 |
ג'ונתן סוויפט תאר מלחמה עקובה מדם בשל אי הסכמה על הצד בו יש להכות על הביצה הקשה. נשמע מופרך? לאו דווקא. יכול להיות שגם אנחנו, כאן, נתונים במלחמה שיסודה באיוולת.
|
|
| פוליטיקה • תום כהן • יום ב', 3/4/2000, 0:13 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: באדיבות מייקל ג'יי סאמרווייל) |
|
בעיצומו של הויכוח הניטש מפאתי מחלוקת התקציב, ונגרר עד קצהו העוברי של תהליך השלום, ברור למדי כי שני הקטבים בפוליטיקה הישראלית, הימין ולמולו השמאל, רבים וצועקים, בשצף קצף ובשיניים חשופות, והכל משום מנסים הם לגלות את פשר דילמת הביצה, משמע - האם ממעלה, או האם מלמטה - יתבצע קילופה? כיאה לחרוז, מצב אירוני זה, אשר נוצר מבין דפיו של הסטיריקן ג'ונתן סוויפט, ונמשך עד ימינו, הנו טוב ויפה, כל עוד הוא מתבטא במילים גרידא, אך כאשר (וכאן טמון שורש הבעיה) אקט זה יוצא לחיים מבין השורות, ותופס ממד פרוגרסיבי ואקטואלי גם כן, מצב זה יכול, ועלול להיות - מסוכן מסוכן למדינה, ומסוכן לציבור אשר שוכן בה ושם אמונו, בתקווה, לא על קרן הצבי, אשר לימינו אנו, נקרא - מערכת השלטון.
אוטוסוגסטיה, אשר פירושה מלועזית - השאה עצמית, או לייתר דיוק, שכנוע עצמי (לעשות דבר מה מסוים, או להימנע ממנו), הנו מצב בו ה"אני" העצמי של מערכת השלטון, כופה על עצמו מעשים ואידיאולוגיות, אך ורק משום שהן מנוגדות, ולא בהכרח נוגדות, את דעתו של האחר. במילים אחרות, ניתן לתאר מצב אבסורדי כביכול זה, בצורת משל קליפת הביצה הנ"ל, והנהו לפניכם.
לימים ידעו אנשי מדינת ישראל שלטון אשר לו מנהיגות אחת, והיא - השמאל. מימיו הראשונים מחנה זה ידע הגמוניה מוחלטת, או כמעט מוחלטת, על אמצעי השלטון, אשר היוו חפיפה כמעט מושלמת ליחסי הכוחות בארץ. משמע - אריסטוקרטיה אשכנזית בלתי מעורערת, אשר את הביצה אכלו אך ורק מקצה העליון, ועל כך לא היו שום עוררין, מלבד כמה צעקות אילמות לערפל, אשר נאמרו מקומץ - אספסוף (כמה לגיטימי) - מתנגדים אלמוניים, אשר הלויאליות שהפגינו כלפי עדתם, הייתה ראויה לשבח, וניתן להללה כמעשה אמיץ (לזמנים עברו - כמובן). אם כך, ככל שחלפו השנים, החל אותו מעמד מתאבן ומתקשח, מפנה חוסר גמישות מוחלט כלפי תושביו, וכופה, בסוגסטיה, כמובן, את קילוף הביצה מן הצד אשר בחר, מטעמי נוחות ותו לא. קרה יום אחד, בבוקר יום סגריר, ואותו "מקופח פוטנציאלי" מן המעברות ישב לפת שחרית, ולנגדו הביצה, אשר נהג לאכול מידי יום ביומו. הרים הוא את הכפית כמנהגו השבלוני, ופצע את חלקה העליון, תוך כדי כך שהוא פולט זעקת כאב לאוויר העולם, מתבונן באצבעו, והיא כולה שותתת דם. מייד, קם הוא בזעקה, כי המצב אשר נהג עד כה להחשיבו כמוחלט, הנו - (על פי הגיונו הפרטי כמובן), לא בריא לחלוטין! יתרה על כן - מהווה הוא סכנה לביטחון ושלום הציבור (כמה נרעש ונרגש היה).
אפם המורם אל על לשמיים, הכמעט ונוגע בקלאסיציזם אנכרוניסטי לתקופתו, של המעמד האשכנזי־אריסטוקרטי, החל מעלה את מורת רוחם של חלקים פנומנלים, הולכים וגדלים, של אותו מכלול פלורליסטי בארץ. בשמם אקרא להם - "הפנתרים השחורים", אשר לקחו על עצמם, ובצדק, לקיים רפורמות חדשות במדינה, ולשפר את המצב העגום אשר נגרם לחברם.
מייד, מתבטא בגל אדיר אשר סחף אחריו רבבות "פנתרים שחורים" כמותם, החל מעמדו העליון, הכביכול בלתי־רעוע, של מחנה השמאל השליט, להתערער. מן הסתם, פעולתם הראשונה להשקיט את אותה סערת הרוחות, הייתה להתעלם מן המצב, ולחכות כי יחלוף ויירגע בעזרת נימוק אותו פקטור מונוטוני של מחוגי הזמן.
את אשר ניתן לנחש, תוכלו לעשות ללא קושי רב - מתוך אותה קלחת גינונים וסיסמאות שינוי וקיפוח, צץ ועלה לו מחנה רדום, ובמהפך אשר הותיר אחריו לא מעט פיות פעורים, עלה לשלטון לקול תרועת חצוצרות השוויון ודגל הפילנתרופיה הקוטב הימיני, החסר, האינטגרלי (כביכול) של המערכת הדמוקרטית בארץ, באומרו, כי "אנו איננו אוכלים הביצה מקצה העליון, אנו עושים זאת (לקול תרועת חצוצרה) - מצידה התחתון (מחיאות כפיים - שלטון)". אותו מחנה עלה לשלטון על בסיס הניגוד, אשר שם לו דריסת רגל ראשונית ובלעדית על אותה קרקע פורייה אשר סמנה את תחילתו של עידן האוטוסוגסטיה האומלל. משמע - ריצוי דעת הקהל על חשבון טובתו, השאה עצמית הגורסת כי "אני" פועל נכונה, משום למולי אנשים מחייכים ומוחאים כפיים בהתלהבות יתרה. אך אל נא להיתמם ולשכוח, כי מחיאות כפיים וחיוכים נוצצים, העלו במהלך ההיסטוריה משטרים אכזריים וברוטלים לעמדות שלטון. יזכר גם כי לאחר מכן, בכו המוחאים והמחייכים בכי מר אודות אותן מילות הערצה ותמיכה אשר העניק לשליטים בזכות ללא רסן, בצורה הגובלת בהליכה נאמנה ועיוורת אחר רעיונותיהם.
לכן אותו לקח, הנלמד מן האלגוריה הנ"ל, נשאר עמום ונסתר. דעתי, והגיוני הפנימי, מורים לי כי עלי להביאו על פני השטח, למען יבינו האנשים בישראל למי הם מוחאים הכפיים, ומי בדיוק קורץ בעיניו כאשר הוא מבטיח להם כי לעולם לא יפצעו מקליפת הביצה, משום עתה - יקלפוה אך ורק מן הקצה האחר. ומשום שטענה זו, על פני השטח כמובן, נראית הגיונית לחלוטין, אל נא נשכח כי אולי מדובר במעשה שגגה של הפרט, או במקרה בודד אחד אשר שם לו לצחוק את ההסתברות הרציונלית, אשר אמורה לאפיין אנשים נאורים שכמונו (אליטיזם מתנשא - גם זו אמרה פופוליסטית, הסתפקו בה אם תחפצו).
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש