"ביטחונו העצמי העמוק של פרויד הסתתר מאחורי מסווה של רגשי נחיתות מוזרים, אפילו בתחום האינטלקטואלי," כתב ארנסט ג'ונס, פסיכואנליטיקן אנגלי, מראשוני חסידיו של פרויד וביוגרף שלו. בניסיון להתגבר על רגשי נחיתות אלה רומם את מוריו ורבותיו לעמדה נאצלת, וכך אפשר לעצמו להיות תלוי בהם. הוא "עשה אידיאליזציה לשש דמויות שמילאו תפקיד חשוב בחייו המוקדמים," מציין ג'ונס ומונה את ברוקה, מיינרט, פליישל־מרקסוב, שרקו, ברוייר ופליס. עם זאת, טוען ג'ונס, האנליזה־העצמית הביאה את פרויד ל"בגרות מלאה" ופטרה אותו מן הצורך בפתרונות אלה (פיטר גיי, פרויד, ע' 123).
באחד מחלומותיו, אותו ניתח ב"פשר החלומות", נועץ פרויד ביריב "מבט נוקב". באנאליזה־עצמית התברר לפרויד כי החלום קשור לחוויה ממשית, שבה משלח המבט הנוקב לא היה הוא כי אם מורהו ארנסט ברוקה, מנהל מעבדת הפיסיולוגיה באוניברסיטת ווינה, שבה למד ועבד פרויד במשך שש שנים, בין 1876 ל-1882. "לברוקה נודע, שפעמים אחדות איחרתי לבוא למעבדת התלמידים," כתב פרויד. "בוקר אחד בא בדיוק לשעת הפתיחה והמתין לבואי. דבריו שאמר לי היו קצרים ולעניין; אולם העיקר לא היה במילים. הדבר שהמם אותי היו העיניים הכחולות האיומות, שבהן הביט אלי, ושבפניהן הפכתי לאפס" (פרויד, פשר החלומות, ע' 393). פרויד חש הערצה כלפי ברוקה כאל כלפי אב תובעני, ראה בו מופת לחיקוי, ובקבלו על עצמו את מרותו קנה לו משמעת עצמית מקצועית.
גם פילוסופיית המדע של ברוקה השפיעה מאוד על פרויד. ברוקה דגל בפוזיטיביזם שנולד בתקופת הנאורות במאה ה-18. הייתה זו תפיסה שסלדה מכל שמץ של מטפיזיקה או תיאולוגיה במדעי הטבע והחברה גם יחד. הקורס שהעביר ברוקה, "הרצאות בפיסיולוגיה", גילם את הפוזיטיביזם החומרני בצורתו המובהקת ביותר: גם המחשבות והרגשות, למרות אי־מוחשיותם, טמונים ברקמות המוח; גם את הבנת התודעה אפשר לצמצם לחוקים פיסיקליים. במעבדתו של ברוקה עסק פרויד בפתרון בעיות שהציב לו מורהו בתחום חקר מערכת העצבים, תחילה של בעלי־חיים ואחר כך של בני אדם. לימים, ישתמש פרויד בעקרונותיו של ברוקה באופנים שספק אם מורהו היה יכול להשלים עמם, אך פרויד עצמו לא חדל מעולם להעריך את מוריו הפוזיטיביסטים וטען כי הפסיכואנליזה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם המדעית. את הוקרתו האישית למורהו הביע פרויד בכך שקרא לילדו הרביעי ארנסט, על שמו של ברוקה.
ארנסט פון פליישל מרקסוב, עוזרו של ברוקה וידיד קרוב של פרויד
הגבר בתצלום הדיוקן מעל מרגלות ספת־המטופל (ראו חלק א') הוא פליישל־מרקסוב, שהיה עוזר בכיר של ברוקה במעבדתו. באחד ממכתביו של פרויד למרתה ברנאיס, אשתו לעתיד, תיאר פרויד את מרקסוב כאדם משכיל, עשיר, ספורטיבי, מעודן, יפה־תואר, ובעל תווי פנים גבריים שניכר בהם חותם גאוניות, והוסיף, "הוא תמיד היה האידיאל שלי ולא ידעתי מנוח עד שהפכנו לידידים ויכולתי ליהנות כהלכה מערכו ומכישרונותיו." פרויד רחש אפוא הערכה רבה למרקסוב, אך הלה לא שימש בעבורו דמות אב אימתנית בדרמה אדיפאלית, מה גם שהפרש הגילים ביניהם היה שש שנים בסה"כ. עם זאת, מרקסוב קשור באחת האפיזודות הכאובות ביותר בחייו של פרויד, פרשת הניסויים בקוקאין.
באביב 1884 החל פרויד להתעניין בתכונותיו של הקוקאין, סם לא מוכר כמעט באותה עת, ובחן את שימושיו האפשריים בטיפול במחלות לב ובמקרים של תשישות עצבים. פרויד גם בדק מה השפעת 50 מ"ג מהסם עליו, וגילה כי מצב רוחו השתפר פלאים וזאת מבלי שאבד לו המרץ לעבוד. הוא החל ליטול מנות קטנות של קוקאין כדי לשלוט בהלכי רוח דיכאוניים שפקדו אותו מעת לעת, ואף שלח כמות מסוימת למרתה היקרה שלו "כדי לחזקה ולהפריח אודם בלחייה". כמו כן, הציע את הסם למרקסוב שהתייסר בכאבים קשים כתוצאה ממחלה במערכת העצבים. הוא קיווה שמרקסוב יצליח להיעזר בקוקאין כדי להיגמל מהתמכרותו למורפיום, שנטל כדי לשכך את כאביו. מרקסוב, שהתלהב גם הוא מתכונותיו הרפואיות של הקוקאין, החל לצרוך את הסם במנות גדלות והולכות.
פרויד עבד באותה תקופה בביה"ח הכללי של וינה, אך התקדמותו בסולם הדרגות שם לא הביאה עמה משכורת של ממש. חוסר האמצעים גם עיכב את נישואיו למרתה, ולכן היה להוט להתבלט בפריצת דרך מדעית, שתקנה לו פרסום ולצדו הכנסה גדולה יותר. הוא נחפז להשלים מאמר טכני "על הקוקה" (1885), שהיה דו"ח מדעי ושיר הלל לסם כאחד, ופרסם אותו בכתב עת רפואי וינאי. המאמר פרסם מעט את שמו בחוגי הרפואה, אך לווה גם בתחושת החמצה. פרויד היה ער במידת מה לכך שקוקאין יכול לשמש בהרדמה מקומית, אך לא התעמק בכך די, ורופא בשם קולר, שהתוודע לסם באמצעות פרויד, קצר את רוב התהילה על גילוי תכונות ההרדמה המקומית של הקוקאין.
בתוך כשנה החלו להתגלות גם תכונותיו השליליות של הסם. רופאים החלו לדווח על התמכרות לקוקאין ועל הפרעות נפשיות העלולות להיגרם בטיפול ממושך. פרויד הגן על השימוש בקוקאין עד יולי 1887 ואז חדל להשתמש בו באופן מקצועי - ובהדרגה גם באופן אישי. אין ספק שהחלטתו למשוך את ידיו מהסם הושפעה מההידרדרות במצבו של מרקסוב, שהמיר את ההתמכרות למורפיום בהתמכרות לקוקאין. זאת ועוד, התפתחה אצלו "פסיכוזת קוקאין", והוא נתקף בהזיות שנחשים זוחלים על עורו. התברר כי זו הזיה אופיינית לפסיכוזה שמחולל הסם - במקרים אחרים דיווחו הלוקים בה כי נמלים או חרקים אחרים זוחלים מתחת לעורם. פרויד ורופאים אחרים סעדו את מרקסוב שהתענה בייסורי גסיסה ממושכים, אך מחלתו הייתה אנושה והוא נפטר ב-1891. התערבותו הכושלת של פרויד במחלתו של ידידו פיתחה בו תחושת אשמה מכבידה. חלומותיו, עליהם דיווח בכתביו, מעידים על התעסקות ממושכת בקוקאין ובהשפעתו. עם זאת, תצלום דיוקנו של מרקסוב בחדר־הטיפול, מעיד כי פרויד לא ניסה להדחיק את זכר ידידו כדי להקל בכך על מצפונו.
"השיעור הקליני של ד"ר שרקו" מאת אנדרה ברוייה (1887)
על הקיר שמול הספה בחדר־הטיפול, מעל כוננית ספרים בעלת דלתות זכוכית וגדושת פסלונים עתיקים, היתה תלויה רפרודוקציה של הציור המפורסם מאת אנדרה ברוייה "השיעור הקליני של ד"ר שרקו". האישה המתעלפת הנראית בציור היא בלאנש ויטמן ("מלכת ההיסטריות"), הגבר שתופס אותה הוא הנוירולוג ג'וזף בבינסקי, והמנצח על המחזה הוא הרופא הצרפתי ד"ר ז'אן מרטין שרקו, שבשיא תהילתו זכה לכינוי "נפוליאון של הנוירוזה".
שרקו קנה לו שם בשנות ה-70 של המאה ה-19 הודות למחקריו על תסמונות נוירולוגיות, אך מאוחר יותר פנה לחקר ההיסטריה. המחלה היתה מוכרת לרפואה זה מכבר, אך רק במאה ה-18 התחילו ליחס אותה למערכת העצבים ולסיבות רגשיות. שרקו ביקש לגלות סדירות ודפוסים קבועים בבליל התסמונות ההיסטריות, ולהוכיח שמדובר בתופעה קלינית מוגדרת כמו המחלות הנוירופתולוגיות שחקר קודם לכן. לפרסומו תרמו גם שיטותיו הלא־שגרתיות ובהן שימוש במצלמה לשם מעקב אבחוני דקדקני וטיפול בהיפנוזה. ב-1885 נסע פרויד להשתלמות אצל שרקו במשך חודשים אחדים. זמן מה עמל במעבדה הפתולוגית של שרקו בסלפטרייר על מחקר מיקרוסקופי של מוחות ילדים, אולם ההיחשפות להרצאותיו של שרקו ולאבחנותיו על היסטריה והיפנוזה ניתבו את פרויד מעיסוק בפיסיולוגיה ואנטומיה להתעניינות הולכת וגוברת בתופעות פסיכופתולוגיות.
סגנונו המדעי של שרקו השפיע על פרויד עוד יותר מהידע המעשי שרכש אצלו. באחד ממכתביו למרתה כתב: "שרקו פשוט עוקר את דעותיי וכוונותיי מן השורש, אחרי הרצאות מסוימות שלו אני מרגיש כאילו יצאתי מנוטר־דאם חדור הבנה חדשה של השלמות" (גיי, ע' 52). פרויד הפך את שרקו לאב אינטלקטואלי נוסף, שאותו יוכל להעריץ ולנסות לחקות. הוא חלק לו כבוד גם אחרי שהחל להטיל ספק בחלק מתורתו, ואת הוקרתו ביטא בכך שב-1889 קרא לבנו הבכור ז'אן מרטין על שם שרקו.
פרויד גם נתן את דעתו לאופן שבו מתייחס שרקו למטופליו - הוא היה קשוב אליהם, התייחס ברצינות להתנהגויותיהם המוזרות, ולא חשש להעלות השערות מוזרות לא פחות כדי להסבירם. פעם העיר הערה שפרויד לא שכח מעולם ולא חדל מלהזכירה שוב ושוב: "תיאוריה היא דבר טוב, אך אין היא מבטלת את קיומן של העובדות." השיעור החשוב ביותר שלמד פרויד משרקו היה כי אין לאנוס את העובדות כדי להתאימן למתכונת התיאוריות המקובלות, וכי העובדות הן מקור התיאוריה ופועלות בשירותה. לימים יהפוך פרויד את ההאזנה למטופלים לעיקרון יסוד של הפסיכואנליזה, וכדי להסביר את תחלואיהם יציג תיאוריות שיעוררו מהפכה מחשבתית שהדיה ישמעו ברחבי העולם.
דיוקנו של פרויד בעמוד השער של "מחקרים בהיסטריה", ספרם של ברוייר ופרויד המציין את ראשיתה של התיאוריה הפסיכואנליטית (1895)
הדגמותיו של שרקו, שהמחישו את כוחה של הנפש לפעול על הגוף, הרשימו את פרויד, ובשובו מצרפת לווינה ב-1885, החל להתייעץ ולשתף פעולה עם יוזף ברוייר שניסה גם הוא טיפולים בהיפנוזה על חוליו. ברוייר היה רופא מבריק, שלזכותו נזקפו תגליות חשובות אחדות בפיסיולוגיה. הוא היה איש חוגו של ברוקה ושימש לפרויד ידיד אבהי עוד קודם לכן, ומעת לעת אף נתן לו כספים במסווה של הלוואות. המסגרת התיאורטית שקנה לו פרויד בלימודיו אצל שרקו, אפשרה לו כעת להבין טוב יותר דברים אחדים שברוייר סיפר לו עליהם קודם, ובפרט פרשת הטיפול ב"אנה או".
ב-1880 איבחן ברוייר לראשונה התפתחות של מחלת נפש קשה אצל מטופלת שלו, בת 21, אותה כינה "אנה או". ברוייר תיאר אותה כמחוננת באינטליגנציה גבוהה, בזיכרון מצוין ובחוש נהדר לשפה. אולם, למרות הכישורים הללו לא זכתה לגירוי האינטלקטואלי לו נזקקה. היא חיה חיים משמימים בקרב משפחתה היהודית הבורגנית, ומצאה מפלט בחלומות בהקיץ. אנה היתה כרוכה אחר אביה שפינק אותה, וכשנפל למשכב במחלה סופנית החלה לסעוד אותו, אך במקביל התפתחו אצלה סימפטומים של היסטריה. היא סבלה מכאבי ראש, חולשה, הפרעות בראייה, שיתוקים חלקיים, ובהמשך הופיעו סימפטומים נוספים ובהם התקפי אבדן זיכרון, הזיות על נחשים ושלדים וקשיי דיבור. ברוייר גילה כי חומרת הסימפטומים פוחתת כשאנה מתארת את הזיותיה ומחשבותיה, ואנה מצידה עודדה את תהליך הריפוי הזה, שאותו כינתה "ריפוי בדיבור" או "ניקוי ארובות".
ד"ר יוזף ברוייר (1842- 1925)
מפנה חשוב בתהליך הריפוי חל כשברוייר גילה כי תחת היפנוזה אנה יכולה להעלות סדרת זיכרונות עד לזיכרון טראומטי, ואז אחד הסימפטומים שלה היה נעלם. כך, לדוגמה, בעת התקף ממושך של הידרופוביה, שבו לא היתה מסוגלת לשתות מים למרות צימאונה, נזכרה ערב אחד בהיותה שרויה בהיפנוזה, כי ראתה את בת לווייתה האנגליה נותנת לכלבה לשתות מכוס מים והדבר הגעיל אותה עד עמקי נשמתה. עם ההזכרות בחוויה חלף התקף ההידרופוביה. חשיפת הזיכרון הטראומטי התגלתה אפוא כתהליך מטהר, קתרטי. ברוייר המשיך לטפל באנה בהיפנוזה פעמיים ביום ולבסוף, כך דיווח, נעלמו רוב הסימפטומים שלה. הטיפול באנה הביא את ברוייר למסקנה שהסימפטומים נבעו מזיכרונות שהיו קבורים בלא־מודע שלה, וכשדיברה עליהם והעלתה אותם למודעותה, הם נעלמו. הטיפול ב"אנה או" הוא המקרה הראשון של טיפול "פסיכואנליטי עמוק" וממושך.
ברוייר סיפר לפרויד על הטיפול באנה כבר ב-1882, אך לא פרסם את תוצאות הטיפול. מאוחר יותר, כשפרויד שב להתעניין במקרה הזה ולהתעמק ב"שיטת הקתרזיס" של ברוייר, החלו השניים לפתח במשותף צורה חדשה זו של פסיכותרפיה, וב-1895 פרסמו את הספר שמציין את ראשיתה של התיאוריה הפסיכואנליטית, "מחקרים בהיסטריה".
אולם, ברוייר לא המשיך לטפל בחולים כאנה, ותירץ זאת בכך שעיסוקיו הרפואיים הרגילים מונעים ממנו להמשיך לעסוק בפסיכותרפיה. פרויד, לעומת זאת, סבר כי ברוייר הובך מהקשר הרגשי שפיתחה כלפיו אנה לקראת סוף הטיפול, תופעה שלימים יכנה אותה "העברה". כמו כן, נרתע ברוייר, ככל הנראה, מגילויים מיניים שהופיעו במהלך הטיפול, ובפרט האירוע שבו פקד את אנה הריון היסטרי מדומה, והיא אמרה לברוייר שהיא נושאת את ילדו ברחמה. בדיעבד התברר כי ברוייר לא סיים למעשה את הטיפול והעביר את אנה לסנטוריום שבו המשיכו לטפל בה, שכן, חלק מהסימפטומים שבו והופיעו. אנה, שלימים נודע שמה האמיתי, ברתה פפנהיים, החלימה במשך הזמן, והפכה למנהיגה בתנועות פמיניסטיות וארגוני נשים. המקרה שלה נחשב לאירוע מכונן של הפסיכואנליזה, ולפיכך גם נמתחה ביקורת חריפה על תיאור המקרה בידי מבקרי התיאוריות של פרויד, ואף הועלתה הטענה שפפנהיים פברקה את הסימפטומים שלה (ראו, לדוגמה: Mikkel Borch-Jacobsen, Remembering Anna O: A Century of Mystification).
ברתה פפנהיים, המטופלת של ברוייר שכונתה "אנה או"
הרתיעה של ברוייר מהרעיון כי מקורותיה הבסיסים של ההיסטריה הם מיניים גרמו למחלוקת בינו לבין פרויד, ובעת פרסום ספרם המשותף כבר היו למעשה די מרוחקים זה מזה. השבר האחרון ביחסיהם חל כשהתגלעה ביניהם מחלוקת בשאלת "תיאוריית הפיתוי" של ילדים. פרויד האמין באותה עת כי רוב מטופליו סבלו מהתעללות מינית בילדותם. רק מאוחר יותר, הכיר בטענתו של ברוייר כי לרוב אלו זיכרונות בדויים שמקורם בפנטזיות של ימי הילדות. אולם, כפי שמדגיש פיטר גיי, הביוגרף של פרויד, לא היה מדובר רק במחלוקת מקצועית: "מה שהרגיז את פרויד עוד יותר - הוא חב לברוייר כספים, וברוייר לא רצה שיפרע את חובו. התלונות הלא נעימות שהשמיע פרויד נגד ברוייר הן דוגמה קלאסית לכפיות טובה, למשטמה שרוחש הלווה הגאה למיטיבו הקשיש ממנו" (גיי, ע' 66).
אולם, פרויד חב לברוייר לא רק כספים, הוא גם למד ממנו רבות, ובראש וראשונה את ה"ריפוי הקתרטי". את ההתנתקות שלו מפטרונו־מורהו ניתן לראות כ"רצח אב" במובן הפסיכולוגי. עם זאת, במשך השנים לא הכחיש פרויד את חובה של הפסיכואנליזה לברוייר, ובאחת מהרצאותיו אף כונה בפיו "מייסדה האמיתי של הפסיכואנליזה" אם כי במחשבה שנייה ראה בכך הפרזה (גיי, ע' 177).
בחלק ג': מהו בדיוק תסביך אדיפוס ומדוע הוא תופס מקום כה מרכזי בתיאוריה של פרויד?
|
קישורים
פיטר גיי, פרויד - פרויד: פרשת חיים לזמננו", ביוגרפיה מאת פיטר גיי
פשר החלומות - ספרו של פרויד
פילוסופיית המדע של ברוקה - על ארנסט ברוקה, פרויד והגישה הפוזיטיביסטית
מכתביו של פרויד - קטע ממכתב של פרויד למרתה על פליישל־מרקסוב
חקר ההיסטריה - על תרומתם של שרקו, פרויד ואחרים לחקר ההיסטריה
אנה או - תאור המקרה ע"י פרויד (קטעים מתוך "מחקרים על ההיסטריה")
Remembering Anna O - ספרו של מיקל בורש־ג'קובסן
|