כשקיבלתי את האריזה של הסימז בדואר, שמתי אותה בצד ליום־יומיים, עד שאתפנה מעיסוקי כדי לנסות את המשחק החדש. לבסוף מצאתי את הזמן הפנוי, והתקנתי את המשחק. שתי־שלוש דקות של הכרת הממשק, ויצאתי לדרך.
אם קרה בטעות שעוד לא שמעתם על הסימז, כנראה שאתם באמת עסוקים בדברים חשובים. הסימז הוא משחק מחשב חדש מבית היוצר של סדרת סימסיטי. אני אישית לא סבלתי את סימסיטי. לא הבנתי מה העונג שבבניית עיר וניהול ענייניה האדמינסרטיביים. מרבית הערים שניסיתי לבנות היו מדוללות אוכלוסין, נטולות תשתית, ולרוב הושמדו עד מהרה בשריפה, הוריקן או מרי אזרחי. אבל בסימז התאהבתי. המטרה במשחק היא לנהל את חייה של משפחה (או שכונה שלמה, אם נרצה להיות מגאלומניים יותר) - להיות אחראי על אושרם ועושרם, על בניית הבית ואיכלוסו במוצרי מותרות מגוונים, על יצירת קשרי ידידות ואף נישואין בין השכנים, הבאת ילדים לעולם, ועוד. מעין טמגוצ'י סופר־מתוחכם. מזל שאי אפשר לשים את המשחק על שרשרת ולקחת לבית־ספר...
ביקורות רבות נמתחו על המשחק, ורובן מתלוננות על הנטייה הקפיטליסטית שלו, שכן, על פי המבקרים, כדי להיות מאושר - צריך לקנות דברים. למעשה, אין הדבר מדוייק. יכול אדם ליצור לעצמו קומונה סוציאליסטית שבה יחיו האנשים ללא טלוויזיה, מערכת סטריאו, ארון ספרים וג'קוזי, והם יהיו מאושרים. כל שהסימז צריכים, למעשה, הוא מיטה, אוכל, חדר שרותים ואמבטיה, וסימז אחרים. נכון שקניית מוצרים מסייעת לאנשים לשעשע את עצמם, אך אינה מחוייבת המציאות.
הצעד הראשון שלי במשחק היה להקים לעצמי משפחה, או במקרה שלי - אישה רווקה. אגב, מדגם בלתי־מייצג הראה שאנשים כפי הנראה מעדיפים להתחיל את המשחק עם בן המין השני. האם בתת המודע שלנו אנחנו רוצים להציץ לסימז שלנו במקלחת? אבל לא חשוב. אשה זו, דולורס קרנברי שמה, על שם הזמרת של להקת הקרנבריז, רכשה לעצמה את הבית הקטן ביותר בשכונה, דבר שהתברר כמקשה על החיים בהמשך, אך אין זה מעניינינו כעת.
לאחר אי־אילו תקלות, הצליחה דולורס היקרה ליצור לעצמה סדר יום חביב ונוח שאפשר לה להתקדם להנאתה בקריירה שלה, ולשמור על מצב־רוח טוב, היי, מצב־רוח טוב, היי, מצב־מצב־מצב־מצב־מצב־רוח טוב, היי. הגיע הזמן ליצור לה אובייקט למטרות רומנטיות. חיש קל הזדרזתי לשכן את הסים המוכן־מראש, מייקל רווק, באחד הבתים, וחיכיתי שהשניים יפגשו באקראי, ואכן זה קרה - דולורס שלי באה לבקר את השכן החדש, וכך התחילה ידידות נפלאה, שהסתיימה בנישואין ומעבר של מייקל לבית הקט שכבר הספיק להתרחב.
שוב שגרה מאושרת השתלטה על חיי המשפחה, עד ששירות האימוץ, במבצע טלמרקטינג תמוה מבחינה מוסרית, העביר אלי תינוקת חמודה וצווחנית. ההורים הצעירים, שלא היו מוכנים נפשית לגדל תינוקת במשך שלושה ימים תמימים עד שתהפוך לילדה, קרסו תחת העומס, והילדה נלקחה על־ידי שירותי הרווחה. עצור, ריוויינד. ניסיון שני.
שלושה ימים תמימים של מאבק כנגד השעון, כשמכונת האספרסו עברה אחר כבוד אל חדר השינה, וצמד ההורים נהג להתחבק כל בוקר כדי לעודד את נפשם הנדכאת, ולבסוף - האח הידד - התינוקת הפכה לילדה. צ'ארלי קרנברי היא כעת אדם בפני עצמה, והיא יכולה לחיות את חייה בידיעה מאושרת שלעולם לא תתבגר. לעד היא תחיה בחדרה שבקומה השניה, עם בית הבובות וספת הנוער המגניבה שלה.
להורים, בינתיים, שלום.
אז זהו, אלה היו החיים שלי בימים האחרונים. סליחה - החיים של הסימז שלי. אבל מה כבר ההבדל. כשמתמכרים למשחק בצורה כל־כך טוטאלית, עד שמפתיע שאני עדיין סוחב את עצמי כל בוקר לעבודה ומצליח עוד להיות פרודוקטיבי - קשה לזכור שהחיים שלהם, שהם בכל זאת יותר נוחים משלי (עם 480 דולר ליום גם אני הייתי שמח יותר), הם לא חיי שלי.
אז זהו, עכשיו אתם יודעים את הסוד הנורא שלי. עכשיו, אם תראו את האייל הקורא גווע ונעלם לו מן העולם, תדעו את מי, או יותר נכון - את מה להאשים.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש