 |
|
 |
||
|
||||
 |
המקרה של אנה או הפך לנייר לקמוס בו בוחנים את שיטות והתאוריה הפסיכואנליטית. אני לא מומחה גדול בנושא ומסתמך בעיקר על הספר של רובין דואס (פסיכולוג מאונ' קארנגי-מלון) "בית של קלפים" בו הוא מבקר בחריפות אמיתות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות שונות. דואס טוען שהפרקטיקה הפסיכואנליטית בימינו מתאמצת "למקסם את בריאות הנפש", אך בכך מחמיצה אולי תכונות אחרות שחשובות יותר מאשר חוסר קונפליקטים, מצוקה נפשית, ספקנות וכו'. הוא טוען שברויר ופרויד (ברויר היה המטפל ופרויד כתב את האנליזה) סיפקו הסברים רק במונחים של מחלה או הצורה בה היא הצליחה להתאימם למחלה, וההסברים הללו גרמו למעשה לניטרול וביטול החיים המלאים והעשירים שברתה חוותה. ברתה פאפנהיים היתה פעילה נמרצת לזכויות העובדים והנשים והקימה בתי מחסה לנערים ונערות שנזרקו לזנות. מרטין בובר הספיד אותה: "היא היתה אדם נדיר ביותר, בעלת נשמה יתרה ודבקות". פאפנהיים תרגמה ספרים, כתבה רומנים, מחזות וניירות עמדה, "וולקנו מתפרץ". ברויר תיאר אותה כ"אינטלגנטית נדירה, בעלת יכולת תפיסה וניתוח מעולים." אחרי שזהותה התפרסמה, התחילו לצוץ השאלות. כיצד זה יתכן שאישה שהיתה כל כך חולה (כפי שתיארת במאמר) בגיל 21, הפכה לאדם בעל כח חיות והישגים נדירים? מניתוח כתביו של ברויר עולה שפאפנהיים היתה מקרה אבוד, ובכל זאת, למרות שהטיפול היה לקוי ביותר והופסק באמצע, היא הצליחה להתגבר על המחלה ולבנות לעצמה חיים מוצלחים. אחד ההסברים היה שאיכשהו היא הצליחה להתגבר על הסימפומים הפתולוגיים. הסבר אחר הוא שהיא למעשה חייתה את הסימפומים, וכל הצלחותיה ופעילויותיה היו רק כיסוי חיצוני. "היא ביטאה את הכעס שלה דרך מחאה חברתית", כאילו שהיא בעצם לא הבריאה וכל השגיה ומעשיה היו ביטוי למחלה. ואולי היא לא הייתה ממש חולה אלא שהיא ביטאה סימפטומים שעולים בקנה אחד עם חייה בגיל צעיר. היא היתה "ילדה של אבא", ילדה מחוננת שגדלה בבית שמרני יהודי באופן קיצוני, נעולה בביתה, ומנועה מלפגוש את אביה אלא לפרקי זמן קצרים. ואז אביה נפטר. מה היה קורה לה אם ברויר, במקום לנסות עליה את שיטות הטיפול שלן, היה פשוט דורש מהאם שתרשה לברתה לראות את אביה בתכיפות יותר גדולה, ושתרשה לה לצאת קצת מהבית? האם הקשר רותו פיתחה לגבי ברויר והפנטסיות שלה לא נבעו מעצם הטיפול? צריך לזכור שכחלק מהטיפול פאפנהיים קיבלה כמויות עצומות של תרופות, והיו פעמים שברויר החליט להרגיע אותה עם מנה של 5 גרם כלורל – כפול מהכמות שיכולה למכר אדם נורמלי בתוך 30 יום. כשהיא אושפזה, הרופאים חשו "מחויבים" ושיש "צורך" לתת לה, בנוסף, 10 סנטיגרם מורפין ליום. כשברתה שוחררה מהסנטורים נכתב בדו"ח שהיא מראה "התנהגות ילדותית", בנוסף להיותה מכורה למורפין וכלורל. איך אדם כזה, שבר כלי, מסוגל היה להגיע להשגים כאלה גדולים ולהשפיע על חייהם של רבים? אולי התכונה שהיתה באמצת משמעותית וחשובה היתה היכולת שלה להיתגבר על ההתמכרות, ולא הסימפטומים להיסטריה אותם מצאו ברויר ופרויד. לא המחלה היא החשובה אלא היכולת לחיות. מעניין שברויר דווקא כן שם לב לזה: "אפילו בזמן חוליה, היא נעזרה רבות ביכולת שלה לעזור לרבים, כך שהיא מלאה את הדחפים החזקים שלה." |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |