חדר־הטיפול של פרויד ומשרדו היו גדושים בפסלונים עתיקים מתרבויות שונות. פרויד לא ראה בצלמים הפרימיטיביים והדתיים שבאוספו קישוטים נאים כי אם כלים שמגולמים בהם תשוקות ומיתוסים אנושיים אוניברסאליים, המרמזים על טבעו הבסיסי ביותר של האדם, על מוסרו ומיניותו, על הציוויליזציה ועל צורות החיים שקדמו לה. הוא טען כי חפצי הדת העתיקים והסיפורים המיתולוגיים הכרוכים בהם מתארים באופן סמלי מציאות חברתית עתיקה, בדומה לאופן שבו תוכנו הגלוי של חלום מסמל בדרך פתלתולה את מחשבת החלום החבויה בלא־מודע. כשהוא מוקף בפסלונים אלה, שחלקם הצטופפו על מכתבתו, החל פרויד באמצע שנות החמישים לחייו להגות באופן שיטתי בדרמת התפתחות התרבות, וב-1913 פרסם את הספר "טוטם וטאבו", שבו העלה השערות מרחיקות לכת בניסיון לקבוע מהו הרגע שבו זינק האדם־הפרא אל התרבות.
הספר, שואב מתחומי האנתרופולוגיה, האתנוגרפיה, הביולוגיה וההיסטוריה של הדת, ומסתמך על עבודותיהם של חוקרים ידועי שם, מג'יימס פרייזר, אספן המיתולוגיות, ועד צ'רלס דרווין, שממנו נטל פרויד את השערותיו על המבנה החברתי של משפחת האדם הקדמון. אך פרויד לא ביסס את טיעוניו רק על ממצאיהם של החוקרים השונים כי אם גם יישם את תגליותיו מתחום הפסיכואנליזה על סינתזה ייחודית שיצר באופן בררני מעבודותיהם, והתוצאה הייתה מקורית ונועזת, ואפשר אף נועזת מדי.
פרויד בחן בספרו את "המערכת־הטוטמית", הנהוגה בקרב שבטים באוסטרליה, באפריקה ובאמריקה, משום שבשעתו נתפסה תרבותם כקרובה ביותר לזו של החברות הפרימיטיביות משחר ההיסטוריה. טוטם הוא בעל חיים – ולעיתים נדירות תופעת טבע או צמח – שעומד ביחס מיוחד לקלאן (שבט); כל המשתייכים לקלאן־הטוטם נתפסים כקבוצה אחת הפועלת על פי כללים ידועים. טאבו הוא איסור. שני טאבואים מרכזיים מאפיינים חברות הסוגדות לטוטם כמעט בכל מקום בו הן נמצאות: הראשון, איסור על נישואים או קיום יחסים מיניים בין בני אותו קלאן־טוטם. גילוי עריות נאסר על היחיד לא רק עם אמו ואחיותיו אלא עם כל נשות קלאן־הטוטם, הנתפסות כשארות־בשרו. הטאבו השני הוא האיסור להרוג את חיית־הטוטם אלא בסעודת הקורבן, טקס הנערך אחת לשנה. לסעודת הקורבן פנים כפולות: הורגים את חיית־הטוטם, מתעצבים ומתאבלים עליה, אולם אחרי כן מתמלאים שמחה, והחג שלאחר ההרג הוא הילולה חסרת עכבות עד אובדן חושים. פרויד שאל מה מקור המבנה החברתי־דתי הזה על טקסיו ואיסוריו?
כדי להשיב על כך הניח פרויד כי יש דמיון בין דרכי המחשבה הפרימיטיביות לנוירוטיות, והתייחס לעובדות הידועות על הטקסים והטאבואים הפרימיטיביים כאילו היו חלק ממערך סימפטומים של נוירוזה. לא בכדי כותרת המשנה של "טוטם וטאבו" היא "כמה דוגמאות לחפיפה בין חיי הנפש של הפראים לאלו של הנוירוטים". מתוך השוואה בין הפרימיטיבים לילדים נוירוטיים הסיק פרויד כי חיית־הטוטם מייצגת את אב השבט הקדמון. כשחקר נירוזות בקרב ילדים גילה אצל אחדים מהם נטייה להעתיק את פחדם מהאב לבעל־חיים. תופעה זו נדונה באחד מתיאורי המקרים המפורסמים ביותר של פרויד, "הנס הקטן". הילד הנס פיתח לפתע בגיל חמש פחד לא מוסבר מסוסים, ובחקירת המקרה קבע פרויד כי במסגרת התהליכים של תסביך אדיפוס החליף הנס את פחדו מאביו בפחד מסוסים. פרויד צירף לכך מקרים דומים נוספים והגיע להכללה כי חיית־הטוטם מייצגת את האב הקדמון.
ארון זכוכית עם עתיקות ליד דלת חדר־העבודה. תצלום מאת אנגלמן
במסגרת הניתוח שלו גייס פרויד את השערתו של דרווין על מצבה של החברה האנושית בראשיתה. דרווין בחן את התחרות בין זכרים בקבוצה של גורילות שנועדה להבטיח להם גישה לנקבות, והעלה השערה כי המבנה החברתי שלהם דומה לזה של משפחת האדם הקדמון: זכר אחד שולט על קבוצת נקבות, וכאשר גדל אחד הצאצאים הזכרים שבקבוצה הוא מנסה להשתלט עליה. אם נכשל – הוא מגורש, אם הוא מצליח – הוא תופס את מקומו של האב. פרויד ציין כי בשום מקום לא נצפתה חברה אנושית המתנהלת לפי הדפוס שתיאר דרווין, כזו שבראשה עומד "אב קנאי, אלים, השומר לעצמו את כל הנקבות ומגרש את בניו המתבגרים." נשאלת אפוא השאלה כיצד חל המעבר מהחברה הקמאית של דרווין לחברה המתנהלת על פי מערכת טוטמית? מהו האירוע שכונן אותה? מובן מאליו שלעולם לא יהיה ניתן לצפות בו ישירות, אולם אפשר לנסות לשחזרו על פי הסימנים שהותיר במערכת הטוטמית, טען פרויד, והציע בספרו השערה המשחזרת את החוליה החסרה. "ההשערה עלולה להיראות לנו דמיונית," כתב, אך יתרונה בכך שהיא קושרת בין תופעות במערכת הטוטמית, שעד כה נתפסו כנפרדות זו מזו, ומספקת להן הסבר כולל:
"יום אחד התאגדו האחים המגורשים, הרגו את אביהם ואכלו אותו וכך שמו קץ ללהקת־האב. בהתאגדותם יחד העזו והצליחו לפעול מה שנבצר מן היחיד... דבר מובן הוא מאליו לפרא הקניבאלי, שהיו גם אוכלים את בשרו של ההרוג. האב הקדמון, האלים, ודאי היה דמות־מופת מעוררת קנאה ופחד בעיני כל אחד ואחד מחבורת האחים. במעשה האכילה הגיעו עכשיו לידי הזדהות עמו, וכל אחד ואחד סיגל לעצמו חלק מעוז־גבורתו. מכאן שסעודת־הטוטם, שהיתה אולי החג הראשון של האנושות, היא מהדורה חדשה וחגיגת זיכרון לאותו מעשה נפשע ראוי־לציון."
התיאור של רצח האב ואכילתו יכול אמנם להסביר את מקור סעודת־הטוטם, אך מה מקור האיסורים על גילוי עריות ועל אכילת חיית הטוטם במשך שאר ימות השנה? בקרב חבורת האחים שהתגודדו על האב שלטו רגשות סותרים כלפיו, הסביר פרויד, שנאה ואהבה שמשו אצלם בערבוביה. דו־ערכיות זו של תסביך־האב היא תופעה מוכרת היטב לפסיכואנליטיקנים. האחים אמנם שנאו את אביהם, שהיה מכשול בדרך למילוי תשוקתם לשליטה בשבט ולמאווייהם המיניים כלפי נשותיו, אבל הם גם אהבו אותו והעריצו אותו. "משסילקוהו והשביעו את שנאתם ומלאו את משאלתם להזדהות עמו, בהכרח פרצו ועלו רגשות־החיבה שנכבשו בשעת מעשה. קמה תודעת־אשמה, שנפגשה כאן עם החרטה שחבורת הבנים חשה בה במשותף. המת היה עתה במיתתו חזק יותר משהיה בחייו." (על התעצמות סמכותם של אבות השבט או האומה אחרי מותם ראו במאמר "הדוברים של המתים"). מתוך החרטה ותודעת־האשמה אסרו כעת האחים על עצמם את מה שמנע מהם האב קודם לכן בעצם קיומו וקיבלו את מרותו בדיעבד.
"הם ביטלו את המעשה שעשו, בהכריזם על הריגת תחליף־האב, הוא הטוטם, כעל מעשה אסור, וויתרו על פירותיו של המעשה, על־ידי שאסרו על עצמם את הנשים שנתפנו. מתוך תודעת־האשמה של הבן יצרו את שני הטאבואים היסודיים של הטוטמיזם, שהקבילו לשתי המשאלות המודחקות של תסביך־אדיפוס." אנחנו רואים אפוא כי גרעין השערותיו של פרויד על מקורותיה של התרבות האנושית הוא תסביך־אדיפוס המיושם על החברה בכללותה. ההזדהות עם סמכות האב היא כה גדולה שגם אחרי רציחתו, הבנים ממשיכים לציית לחוקיו, ואף ממסדים אותם.
תחילתה של התרבות אפוא, לפי פרויד, ברצח האב הקדמון. בטוטמיזם נטועה ראשיתם של המוסדות החברתיים והצווים המוסריים והוא גם יכול להיחשב לניסיון הראשון ליצירת דת. התנהגותם של הבנים כלפי חיית־הטוטם, תחליף האב, היא ניסיון לשכך את הרגשת האשם הצורבת, ביטוי לרצונם להגיע להתפייסות עם האב. כלומר, השיטה הטוטמית היא כביכול חוזה עם האב, "ובו הבטיח לבניו כל מה שמותר היה לדמיון־הילד לייחל לו מן האב – מחסה, סעד וחמלה – וכנגד זה התחייבו הבנים לכבד את חייו, כלומר: לא לחזור ולעשות בו אותו מעשה, שהעביר את האב האמיתי מן העולם." ככלל טען פרויד, בכל הדתות, גם המאוחרות שבהן, האדם עושה את אביו לאל, וכולן אינן אלא ניסיון לפתור את אותה בעיה עצמה – לפייס את האב הנעלם על־ידי קבלת מרותו בדיעבד. האב לובש בכל דת ודת צורה שונה של אלוהות, אולם כל התגובות השונות אינן אלא תגובות על המאורע הגדול שבו החלה התרבות – רציחתו. קווים ישירים נמתחים בין חיית־הטוטם לבין בעלי־החיים שהוקרבו בטקסי קודש של דתות עתיקות, ושרידים טקסיים לסעודת־הטוטם ניתן למצוא בתרבויות שונות, ובהם הסקרמנט הנוצרי של אכילת בשרו ודמו של ישו.
שולחן עם עתיקות בחדר־הטיפול. מהיעדר מקום נאלץ פרויד להניח חלק מפסלוניו על הרצפה. תצלום מאת אנגלמן
בחלוף השנים, ככל שהתפתחו המחקר האנתרופולוגי ומחקרים בתחומים אחרים, נחשפו ליקויים שערערו את הטיעונים של "טוטם וטאבו". כך, לדוגמה, התברר כי בקרב רוב השבטים הטוטמיים לא נהוגה סעודת־קורבן, אין היא תמצית הטוטמיזם כפי שחשב רוברטסון סמית, שעליו הסתמך פרויד. השערותיו של דרווין על הזכר הפוליגמי והעריץ השולט במשפחה הפרהיסטורית, אף הם לא עמדו במבחן המחקר, במיוחד מחקרים על פרימאטים מפותחים יותר. התיאור הציורי של מרד האחים נגד האב נראה אפוא פחות ופחות מתקבל על הדעת (פיטר גיי, פרויד, ע' 271).
ביקורת נמתחה על "טוטם וטאבו" גם מצד חוקרים השוללים את מסורת ייצוגו של "האחר" בתרבות המערב (בנוסח ביקורת "האוריינטליזם" של אדוארד סעיד). אחת הטענות המועלות היא כי עצם העובדה שפרויד בחן את החברה הפרימיטיבית במונחי התיאוריה הפסיכואנליטית הביאה להצגתה כנוירוטית. כלומר, החפיפה שמצא פרויד בין חיי הנפש של הפראים לאלה של נוירוטיים כפייתיים נובעת מכך שפרויד שיעבד את העובדות הידועות על הטאבואים הפרימיטיביים לפסיכואנליזה כאילו היו חלק ממערך סימפטומים של נוירוזה. זאת שיטת חקירה המניחה את המבוקש, קובעת הביקורת.
הניגוד הקוטבי בין התרבותי לפרימיטיבי בחשיבתו של פרויד, טוענת חוקרת ייצוג "הפרימיטיבי" בתרבות המערב, מריאנה טורגובניק, בא לידי ביטוי גם במערך התמונות ופריטים אחרים שבפינת הישיבה שלו בחדר־הטיפול: מעל כיסאו של פרויד היו תלויים ציורים ותחריטים של יצורים מיתולוגיים; ביניהם היו קריקטורות מאת וילהלם בוש (מחבר "מקס ומוריץ"), שאחת מהן תיארה קרנף תוקף אפריקני מבוהל. תמונות אלה הקיפו פסל דיוקן של אזרח רומי. "פרויד ישב היישר מתחת לפסל הרומי, ראשו מתחת לראש המפוסל." הסימבוליזם בפינתו של פרויד מבטא ניגוד בין "התרבותי" (האזרח הרומי, הגבר, התבוני), שאיתו הזדהה פרויד, ובין "הפרימיטיבי" (יצורים מיתולוגיים, חיות ו"ילידים"), שממנו רצה להיבדל, מדגישה טורגובניק (Marianna Torgovnick, Gone Primitive, P. 196).
פינתו של פרויד בחדר־הטיפול. פרויד ישב בכיסא למראשות הספה האנאליטית מתחת לפסל דיוקן של אזרח רומי. תצלום מאת אנגלמן
בסימבוליזם זה הבחינה גם ריטה רנסהוף שחיברה את הכיתובים לספר תצלומיו של אנגלמן "ברגגאסה 19": "מעל הכיסא שבו ישב פרויד בהאזינו למטופליו היו תלויים שני פרגמנטים ממוסגרים בסגנון ציורי הקיר של פומפיי, שנשלטו על־ידי שתי דמויות: קנטאור (חצי אדם־חצי סוס) ופאן (חצי אדם־חצי תיש). הם מייצגים את ההיבטים הפרימיטיביים, הפאליים ורודפי העונג שבטבע האדם... מתחתיהם ניצב פסל דיוקן רומי... 'האזרח הרומי' הוא סמל האומה המחויבת לשלטון החוק...הדמויות המיתולוגיות וראשו של האזרח הרומי שופכים אור על היבטים מנוגדים באדם: טבעו האימפולסיבי והחייתי והשפעתם התרבותית של המצפון והחוק. הדימויים הללו מרמזים על הסתם (איד) ועל האני־העליון, שני היבטים בהיפותזה של פרויד על מבנה הנפש."
פרויד אכן ראה בחברה הפרימיטיבית קוטב מנוגד לתרבות "הנאורות" האירופית שדגל בה, אולם, הוא לא גרס שהנוירוטיות ייחודית לתרבויות פרימיטיביות. ב"טוטם וטאבו" הוא ניסה לגלות כיצד הנפש הפרימיטיבית יכולה להאיר כל חשיבה שהיא, כולל חשיבה "נורמלית", והנחתו היתה כי הנפש הפראית יכולה לחשוף בקווים גסים יותר מה שפסיכואנליטיקן מגלה בעמל רב אצל מטופליו מתחת למעטה התרבות המודרנית. ככלל, קובעת תיאוריית התרבות של פרויד, המתוארת במאמרו הנודע "תרבות בלא נחת" (1930), כל תרבות יוצרת בהכרח מצוקות נוירוטיות, והתרבות המודרנית איננה יוצאת מכלל זה.
המונח "תרבות" אצל פרויד מציין את "סכום כל ההישגים והמוסדות, שמכוחם התרחק האדם מחיי בעלי החיים שהוא צאצא־צאצאיהם." הישגים ומוסדות אלה משרתים שתי מטרות: הגנה על האדם מפני הטבע, וארגון יחסי בני האדם בינם לבין עצמם. התרבות המודרנית היא שיאו המוצלח של מאמץ אדיר להכניע את כוחות הטבע. אולם, למרות השיפור ברווחתו הפיזית של האדם אין הוא מאושר, שכן, התרבות, בהסדירה את היחסים בין הפרטים בחברה, שוללת במידה רבה את חירותם. חיי התרבות כרוכים בהתערבות קיצונית ביותר בתשוקותיו של הפרט ובדיכוי צרכיו ויצריו האינסטינקטיביים. האדם החי בתרבות נרדף תמיד על ידי אהבות ושנאות פרימיטיביות שהוא נאלץ להדחיק אל הלא־מודע בשל האיסורים והמגבלות שמטילה עליו החברה, ומכאן אי־הנחת בחיי התרבות.
אם החיים בכל חברה כרוכים במצוקה שאין ממנה מפלט, אילו כוחות עוררו בכל זאת את ההתלכדות החברתית שביסוד התרבות? אנאנקי וארוס, השיב פרויד. אנאנקי, משמע כורח. הכורח מביא ליצירת בריתות, לדוגמה, ברית האחים שהייתה הכרחית להתגברות על האב הקדמון העריץ או שותפות־העבודה הנחוצה להתמודדות עם איתני הטבע המאיימים. ארוס, משמע אהבה, ובכוחה להביא להתלכדות חברתית בצורה אינטנסיבית עוד יותר משמצליח לעשות זאת אינטרס שותפות־העבודה. יסודה של כל אהבה באהבה המינית, והיא המעניקה לאדם את חוויות־הסיפוק החזקות ביותר. עם זאת, האנרגיה המינית (ליבידו) יכולה להתגלגל בצורות אהבה נוספות כגון חיבה או ידידות, אהבת־אם או אהבת־האל. האהבה החושנית והאהבות האחרות למיניהן חורגות אל מחוץ למשפחה ויוצרות זיקות חדשות אל אנשים שהיו קודם זרים. לארוס, על צורותיו השונות, יש אפוא חשיבות עליונה מבחינה תרבותית, זה הכוח המאפשר התפתחות תצורות חדשות של התלכדות אנושית, זהו הדבק החברתי היוצר את המשפחה, את השבט, את האומה וגם את תחושות האחווה האוניברסלית המתגלות מעת לעת בקרב המין האנושי.
אולם, למרבה הצער, ארוס אינו הכוח היחיד השולט בחיי הנפש של האדם, מולו מתייצב כוח נגדי, רב־עוצמה כמותו, תאנטוס, יצר־ההרס או יצר־המוות. התוקפנות, טען פרויד, אף היא מקור עונג, שככל עונג אחר בני האדם לא ממהרים לוותר עליו מרגע שנהנו מפרותיו. הזולת משמש לאדם לא רק בגדר שותף לעבודה או מושא־מין, "אלא גם בחזקת מי שמעורר אותו לידי כך, שירצה לספק בו את יצר תוקפנותו, לנצל ללא־תגמול את כוח־העבודה שבו, להשתמש בו בלא הסכמתו לסיפוק מיני, לגזול ממנו את נכסיו, להשפיל אותו, להביא עליו ייסורים, לענותו, להרגו. Homo homini lupus (אדם לאדם זאב). לאחר כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי עוד ימצא לבו לחלוק על כלל זה?"
נטייתו המולדת של האדם לתוקפנות היא אפוא הגורם המשבש את היחסים בין אדם לחברו, והיא האוכפת על התרבות את מאמציה להסדיר יחסים אלה. מכאן ברור מדוע בני האדם מתקשים למצוא אושר בתרבות: היא מגבילה לא רק את מיניותם אלא גם את נטיותיהם התוקפניות. אולם ויתור זה הוא הכרחי, שכן, התרבות היא המחסום בפני נטיות ההרס, האונס והרצח הטבועות באדם. פרויד סבר אפוא שיש לבצר את התרבות, למרות אי־הנחת שבה, שכן אם במאבק הגורלי בין ארוס לתאנטוס תהיה ידה של התוקפנות על העליונה, עלול להקיץ הקץ על האנושות כפי שאנו מכירים אותה, בפרט לנוכח כוחם ההרסני של כלי הנשק המודרניים.
שער החוברת "מלחמה למה?" ובה תכתובת בין פרויד לאיינשטיין, שפרסמה ב-1933 הוועדה לענייני ספרות ואמנות שליד חבר־הלאומים.
"כל שיש בו מן המקדם את התפתחותה של התרבות יש בו גם מן הפועל נגד המלחמה," כתב פרויד לאלברט איינשטיין בחליפת מכתבים ביניהם שעסקה בשאלה: "האם יש דרך לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" השנה בה התכתבו שני המדענים היהודיים היתה 1932, והנאצים כבר הלמו בשער. כשחיבר פרויד את "טוטם וטאבו" (1913), היה משוכנע כי אירופאים כמו הגרמנים והאוסטרים הם תרבותיים ואילו הפרימיטיבים שייכים לעבר שלא ישוב עוד. אולם כעת הכיר בכך שהמאבק בין ארוס לתאנטוס נצחי, שהתרבות איננה מצב יציב, ותחת לחצים שונים, כגון מלחמה, עלול האדם התרבותי להפוך רצחני ולגלות אכזריות עוד גדולה מזו של האדם הפרימיטיבי. את "תרבות בלא נחת" סיים פרויד בשורות הבאות: "עתה השעה לחכות ולראות, אם יעלה ארוס בן־הנצח, האחד משני 'כוחות השמים', ויצליח בהתמודדותו עם יריבו בן־האלמוות כמוהו. אבל מי יכול להגיד, מה יילד המאבק הזה ומה תהיה אחריתו?"
בחלק ו': על יחסו של פרויד ליהדותו ועל ספרו "משה והמונותיאיזם".
|
קישורים
טוטם וטאבו – מאת זיגמונד פרויד
תסביך אדיפוס – חלק ג' של מאמר זה
הדוברים של המתים – מאמרו של שמעון גלבץ ב"האייל הקורא"
פיטר גיי – "פרויד: פרשת חיים לזמננו", ביוגרפיה מאת פיטר גיי
Gone Primitive – מאת מריאנה טורגובניק
תרבות בלא נחת – מאת זיגמונד פרויד
חליפת מכתבים בין פרויד לאיינשטיין בשאלה "מלחמה למה?"
|