 |
חיים צינוביץ', "השרוף", פגע בנקודה רגישה של העיתונות והתרבות הישראלית. הדעות על התרמית שלו חלוקות. "האייל הקורא" מביא, היום ומחר, שתי דעות מנוגדות. היום: ש. פוגל מעודד את צינוביץ' במלחמתו כנגד תרבות הרייטינג.
|
|
| מוזיקה • ש. פוגל • שבת, 6/5/2000, 22:03 |
|
| |
חיים צינוביץ' ,למי שקורא רק "יתד נאמן", התחזה לזמר נכה, שכל גופו נכווה ופלג גופו התחתון משותק. הוא "תפר" ביוגרפיה מדהימה של סבל, דמע, טרגדיות, טוב לב מזדמן ואמונה בכוחו של האדם. בנוסף לדידי הררי, שהשמיע את שיריו ב"רדיו ללא הפסקה", הוא זכה לאייטם בתוכניתה של יעל דן בגל"צ, ראיון מתוכנן אצל יאיר לפיד בערוץ השני, אייטם של "חברו הטוב" ב"חמש עם גדי סוקניק", ומעל הכל - כתבת שער במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". כל אלו נועדו לשווק את סיפורו "סוחט הדמעות" כמקדם מכירות לדיסק שייצא בשבוע הבא. פרסום באתר האינטרנט "עניין מרכזי", חשף את ההתחזות, ויצר סיפור תקשורתי גדול אפילו יותר.
עיתונאים מרומים אינם מחזה יפה. גדי סוקניק ציין שמעתה "צינוביץ' שרוף באמת," יעל דן "מרגישה אידיוטית," וגדעון מרון, שראיין את "השרוף" לכתבה ב"שבעה ימים" וכל איש תקשורת שאזכר את שמו בקשר לפרשה ציין שהוא "כתב מעולה", הכה על חטא, כי סמך על המפיק יפרח מתנה ויחצ"ניו. מרון גם אמר שלמעשה, כיוון שההתייחסות לסיפור היתה כסיפור ולא כתחקיר, התאפשרה התרמית. צינוביץ' גילה את ערוותה של התקשורת, שמסוגלת לרומם ולהשפיל אנשים רק בשל הסיפור שסביבם והרצון למכור יותר בזכותו. צינוביץ', בראיון אצל יאיר לפיד, טען ש"המערכת שרפה אותי". למעשה, טענתו הייתה שהצבעוניות, שהייתה מנת חלקה של אישיותו הציבורית בשני תקליטיו, סיימה את תפקידה כגימיק, וכיוון שאין גימיק, לא התאפשר לו קיום כאמן. צינוביץ' טען שהתקשורת מנצלת בציניות את המזעזע לטובת המכירות, ומוחצת את מי שלא מתאים לה.
צינוביץ' גם הוכיח מעל לכל ספק את צדקת טענותיו. מי שפרוייקטים מוזיקליים שלו נכשלו בשנים האחרונות בצורה קבועה, הפך להיות מושמע, ויש להניח שאם לא הייתה נחשפת ההתחזות, היה הדיסק של השרוף נמכר בצורה טובה. ייתכן שאחרי ההתחזות הוא אפילו יימכר טוב יותר - את זאת נראה בעתיד. התקשורת התקשתה להביא אמנות לידיעת הקהל מבלי לטעון אותה בסיפור מזעזע. דוגמה נפלאה לעניין תזמן להקת "לולה" ואלבומה - "ימים של שקט". שיקום מי שמאמין שיש מפיק בארץ שיפיק ארבעה צעירים עם קולות לא מדהימים והרמוניות סבירות, שאף אחד מהם אינו מוזיקאי מקצועי וכתבו לבד כמעט את כל הטקסטים והלחנים. יותר מכך, "לולה" משדרת מסר שמקובל לראות כ"לא מסחרי" - אופטימיות מהולה בקורט הומור. ובכל זאת, "לולה" לא זאת בלבד שהופקו בחברה מיינסטרימית כ"הד־ארצי", אלא אף זכו למסע יחצ"נות שכלל ראיונות טלוויזיוניים וכתבה ב"שבעה ימים". וכל זאת למה? כיון שללולה היה גימיק בהסבה המקצועית שעשו חברי הלהקה שהנם מפורסמים בפני עצמם (אבי גרייניק, עידן אלתרמן וירדן בר־כוכבא, יוצאי "פלטפוס", ויסמין קדר, מכוכבי "פאזל"). חברי "לולה" כל־כך התקשו בניסיון ליצור יצירה אומנותית מנותקת מהיותם ידוענים בתחום ההומור, עד שלטעמי, השירים ההומוריסטיים הרבים שמכיל "ימים של שקט" מסמלים את חוסר הביטחון שלהם בזכות היצירה של האלבום כמנותק מהגימיק.
צינוביץ' הדגים כיצד לוקחים אלבום שהינו ניסוי מוזיקלי בשילוב בין רוק של שנות השבעים עם מוזיקה מזרחית, ולכן כמעט וחסר עניין למכונה השיווקית, ותוך ניצול ציני של סבל אנושי ושל רדיפת התקשורת אחר ניצול כזה, הופכים אותו להצלחה. יותר משיש אמירה אומנותית ב"שקר החן" (שוודאי שכאשר הוא מתחבר בתת מודע ל"סיפורו העצוב של הזמר", מקבל כוח יתר) יש בפרשת "השרוף" אמירה בוטה ביותר נגד התקשורת ונגד התרבות מבית היוצר של הערוץ השני. במקום להתרכז בעלבונם של העיתונאים שנפלו שולל, כדאי להפנות את תשומת הלב לאמירה הזו, שאני, בנאיביות, מקווה שאולי תזיז איזה מתג בראש הקפיטליסטי המשומן של אחד מברוני התקשורת.
מעל הכל, אמירתו הנכונה ולכן עצובה של גדי סוקניק - "עכשיו צינוביץ' באמת 'שרוף"'. הגענו למצב שעיתונאי הוא הקובע על עתידה של אמנות, ועושה זאת על־פי שיקוליו האישים (במקרה הרע יותר), או על־פי שאיפתו לתשומת הלב של הקהל בעזרת המכנה המשותף הנמוך ביותר (במקרה הרע). במקרה שלנו המכנה המשותף הנמוך ביותר היה המסחור של סבל אנושי.
צינוביץ' לימד את כולנו שיעור בתקשורת, גם אם ברמייה - האמירה האמנותית יכולה להשתמש לעיתים ברמייה, ודומני שמקרה דיוויד בואי המתחזה ומביים את מות דמותו הפיקטיבית יכול לשמש כהצדקה למקרה השרוף. מי שהיה מאחרי הפקת "השרוף", עסק במקביל בהפקת סרט דוקומנטרי שהיה אמור לחשוף את התרמית, ופרט זה מעיד על הכוונה האומנותית שבתרמית.
השידור בו הודה צינוביץ' רשמית, אצל יאיר לפיד, הסתיים בצינוביץ' מבצע את אחד משירי "השרוף" לבוש בבגדים רגילים - חף מהגלימות והכובעים שהיו מנת חלקו בעבר. מאחוריו ניגן אבי סינגולדה בגיטרה, וסימל בעיני את הכאב שבהשתלטות התקשורת על חיינו ועל התרבות הנמוכה שהא מכתיבה. סינגולדה ,אחד מנגני הגיטרה הטובים בארץ, נוהג להופיע בתוכנית הממוסחרת ביותר בטלוויזיה - תוכניתו של דודו טופז - בה כל דבר מלווה בגימיק, מיניות ופומפוזיות. מאחוריו, עומד ב"ראשון בבידור" צוות נגנים מהטובים בארץ, שכל תפקידו מתמצה לעיתים באות הפתיחה ובנגינה בהפסקת הפרסומות. צינוביץ' וסינגולה - שניים מקורבנות המסחור הבולטים. צינוביץ' חשף את המסחור הזה בכיעורו ומערומיו.
|
קישורים
עניין מרכזי - חשף ראשון את הפרשה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש