 |
|
שש שנים אחרי התאבדותו של קורט קוביין, עידו הרטוגזון מגיש מבט מעמיק אל יצירתו ומחשבתו של סולן להקת נירוואנה. (חלק שני)
|
|
| מוזיקה • עידו הרטוגזון • יום א', 9/4/2000, 21:40 |
|
| |
על חוסר האפשרות
"One more solo" - קורט קוביין
(מתוך מילות השיר "Gallons of Rubbing Alcohol flow throgh the strip".)
קורט קוביין גדל בדור שבו לנגן סולו היה דבר מגונה. קוביין, שהבין שכל אפשרויות הרוק כבר מוצו, שלנגן סולו "יפה" הינו מעשה מגוחך, שלא ניתן לפרוט ברצינות אקורד או תו אחד על גיטרה, קוביין, שיצא מהמרתף של איש המחתרת, לא הצליח לבצע מחווה רוקיסטית אחת כמו שצריך. לפני שהיה מרסק גיטרה היה נוהג לרדת מהבמה ולעלות לשיר האחרון עם גיטרה זולה שרכש לפני ההופעה למטרת ריסוק. הוא לא היה עומד בעוצמת הגיחוך שבריסוק גיטרה חדשה.
קוביין נאלץ לעמוד מול שאלת הסולואים והצורך בהם, שהינה שאלה חשובה מאוד במוסיקת הרוק. כתיאורטיקן מבריק (ונגן גרוע) עשה קוביין דה־קוסנטרוקציה רבתי למוסד הסולואים וייצר אנטי־סולואים שהיוו אופוזיציה למוסד הסולואים ברוק. סולואים בעלי ארבע תווים המבוססים על רעיון מוסיקלי דבילי וחוזרים על עצמם בפאתוס (Come as you are), סולואים אינפנטיליים (Smells like teen spirit), סולואים זייפניים להחריד (ביצוע האנפלאגד ל"the man who sold the world" של בואי) או סולואים שנשמעים כאילו הגיטרה נחנקת (Serve the servants).
קוביין, שמונים ושבע שנה לאחר השיר על הארץ של מאהלר ומאה שלושים שנה לאחר איש המחתרת של דוסטוייבסקי, מתלונן לכל אורך התקליט על חוסר היכולת להגיד משהו. במקום להגיד משהו, הוא מנסה לשיר תקליט שלם בלי להגיד דבר קוהרנטי, על־ידי מילוי התקליט בפרדוקסים ושורות חסרות משמעות. קוביין, המודע לחוסר האפשרות הוויטגנשטייני לצאת מגבולות, השפה חוגג את חוסר משמעותה בשורות כגון "I tried hard to have a father but instead I had a dad" או "Serve the sevants - oh no, the legendary divorce is such a bore". עוד נסיון עקר מבחירה של קוביין לצאת מגבולות השפה הוא הקטעים האחרונים שהופיעו עשרות דקות לאחר סיום הדיסק ב'נברמיינד' וב'ברחם'. זהו נסיון לצאת מגבולות המשחק המוסיקלי. לנגן שיר מחוץ לדיסק.
דייב גרוהל, המתופף של נירוואנה, אמר על הקטע האחרי אחרון ב"נברמיינד":
"דיברתי עם חבר שלי שעובד בחנות תקליטים, והוא אמר שבנאדם אחד בא אליו עם הדיסק ואמר 'אתה יודע, הדבר הזה דפוק לגמרי. אחרי השיר האחרון יש כאילו עשר דקות של חלק מת ואז יש שיר רועש לגמרי.' הוא רצה את הכסף חזרה! והבנאדם בחנות אמר 'אהה... אני חושב שאולי, זה מין בדיחה של הלהקה, אתה יודע, לשים את זה אחרי סוף האלבום' והלקוח אמר 'אהה... אני לא חושב שזה מאוד מצחיק' והוא רצה את הכסף שלו חזרה. זה היה ממש ככה!".
האלבום מתחיל בשורות "Teenage angst paid off well/ Now I'm bored and old". מעניין שקוביין השתמש דווקא במילה Angst שהיא מילה גרמנית שהייתה בשימוש נרחב בתקופת הרומנטיקה. מילה אשר נולדה מחדש בהולדתו של וורתר הצעיר, אשר את מצוקותיו באה לתאר. אותו וורתר צעיר שקוביין מספר על הסתאבותו והפיכתו לכוכב משועמם וזקן. הדבר הראשון שמזהה את קוביין עם מאהלר הוא אותו Angst, אותה הרגשה אקוטית של חרדה וכאב על הקיום האנושי התופסת את המאזין מיד עם תחילת ההאזנה ל'שיר על הארץ' או ל'ברחם'.
שתי יצירות אלו הן יצירות המכילות Weltschmerz (צער עולם) אינסופי, של שני כותבים מיוסרים בתפיסתם הניהילסטית, רגישותם העזה לכאב העולם, והרגשתם של גלות בעולם.
מאהלר היהודי נאלץ להמיר את דתו על מנת להתקבל כמנהלה המוסיקלי של האופרה של וינה, וגם לאחר מכן נאלץ לעזוב את וינה ב-1907 בגלל אנטישמיות. קוביין הותקף כל ימיו בתיכון על מוזרתו, ודאג לספר כל העת על כאבו על כך שהוא מזהה בקהל בהופעות את אותם האנשים שהרביצו לו בנערותו, כתב שירי ניתוק חברתי כ"I'm on a plane", ונלחם את מלחמת דחויי החברה ההומסקסואלים.
שני היוצרים מעונים על ידי נסיבות משפחתיות קשות הנראות להם בלתי אפשריות. מאהלר, שכתב מספר שנים קודם לכן את "שירים על מות הילדים", חווה באותה תקופה את מות ביתו הבכורה. קוביין, שלו נולדה שנה ותשעה חודשים לפני כן בת ראשונה ושמה פרנסיס, כותב במכתב ההתאבדות: "קורטני, המשיכי, למען פרנסיס. למען חייה, שיהיו הרבה יותר טובים בלעדי."
גם הגוף אינו מרפה משתי הרוחות המיוסרות. מאהלר סבל בשנות חייו האחרונות ממצב לב שהותיר אותו בסכנת מוות תמידית, וקוביין התענה בחמש השנים האחרונות לחייו ממיחושים בקיבה שמקורם לא התגלה ושגרמו לו להקיא כל העת. "היו פעמים, במיוחד במהלך סיורי ההופעות, כאשר הרגשתי ממש כמו מכור לסמים, למרות שלא הייתי כי פשוט גוועתי ברעב (כתוצאה ממצבו הבריאותי - ע.ה.), ולא יכולתי להבין מה לא בסדר אצלי" (מתוך ראיון עם ג'ון סאבג').
מיחושים אלו הובילו אותו בין השאר להתמכרותו להירואין. באותו ראיון הוא אומר על ניתוקו מהחברה "הגעתי למצב שפינטזתי על זה (על אלימות לסביבה - ע.ה.), אבל אני בטוח שאני אהרוג את עצמי קודם. עדיין, אבל, אני אוהב סרטי נקמה בנשפי בית ספר. סרטים כמו 'קארי' (של בריאן דה פלמה)."
בשיר כמו Serve the servants, מתייחס קוביין בצורה מטושטשת בכוונה ליחסי הדורות, ליחסיו המשפחתיים ולתחושתיו לגבי הפיכתו לכוכב מזדקן. בשורה כמו "the legendary divorce is such a bore", הוא מתלונן על אכזבתו מכך שגירושים אינם פותרים דבר (קורט היה מאושר כשהוריו נפרדו). הוא משועמם מהחיים ואינו מאמין בשום אפשרות. בשורה אחרת הוא אומר "I just want you to know that I/ don't hate you anymore". בראיון עם גון סאבאג' אומר קוביין על פגישתו עם אביו לאחר עשר שנים בהן לא ראו אחד את השני: "שמחתי לפגוש אותו כי רציתי שידע שאני לא שונא אותו עוד." מיד לאחר אותה הבהרה הודיע קוביין לאביו שאינו מעוניין ביחסים עימו ומנתק את הקשר משום שהיה אדם "שאינו מסוגל בהפגנת רגש, או אפילו ניהול שיחה."
הוא מקנא באלה שהדעת והמודעות העודפת אינה נחלתם. גם במכתב ההתאבדות בו הוא מקנא בפרדי מרקורי או מדבר על הפחד שלו שגם ביתו פרנסיס תאבד את הביטחון שלה בחיים ובמין האנושי: "איני יכול לשאת את המחשבה שפרנסיס תהפוך לדת'-רוקר האומלל ובעל דחף ההרס העצמי אליו אני הפכתי." בשיר כמו all apologies הוא מבקש "I wish I was like you/ Easily amused", ולאחר מכן מתמכר שוב לכאבו "find my nest of salt/ eveything is my fault".
גם מאהלר, בדומה, קורא להתמכרות לכוס ההנאה חסרת הפשר של החיים מתוך מחשבה שלמה על קדרות המצב: "עתה קחו את היין! עתה הזמן!/ תהנו!/ רוקנו את גביעי הזהב שלכם עד לתחתית/ שחור הוא הקיום, הוא המוות."
חשיבותו של אלוהים
ההבדל בין דורו של מאהלר לדורו של קוביין הוא רעיון האמונה באל, שנותר בתודעתם של בני סוף המאה ה-19, ונעדר מזו של בני סוף המאה ה-20. הדבר בולט עוד יותר כשמשווים את הגותם של מאלהר וקוביין להגותם של שני אנשי ספרות מתקופתם, דוסטוייבסקי ותומאס ברנארד.
אצל מאהלר, כמו אצל דוסטוייבסקי, רעיון הישועה נמצא תמיד. בסימפוניה השניה המקהלה קוראת ברגשה שחיינו לא היו לשווא, בסימפוניה השלישית ישו מזמר לחוטאת על רחמנות האל שתושיעה.
דוסטוייבסקי, כעמיתיו בני המאה ה-20, כתב מתוך מחשבה על אקוטיות מוסרית וקיומית, אולם אצלו התקיים תמיד המוטיב הדתי שיושיע מן האין. גם מאהלר וגם דוסטוייבסקי מודעים לכל הדברים שבני המאה ה-20 מודעים אליהם, הם חדורי ספיקות בקיום האל, אך יש להם ספקות גם לכיוון השני, באי קיומו, ותשוקה עמוקה לרעיון האמונה והאל. לכן הם מעניקים פתח לישועה.
בני המאה ה-20 כבר חשים מרירות וחוסר אמונה באפשרות ליופי. אצל ברנארד וקוביין אין ישועה, אין שירים כמו "על היופי" של מאהלר. לא נותר מקום ליופי נאיבי. המוסיקה של קוביין, כמו הפרוזה של ברנארד, היא מחיקה ארוכה של האני, דה־קונסטרוקציה של האישיות בעזרת מונולוג ארוך ומיוסר. שיריו של קוביין הינם דה־קונסטרוקציה של האישיות: "בדרך כלל, אני כותב שירים מחתיכות שירים שהודבקו יחדיו. כשאני כותב שירה אני לא תמטי בכלל. יש לי הרבה מחברות וכשאני כותב מילים אני גונב מהשירים שלי". (מתוך הראיון עם ג'ון סאבג').
גם ברנארד מתייחס באירוניה למדיום הפעולה שלו כאשר הוא משבח את מוסיל, גתה וקפקא, ומשתמש בלשון רזה מאוד ובצורה התמטית הפשוטה ביותר של מונולוג ארוך, חסר מנוחה או אמצעים עלילתיים. אגב, סגנונו של ברנארד, שקיבל חינוך מוסיקלי נרחב, הושווה פעמים רבות למוסיקה, ונחשב לסוג של ספרות מוסיקלית.
קוביין הוא למעשה התגשמות נבואותיו של דוסטוייבסקי על תלישותו של האדם חסר האלוהים. האדם החזק עד אין קץ אשר אינו מסוגל עוד להתעניין בדבר על הארץ "אי היכולת לאהוב היא הגיהנום," אמר דוסטוייבסקי. קוביין חי בגיהנום כפול - הוא נקרע מאהבה לכל הדברים שסבבו אותו, ומתחושה של הקלות הבלתי נסבלת וחוסר האפשרות של האהבה.
קוביין כתב: "בשלושת סיבובי ההופעות האחרונים שלנו, הייתה לי הערכה כל־כך יותר טובה של כל האנשים שהכרתי באופן אישי כמעריצים של המוסיקה שלנו, אבל אני עדיין לא יכול להתגבר על התסכול, האשמה והאמפתיה שיש לי לכולם. יש טוב בכולנו, ואני חושב שאני פשוט אוהב אנשים יותר מדי, כל־כך הרבה שזה גורם לי להרגיש יותר מדי מדוכא. איש האלוהים הקטן, הרגיש, חסר ההערכה במזל הדגים. למה אתה לא נהנה מזה? אני לא יודע!."
דמותו של קוביין מזכירה במיוחד את דמותו של ניקולאי ווסלודוביץ סטאברוגין מהרומן "שדים".
מכתבי ההתאבדות של קוביין ושל סטאברוגין זהים בנימת השיעמום מהחיים, המיאוס והשעמום העצמי, והקנאה באלו שמסוגלים להאמין ברעיונות ולהנות מהדברים. סטאברוגין כותב במכתב ההתאבדות שלו:
"בחנתי בכל דרך את כוחי. את יעצת לי 'ללמוד להכיר את עצמי'. במבחנים לעצמי ולאחרים הוא נדמה בלתי מוגבל, כפי שהיה במשך כל חיי בעבר. לפני עיניך ספגתי סטירה בפנים מאחיך; הודיתי בנישואי בפומבי. אבל איך להשתמש בכוחי - זה דבר שמעולם לא יכולתי להבין, ואיני מבין אפילו עתה, למרות עידודך בשוויץ, בו האמנתי. כמו קודם, אני עדיין יכול לבצע מעשה טוב ולהנות מהגשמתו, אבל באותו זמן לעשות רע ולהנות גם מזה. אבל כמו מקודם, רגשותי הינם טריויאליים מדי ולא מאוד חזקים. התשוקות שלי חלשות מדי; הן לא יכולות להדריך אותי. אפשר אולי לחצות נהר על בול עץ, אבל לא על שביב נסורת. אני אומר את זה רק כדי שתדעי שאיני נוסע לאורי (שם של עיירה - ע.ה.) עם תקווה כלשהי.
"כתמיד, איני מאשים אף אדם. ניסיתי הוללות פרועה ובזבזתי את כוחי; אבל איני אוהב הוללות ואיני באמת רוצה בה."
במקום אחר הוא כותב: "אפילו שלילה אינה נובעת ממני. הכל נראה כה טריויאלי ובאוש. קירילוב היה רחב נפש ויכל לשאת רעיון ו... הוא ירה בעצמו; אבל אני יכול לראות שהוא היה רחב לב בגלל שהוא איבד את ההגיון שלו. אני לעולם לא יכול לאבד את ההגיון ולא להאמין ברעיון במידה בה הוא האמין. אני איני יכול אפילו להתעניין ברעיון במידה כזו. לעולם, לעולם לא אוכל לירות בעצמי."
קוביין כתב: "לפעמים אני מרגיש כאילו צריך להיות לי טיימר שיכה בי בזמן כל פעם לפני שאני עולה לבמה. ניסיתי כל דבר שבכוחי כדי להעריץ את זה (ואני כן. אלוהים, תאמין לי שאני כן, אבל זה לא מספיק). אני מעריך את העובדה שאנחנו השפענו ובידרנו הרבה אנשים. אני בטח אחד מאותם נרקיסיסטים שמעריכים דברים רק כשהם כבר עברו. אני רגיש מדי. אני צריך להיות קצת רדום כדי לקבל מחדש את ההתלהבות שהיתה לי פעם כילד." ובמקום אחר כתב, כאמור, על קנאתו בפרדי מרקורי על יכולתו להתרגש.
אולם קוביין הוא דמות מורכבת עוד יותר מסטאברוגין. ברומן "שדים" מדבר הנזיר טיקון על כך שהאפיקורוס המושלם הוא במדרגת האמונה הקרובה ביותר למאמין המושלם. קוביין, כמו קירילוב, דמות אחרת בשדים, או כמו דמויות אחרות אצל דוסטוייבסקי כהנסיך מישקין, זוסימה או ארקאדי דולגרוקי, חש בעוצמה משתקת ביופיו של העולם. אולם כקירילוב ובניגוד לאחרים, עוצמת כוח הכפירה שבו חזקה כרגישותו ליופי, והיופי הופך לגורם נוסף לעינוי.
כיאה לכך מסיים קוביין את מכתבו בהצהרת אהבה: "אני אוהב אתכן, אני אוהב אתכן." אותה אהבה מייסרת שקלותה וחוסר אפשרותה הבלתי נסבלים הטרידו אותו עד יום מותו ושקיומה הדורשני והמגוחך עינה אותו עד כדי לקיחת חייו בכפיו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש