצצת הזמן הראשית של הנגב בפרט ושל מדינת ישראל בכלל. אני תוהה עד כמה תושבי המרכז מודעים למהות הבעיה, לגודלה ולמידת הסכנה הטמונה בה. הבעיה לא מטרידה במיוחד את מנוחת הציבור, מלבד פריצות מזדמנות לתודעה עקב אירוע חריג או כתבה בתקשורת - ככל הנראה כיוון שהיא קיימת מעבר להרי החושך, בארץ הרחוקה הקרויה נגב. ההתפוצצות, שהיא רק שאלה של זמן, תורגש היטב ותהיה בת השוואה לאירועי אוקטובר 2002, או חלילה, גרועה בהרבה.
כולנו, השכנים לבדואים בדרום, סובלים מנחת זרועם של הבדואים החיים סביבנו. זה מתבטא בפריצות לבתים, גניבת רכב וסיכון חיינו יום יום בכבישים על־ידי נהיגה פרועה, לפעמים על סף טירוף (מעין "ספורט אתגרי" של צעירים בדואים). עובדה זו אינה תורמת לרצון ולנכונות של תושבי הנגב היהודים ללחוץ לפתרון בעיות הבדואים, ולא לאחווה בין העמים. אבל, אם ננסה להיות הוגנים ולהיכנס לשורשי הבעיה, ניווכח מיד שחלק מרכזי בהתנהגות זו הוא באשמת המדינה, ונובע משיטת טאטוא הבעיות אל מתחת לשטיח במקום לפתור אותן.
עם קום המדינה, פגשה המדינה הצעירה באוכלוסיה בדואית של נוודים שנעו עם צאנם ברחבי הנגב (וגם פלשו צפונה בשנות בצורת). יש ויכוח כמה בדואים היו בנגב לפני קום המדינה וכמה פלשו ממצרים לאחר היווסדה, ובאילו שטחים הם החזיקו. אבל עובדה היא שהמדינה לא טרחה לתעד נתונים אלה בצורה מסודרת ולגשת להסדר יסודי, בהנחה שאוכלוסיית נוודים המחזיקה, ולו באופן זמני, בשטחי ענק אינה רצויה לה. במקום זאת, בחרה המדינה להתעלם מהבעיה במשך עשרות שנים - שהרי היא מצויה מעבר להרי החושך, זוכרים? ואילו הבדואים, בינתיים, קבעו עובדות בשטח וקנו עליו חזקה על־ידי הקמת עשרות יישובי פחונים ואוהלים, ואף בתים קשיחים.
בשלב מסוים התעוררה מודעות של השלטונות לבעיית עתודת הקרקעות בנגב - בעיקר לטובת צה"ל, ששטחי האימון שלו צומצמו דרסטית לאחר השלום עם מצרים (אם כי ההתעוררות החלה לפני כן), אך גם להתיישבות יהודית. אז הוחלט להעביר את הבדואים לישובי קבע. יש להניח שהבדואים היו מתנגדים בכל מקרה לשינוי כל כך דרסטי באורחות החיים המסורתיים שלהם. אבל בפועל התנגדותם היתה חזקה במיוחד, ואף מוצדקת, לנוכח העובדה שהמדינה העבירה אותם לעיירות קבע, אך "שכחה" לדאוג להם למקורות פרנסה עירוניים. אם יש מפעלי תעשייה בעיירות הבדואיות, הם מוסווים כל כך טוב, שאדם כמוני העובר ליד העיירות, ולפעמים גם נכנס פנימה, אינו מסוגל לראותם. וכך נגזר על תושבי העיירות (הסמוכות בדרך כלל ליישובים יהודיים עשירים דוגמת עומר, מיתר ולהבים) להיות חוטבי העצים ושואבי המים של היהודים, ובמקרה הרע - לחיות כמובטלים ולהפוך לגנבים ושודדים.
לפני כשלושים שנה, סיפר לי בדואי אחד, היתה התארגנות של קבוצת בדואים צעירים שרצו להקים יישוב חקלאי לא רחוק מערד. הם פנו למוסדות המוסמכים וביקשו הקצבת מים ועזרה בהקמת היישוב (שלכאורה היה בהתאם למדיניות העברת הבדואים ליישובי קבע). התשובה שקיבלו היתה: "אין לנו מספיק מים באזור הזה, ואם היו, היינו מקימים שם יישוב יהודי"...
ההזנחה אינה מתבטאת רק במקורות פרנסה. בתי הספר של ילדי הבדואים מרוחקים לפעמים קילומטרים ממקומות מגוריהם, ולא מתקיימות הסעות מסודרות. מדובר בצריפים פרוצים מכוסי אסבסט, לוהטים בקיץ החם של הנגב וקפואים בחורף המדברי (מזגן הוא בגדר חלום רחוק). הציוד דל ומבייש, ורמת הלימודים היא של עולם שלישי.
חלק מהבדואים מתגייסים לצה"ל, לא מאהבת מרדכי אלא כמקור פרנסה הכרחי. הגדוד הבדואי מחזיק את ציר פילדלפי, תוך שחיקה מתמדת, וללא החלפה כנהוג ביחידות אחרות. החיילים הבדואים חשבו בתחילה שהשירות בצה"ל יפתח להם דלתות בחיים האזרחיים, אבל התאכזבו במהרה. שירות המדינה אינו קולט אותם והמוסד היחידי המתייחס אליהם בהגינות הוא הממסד הרפואי - בתי החולים, המרפאות ובתי המרקחת קולטים את יחידי הסגולה מבין הבדואים המצליחים לרכוש את ההשכלה הנחוצה בתחום זה.
כל הבעיות הללו מחריפות עם השתפרות תוחלת החיים של תינוקות נולדים והגידול המהיר של האוכלוסיה הבדואית, ש"חוק משפחות ברוכות ילדים" נתן לו תמריץ נוסף. הלאומנות הערבית, שלא היתה חזקה בשנים הראשונות של המדינה, הולכת ומתחזקת ככל שעובר הזמן, הן בגלל האפליה החמורה והקיפוח והן בגלל התערבבות האוכלוסייה בזו הפלסטינית של עזה. התערבבות זו מתרחשת בגלל הבאת נשים פלסטיניות, ש"מחירן בשוק" זול יותר ממחיר בדואית. אמרו לי אתם, כמה פטריוטיות אתם מצפים שתישאר בחייל בדואי החוזר מלחימה בציר פילדלפי, ומגלה שהשדה שבו גידלה משפחתו תבואה (באופן חוקי או לא) רוסס ברעל. אין כל פלא שהבדואים הצעירים מוציאים את תסכולם בהשתוללות על הכבישים.
התמונה שהצגתי כאן היא חד־צדדית בעליל ובכוונה. הבדואים אינם שיות תמימות, והרבה מהטענות המושמעות כלפיהם, כגון השתלטות מכוונת על קרקעות ופריעת חוק לכל סוגיה, מוצדקות. אבל, כדי שנוכל לטעון טענות אלה כלפיהם מתוך עמדה של נקיון כפיים, חייבים אנחנו, היהודים, לקיים כלפי הבדואים את מה שמדינה חייבת לכל אזרחיה – פרנסה, חינוך ובריאות ברמה סבירה; ואנו חייבים לפחות להשתדל להיות שוויוניים. במקרה של הבדואים, התשובה לשאלה מה היה קודם, הביצה או התרנגולת, ברורה למדי. האם המדינה מכירה בבעיות שפורטו לעיל? התשובה היא "כן". האם נעשה משהו רציני לפתור אותן? התשובה היא "לא". הרי הבעיה מצויה במקום מרוחק שלא נוגע לרובנו, ויש הרבה דברים קודמים בסדר העדיפויות הלאומי. תחושתי היא, שעד שלא תהיה כאן התפוצצות אלימה שתוצאותיה מי ישורן, לא תהיה התייחסות רצינית לבעיה, וודאי שלא פתרונות.
אפילוג
לאחר כל הדברים הרעים שכתבתי כאן על הנגב ומצבו, תשאלו "מה אתה עושה שם?", ותתהו האם כדאי בכלל לבוא לנגב ולהתיישב בו. התשובה היא "כן" (בהנחה שהתפוצצות בעיית הבדואים לא תהיה נוראה מדי). יש לנו כאן איכות חיים מצוינת - בחלק מהיישובים אפשר לקנות וילה יפה במחיר דירה בגוש דן. האוויר טוב, אין פקקי תנועה, חיי התרבות והבילויים הולכים ומשתפרים. יש לנו אוניברסיטה תוססת ההולכת ומשביחה עם השנים ומוסדות מחקר טובים נוספים, וגם תעשייה מפותחת, כולל מרכיב היי־טק ההולך ומתחזק. ובכלל, המרחק לתל־אביב הוא רק שעה ורבע...
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש