 |
|
במערבולת המחלוקות הישנות והחדשות בין שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות נפקד מקומה של הרביעית והחדשה שבהן, הדת הבהאית, שבין עיקריה אחדות הדתות המונותאיסטיות, שילוב רוחניות ומדע, שלום עולמי ושוויון בין כל בני האדם.
|
|
| דת והעידן החדש • הדר אבירם • שבת, 12/6/2004, 4:46 |
|
 |
|
| (צילומים: מערכת האייל הקורא) |
|
הפולמוס הציבורי הרועש סביב סרטו של מל גיבסון, "הפסיון של ישו", השיב למוקד תשומת הלב הציבורית את המחלוקות בין שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, שלהשלכותיהן הקשות אנו חשופים, בין היתר, דרך הסכסוך היהודי ערבי ודרך התנהלות ארה"ב באפגניסטן ובעיראק. אירועים עולמיים נוכחיים והיסטוריים מחדדים את השונה בין הדתות הללו. ואולם, ישנה דת מונותאיסטית נוספת, המושתתת על העקרון הבסיסי של אחדות והמשכיות בין כל דתות העולם, והמוסד המרכזי ביותר שלה נמצא ממש אצלנו, בחצר האחורית של הסכסוך היהודי־ערבי. המדובר, כמובן, בדת הבהאית, החדשה מבין הדתות המונותאיסטיות, שנולדה במאה ה-19 בפרס.
מייסדה של הדת הבהאית ונביאה המרכזי הוא בהא־אוללה, שחי ופעל באמצע המאה ה-19 (במספר מקורות ישראליים מופיע השם "בהא־אללה", אולם כתיב זה אינו תואם את אופן הגיית שמו בפי הבהאים). את פועלו ניבא מספר שנים קודם לכן, ב-1844, ה"באב" – השער. בעקבות נבואתו של הבאב, כי בקרוב יפעל נביא שיסחף אחריו המוני מאמינים לדרך של שלום ואחווה עולמית, הוא נאסר ועונה על ידי השלטונות הפרסיים, עד להוצאתו להורג בשנת 1850.
בשנת 1863, הכריז בהא־אוללה על היותו הנביא המיוחל. השלטונות הפרסיים רדפו אותו, אסרוהו, ולבסוף הגלו אותו מפרס. בהא־אוללה, ובנו, עבדול בהא, בילו שנים ממושכות ברחבי העולם, כשהם מטיפים לתורה הבהאית, שעיקרה השאיפה לאחד את כל בני האדם תחת מסר של אחווה ושלום. תחנתו הסופית של בהא־אוללה היתה עכו, שם נפטר בשנת 1892. בנו המשיך את דרכו, ומקץ עשרות שנות גלות הורשה לשוב לפרס. לפני מותו ב-1921 מינה עבדול־בהא את נכדו, שונגי אפנדי, להיות "שומר האמונה". עם מותו של שונגי אפנדי ב-1957 לא מונה לו יורש רשמי כ"שומר האמונה"; הדת הבהאית, שצברה מאמינים רבים במשך השנים (כיום – למעלה מחמישה מיליון מאמינים, בני אלפי זהויות אתניות, בכ-260 מדינות), הפסיקה להתנהל על ידי אדם יחיד, וכך הוקם "בית הצדק העולמי", שמושבו בחיפה. בבית הצדק העולמי יושבת המועצה הבהאית העליונה, שתשעת חבריה נבחרים בבחירות חשאיות מדי חמש שנים על ידי בהאים בכל העולם, והיא המתווה את האמונה בימים אלה. המועצה מפיקה מסמכים וגילויי דעת, המבוססים על פרשנות כתבי הבהא־אוללה, וגם מפקחת על הפעילות הבהאית (דתית וחברתית) בעולם כולו. מלבד מועצה זו, מנוהלים חייהם הרוחניים של הבהאים על ידי "מועצות רוחניות" מקומיות וארציות; ואולם, אין לבהאים מוסדות כמורה מסודרים. הקהילות הבהאיות ברחבי העולם מנהלות דו־שיח מתמיד עם המועצה העליונה, ובזכות שיטת הבחירות החשאיות, מאויישת המועצה בבהאים מכל העולם.
הגנים הבהאיים בחיפה
ספר הקודש המרכזי, ה"כיתאב אי־אקדס", מאגד את תורתו של הבהא־אוללה, אך ישנם ספרים וטקסטים נוספים, וגם גילויי דעת והתדינויות מודרניות זוכים לכבוד. המעוניינים יכולים לעיין בכתבים המייסדים ובמסמכים המודרנים באתר הספריה הבהאית.
הדת הבהאית היא דת מונותאיסטית. האל נחשב מושג טמיר ובלתי נתפס, שמסתריו אינם ניתנים להבנה בכלים אנושיים. האל בא לידי ביטוי בטבע, בחוקי המדע, ביחסים בין בני אדם, ובכל ההיבטים האחרים של החיים האנושיים, אך אין ניתן להקיף את מהותו. אל זה, לפי הבהאים, הוא־הוא האל היהודי, הנוצרי והמוסלמי: הדת הבהאית היא "דת פרוגרסיבית" במובן זה שהיא רואה את קדושי כל הדתות האחרות ונביאיהן כמבשרים את החזון האלוהי ומתאימים אותו לרוח הזמן. במובן זה, אברהם, יצחק, יעקב, משה, יוחנן המטביל, ישו, מוחמד ובהא־אוללה שייכים לאותה קבוצה, וייחודו של הבהא־אוללה בכך שהוא הנביא האחרון בסדרת הנביאים הזו. כיוון שהדת הבהאית צמחה בפרס, תחת שלטון מוסלמי, יש לה זיקות פולקלוריסטיות מסוימות לאסלאם – טקסטים רבים נקראים ומדוקלמים בפרסית ובערבית, ומאמינים רבים ברחבי העולם, שאין להם כל זיקה אישית אתנית לפרס, מאמצים שמות פרסיים או נותנים שמות בפרסית לילדיהם. הדת הבהאית מכבדת גם את תורת זורואסטר, ודתות נוספות שאינן משתייכות על קבוצת הדתות המונותאיסטיות המובהקות, כמו בודהיזם: זורואסטר, קרישנה ובודהה נמנים על שרשרת נביאי האל המוכרים על ידי הבהאים. כל הדתות הן טובות באותה מידה, וכולן נחשבות דרכים בהן האל גילה את עצמו לאנושות, בהתאם לתנאים ששררו בזמנים והמקומות השונים בהן הן התפתחו. עם זאת, אי אפשר להיות "גם יהודי וגם בהאי". לדת הבהאית יש אמונות ומנהגים שונים מאלה של הדתות האחרות, שהבהאים רואים כהתפתחות, והתאמה לרוח הזמן. הבהאים פועלים לקראת זמן בו יתקיים הכתוב: "העולם הוא מדינה אחת, והאנושות – אזרחיה", והם רואים במסר הדתי המאחד שלהם דרך לכך.
אין לדת הבהאית "סיפור בריאה" או מיתולוגיה מעבר למיתולוגיות של הדתות השונות. מיתולוגיות אלה נתפסות כפנים של האלוהות שהתאימו לנסיבות בהן הוצגו; פנים נוספים של האלוהות מתגלים, לפי הבהאים, דרך מדע ומחקר. היות שהחתירה אל האמת ואל הטבע האלוהי מצויות בבסיס האמונה הבהאית, היא מעודדת העמקה רוחנית בצד העמקה מדעית, ואינה רואה כל סתירה ביניהן.
לוח השנה הבהאי מונה 19 חודשים בני 19 ימים כל אחד. החגים סובבים סביב אירועים בחיי האישים הקדושים, והחג המרכזי, ראש השנה הבהאי, נחגג ב-21 במרץ של הלוח הגריגוריאני (יום השוויון האביבי). לפני החג הזה, הבהאים צמים במשך 19 יום (עד שקיעת השמש, כמו בצום הרמדאן) ומתפללים תפילות מיוחדות פעמיים ביום. החג כולל ארוחה חגיגית והחלפת מתנות בין חברי הקהילה.
הדת הבהאית מדגישה מאוד מוסר אישי וקשר אישי עם האלוהות דרך טוהר וטוב לב. בני האדם אמורים לשקף כוונות טהורות, אמת, יושר וצדק במעשיהם. רכילות, תככנות, ושאר הרגלים אנושיים נחשבים פסולים והבהאים אמורים לשאוף להימנע מהם ככל האפשר. אחד הביטויים לקשר האישי בין האדם לאלוהיו הוא היעדרם של "מתווכים" בדמות כוהנים או כמרים.
כדי להפוך לבהאי, על האדם לקבל על עצמו את האמונה בעיקרי תורתו של בהא־אוללה, כמו גם להתחייב לדרישות המוסריות הללו. זו אחת הסיבות שבשלהן הדת הבהאית אינה עוברת מהורים לילדיהם. ילד להורים בהאים לא הופך לבהאי אלא אם הוא מביע בבגרותו רצון להצטרף, כמו כל אדם אחר. הדת הבהאית אינה אוסרת על נישואי תערובת – להיפך, נישואין עם לא־בהאים זוכים לעידוד רב, בלי קשר לשאלה האם בן הזוג השני יהפוך לבהאי אף הוא. כיוון שכל הדרכים לאל כשרות באותה מידה, כל בני האדם שווים וראויים לכבוד באותה מידה, וכולם יכולים להיכלל במשפחתם של הבהאים באותה מידה.
הבהאים פזורים בכל העולם. מספרם בהודו עולה על מיליון וחצי איש, ובארה"ב הם מונים בין 700,000 ל-800,000 מאמינים. גם באיראן, ערש הולדתם של הבהאים, עדיין יש קהילה בהאית ניכרת. במספר ארצות כמו נאורו וטונגה הבהאים מהווים למעלה מחמישה אחוזים מהאוכלוסיה. הקהילות הבהאיות במגוון המדינות הללו אינן, כאמור, מנוהלות על ידי כמורה, או רשויות דתיות רשמיות, אלא בדרך קהילתית, על ידי מועצות. ישנו מספר מוגבל של "בתי עבודת האל" מפוארים, אך בערים רבות יש מבנים בהם מתכנסת הקהילה לחגיגת חגים, אירועים משפחתיים של בהאים, וכדומה. המבנים, כמו יתר הפעילות הבהאית, ממומנים מכספי הקהילה. אחד העקרונות המרכזיים של המנהלה הבהאית הוא שתרומות מאנשים שאינם בהאים אינן מתקבלות.
שניים מן המקומות הקדושים ביותר לבהאים מצויים בישראל. מקדש הבאב בחיפה, בעל "כיפת הזהב" המפורסמת, מכיל את שרידיו של הבאב ומוקף גנים מרהיבי עין, ששופרו לבלי הכר בשנים האחרונות; ניתן לבקר בגנים בסיורים מאורגנים. בנוסף לו, ניתן לבקר בקבר הבהא־אוללה בעכו, אף הוא מוקף גנים יפים. למבקרים בגנים בעכו מחולקת חוברת הסברה, לפיה האלמנטים הקישוטיים בגן הם דקורטיביים בלבד, ואין בהם סמלים דתיים כלשהם.
האלמנטים הקישוטיים בגן אינם סמלים דתיים
לבהאים יחס מיוחד לישראל, בשל האישים הקדושים שהיו בה והמקומות הקדושים החשובים שבה. עם זאת, יש להניח שלא רבים מהקוראים שמעו עליהם הרבה, או באו עמם במגע אינטנסיבי. הבהאים רואים עצמם כ"אורחים" של מדינת ישראל, ולא כתושבים שלה. אין להם עמדה רשמית התומכת במדינת ישראל או המתנגדת לה, למעט עמדתם הכללית לפיה יש לשאוף למצב בו הלאומיות, לכשעצמה, תתבטל, וכל בני האדם יתאחדו. הזיקה של הבהאים לחיפה ולעכו קשורה בביקוריו של הבהא־אוללה בשני המקומות ובהוראתו כי שרידי הבאב ייטמנו בהר הכרמל – כל זאת, כמובן, הרבה לפני קומה של מדינת ישראל. מתוך כבוד למארחים הישראלים, הדת הבהאית אינה מפיצה את תורתה בקרב מאמינים ישראלים, ואינה מקבלת לשורותיה אזרחים ישראלים. לפי כמה מקורות, העילה לכך נעוצה בהסכם בין הבהא־אוללה לסולטן התורכי, לפיו האמונה לא תופץ בגבולות פלסטין; אבל מעבר לנימוק ההיסטורי, הבהאים חוששים לעורר אנטגוניזם בקרב הממסד האורתודוכסי בישראל. יהודי המעוניין להמיר את דתו לדת הבהאית, יצטרך להגר מישראל. בית הצדק העולמי נהנה ממעמד של נציגות דיפלומטית בישראל, על הפטור ממיסוי הכרוך בכך, וישראל נהנית מתיירות בהאית וממקומות עבודה לישראלים בבניה ובתחזוקה של המקומות הקדושים לבהאים.
בהרבה מדינות בעולם, הבהאים מתקבלים בברכה ובכבוד, בין היתר בשל המדיניות המוצהרת שלהם לא להתערב בפוליטיקה בין־מדינית. אבל ישנן מדינות, כמו איראן, בהן אין מכירים באמונה הבהאית כדת. באיראן אין תוקף לנישואין בטקס בהאי, ונשים שנישאו בטקס כזה נחשבות לזונות וזוכות ליחס מחפיר מצד השלטונות. מסר השוויון של הבהאים לא הקל עליהם את החיים גם בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.
האמונה הבהאית חורתת על דגלה את חשיבותם של השוויון בין כל בני האדם ושל חופש הבחירה. סובלנות לסגנונות חיים שונים ופלורליזם הם עקרונות חשובים, שהדת הבהאית לא רק מטיפה להם אלא פועלת למענם. בתור הכנה לשלב בו כל תושבי כדור הארץ יחיו באחווה ובשלום, תומכת הדת הבהאית בתכנית כללית לשלום עולמי – "The Promise of World Peace", אחד ממסמכי הדגל של בית הצדק העולמי. המסמך מדגיש את האחריות האישית והקהילתית של בני כל המדינות לעתידו של כדור הארץ, ואת חשיבותם של פירוק הנשק הגרעיני והעבודה למען איכות הסביבה. פעילות חינוכית, ופעילות למען צדק חברתי, אף הן מטרות להן מוקדשים משאבים בהאים: בתי ספר בהאים, מוסדות הומניטריים שונים, וכדומה. בהאים רבים פעילים בארגונים התנדבותיים גם מחוץ לגבולות המוסדות הבהאים. חשוב לציין, עם זאת, שמעבר לעמדה הבסיסית בדבר שלום כלל עולמי, הדת הבהאית אינה מתערבת בסכסוכים מדיניים ספיציפיים ואינה נוקטת עמדות פוליטיות (מה שמעלה, כמובן, את השאלה מה יכול להיות יותר פוליטי משלום עולמי...). המחוייבות לשוויון אתני מתבטאת גם בגיוון הרב של חברי הקהילות הבהאיות בעולם; באירוע בהאי במקום רב־תרבותי כמו קליפורניה, אפשר לראות אנשים בכל הצבעים, הגדלים והמינים, ומוקראים קטעים בכל מיני שפות. עידוד מה שיהודים היו מכנים "נישואי תערובת", והעדר מעבר של הדת הבהאית "בתורשה", אף הם קשורים לעקרון השוויון בין אנשים בני גזעים, צבעים, ומדינות שונות.
אחד מסוגי השוויון להם מקדישים הבהאים תשומת לב מיוחדת הוא השוויון בין המינים. כתבי הבהא־אוללה קובעים מפורשות כי נשים וגברים שווים זה לזה, וכי יש לפעול להשוואת מעמד הנשים בתחומי התעסוקה והמשכורת. עם זאת, נמתחת ביקורת על המוסדות הבהאים בתחום זה: בעוד שנשים יכולות להיבחר למועצות המקומיות והארציות, המועצה העליונה מונה רק גברים. הדיון בבעיה הזו אינו פתוח מספיק לטעמם (ולטעמן) של מאמינים ומאמינות רבים.
מוסד הנישואין הבהאי, עם זאת, אינו מוסד קנייני או כופה, אלא מוסד של התקשרות חפשית ושווה בין נשים וגברים. הכתבים הבהאים מעודדים את הקוראים להתוודע היטב לאדם עמו הם רוצים להינשא, ולקבל את רשות שני זוגות ההורים לפני הנישואין (דרישה בעייתית בכמה מקרים, בהם ההורים אינם מסכימים לבחירת הילדים; בבסיס הדרישה עומד הצורך ליצור בסיס משפחתי איתן לזוג הצעיר). ה"התוודעות המעמיקה" היא רוחנית ורגשית, אך לא פיסית. הדת הבהאית אוסרת על קיום יחסי מין לפני הנישואין ומחוץ למסגרתם, הן מחמת הדרישה לצניעות והן מסיבות של הדרישה לאמון ופתיחות מצד בני הזוג. עקרון חשוב בקיום חיי נישואין הוא עקרון ההיוועצות. בני הזוג אמורים לקבל יחד את כל ההחלטות, תוך דיון בהן, ולא להחליט זה עבור זה. חדי־העין בין הקוראים ודאי כבר הבחינו שנישואין בהאים יכולים להתקיים רק בין גבר לאשה. הדת הבהאית מסתייגת מהומוסקסואליות, גם כאשר היא מונוגמית, ולפחות עד אמצע שנות התשעים עודדה הומסוקסואלים ולסביות לנסות "לפתור את הבעיה". חשוב, עם זאת, לציין שיש הומוסקסואלים ולסביות בהאים רבים, ושישנם קולות בני השפעה בקהילה הבהאית המבקשים לשנות ממדיניות זו ולהכיר באורח החיים ההומוסקסואלי כטבעי ולגיטימי, בין היתר בעקבות ממצאים מדעיים שהדת הבהאית, כזכור מאמצת ומעודדת. בכל מקרה, ניהול אורח החיים המשפחתי נחשב לעניין ש"בין אדם ובין אלוהיו", ולא יעורר גינוי פומבי מצד הקהילה הבהאית אלא במקרה של "שערורייה ציבורית".
הדת הבהאית מתאפיינת בהעדר רשמיות וטקסיות. הבהאים מתפללים לפחות פעם אחת ביום, בזמן ובמקים המתאימים להם, ופונים לעבר עכו בעת התפילה. התפילה, ואירועים נוספים, נחשבים אישיים ואינם כבולים בטקסים מסובכים. הדרישות הן פשוטות מאוד, ואנשים בונים את יתר הטקס כרצונם. טקס הנישואין, למשל, דורש אך כי בני הזוג יאמרו יחד: "We will all verily abide by the law of God". הטקס אינו נערך על ידי כומר, אלא על ידי בני הזוג, משפחותיהם וחבריהם. בחתונה בהאית בה נכחתי שולבה מוסיקה סינית, הוקראו קטעים מכתבי הבהא־אוללה ועבדול־בהא, ניתנה במה למשפחות ולחברים לדבר, והוגשה ארוחה. הטקס כולו תוכנן על ידי בני הזוג, למעט השורה האחת המתחייבת מכח הדת. גם טקסי הקבורה אמורים להיות חפשיים ואישיים, למעט מספר מגבלות הנוגעות לצורך לקבור את המתים מהר ככל האפשר, כשהקבר פונה לכיוון עכו.
מבנה במתחם הגנים בחיפה
עבור רבים המחפשים מערכת רוחנית נאורה וסובלנית, הדת הבהאית היא תשובה מתאימה, אך היא אינה נקיה מביקורת. קשה להתמודד עם העקרון של אחדות דתית נוכח הסתירות הרבות בין הדתות שהבהאים מאמצים אל חיקם, וקשה להסביר אותן כ"התפתחות" גרידא. לרבים קשה גם ליישב את הסתירות המהותיות שבין רוחניות לממצאים מדעיים. חרף מסר השוויון החשוב והחיובי, העדר שוויון לנשים במועצה העליונה, והיחס להומוסקסואליות, מעלים שאלות לא קלות; וכ"דת חדשה" הטוענת להתאמה לרוח הזמן, כמה מהסייגים על סגנון חיים נראים מיושנים ולא־פופולריים. מאידך, נעים ללמוד על דת המוכנה לקבל את השונה ולהכיר בו כראוי, והמעורבת בפעילות כלל־עולמית. אולי לבני דתות אחרות כדאי ללמוד מהבהאים על האפשרות לחפש את המשותף במקום את השונה; ועד שזה יקרה, לפחות הישראלים בינינו יוכלו לבקר בגנים היפים ולהנות מהם.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש