 |
|
מנהיגים חשובים כנתניהו ועובדיה יוסף מגדפים את המשטרה והפרקליטות, מאשימים אותם בבורות, טפשות וגזענות. בסופו של דבר, נדמה שהפוסל במומו פוסל.
|
|
| פוליטיקה • אייל בירנברג • יום ו', 31/3/2000, 19:53 |
|
| |
את הציטוט הנפלא שבכותרת הוצאתי מספר שירי ילדים, שמו "מאה שירים ראשונים". את הציטוט שלפתי מזיכרוני, ועל כן לא אוכל לתת קרדיט למשורר/ת הנפלא/ה הזה/זו, שהיטיב/ה כל־כך לתאר את המצב האבסורדי המתחולל כאן בארצנו הקטנטונת. אצא מנקודת הנחה שהקישור הקונוטטיבי שלי איננו ברור ומובן לכל ואסביר, צעד אחר צעד, כיצד ביעף ובלא מחשבה מרובה, הופכות ההחלטות ההגיוניות ביותר, הראויות ביותר, והמחושבות ביותר, להחלטות המותקפות ביותר והמושמצות ביותר.
קיצור תולדות השבוע החולף, לאלו מאיתנו שהתנזרו מאמצעי התקשורת (וטוב עשיתם - רק רעה חולה יוצאת מצפייה בהם לאחרונה):
יום שבת, 25 במרץ - הרב עובדיה יוסף מתבטא שוב בגנותו של יוסי שריד. הפעם השווה אותו לפרעה, והשליך בוץ ורפש כיאה למנהיג רוחני נעלה. כך, מדושן מעונג ממחיאות הכף הרמות להן זכה, שב אל ביתו שמח וטוב לב, משוכנע כי כמו בסיפור אברהם, הוא מעמיד לניסיון את אליקים רובינשטיין (ראו ערך "היועץ המשפטי לממשלה"), כאשר הוא עצמו בתפקיד אלוהים. קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות.
יום ב', 27 במרץ - היועץ המשפטי מפרסם את החלטתו - שמשיקולי טקט וטעם טוב, שעוד לא נראו כדוגמתם, עוכבה בסוף השבוע שקדם לדרשתו האחרונה של הרב, כדי לתת לו עוד צ'אנס אחרון לצאת בכבוד מהבוץ שבו הטביע עצמו הגדול בתורה. ההחלטה היא, כמובן, ההחלטה השפויה היחידה שיכול היה לקבל: פתיחת חקירה כנגד הרב יוסף עובדיה מר"ן שליט"א (שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד מה פירושן של ראשי התיבות הללו).
בהתקף הספונטניות הכי מחושב ומתוכנן מראש בו אי־פעם נתקלתי, ש"ס מכנסת מסיבת עיתונאים בחדר צפוף, מזמינה את ה"מעודדים בשכר" (כן, כן, ממש כמו המעודדות של מכב"י עלית ת"א, תבדל"א וכל הכבוד על הנצחון אתמול) - הכל מתוכנן להיראות כאילו בא מהלב: מתוכנן להפעיל לחץ על גורמים פוליטיים אחרים (הם באמת נותנים קרדיט עד כדי כך נמוך לאהוד ברק?), להשמיץ, ולזרוק רפש על היועץ המשפטי, ("הגזען", אליבא דשלמה בניזרי), והעיקר - לא לפחד כלל.
יום ג', 28 במרץ - אם בפחדים עסקינן, הנה מגיע לו מר בנימין "הם מ־פ-ח־דים" נתניהו, ופותח בהתקפה, שאתקשה לכנותה חסרת תקדים, שכן נתניהו נוהג לשבור שיאים של עצמו בהתקפות על פרקליטות ומשטרה (למרות שהללו נהגו איתו בכפפות של משי, בדחילו ורחימו, ובחסד מופלא בפרשת בר־און, כשהחליטו שלא להעמידו לדין. ממש כאילו היה ראש־ממשלה - ובעצם, היה ראש־ממשלה - איך שכחתי...).
הנסיבות: המשטרה ממליצה להעמיד את אשתו שרה ואותו לדין, בסעיפי אישום כדלהלן: קבלת שוחד, נסיון לקבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט.
התגובה: "חקירה מגמתית, שתוצאותיה ידועות מראש." (בנימין נתניהו, בהודעה שהוציא מלשכתו).
תגידו, לומר שאני חושש מהתבטאויות יום המחר תהיה התבטאות מוגזמת מצידי?
עם כל הכבוד, היראה, וההתחשבות, אישי ציבור בארץ מרשים לעצמם את הפריבילגיה התמוהה של השמצה חוזרת ונשנית, הלוך והשמץ, השכם והערב, של הפרקליטות והעומדים בראשיה ושל המשטרה והעומדים בראשיה. אני מבין שמדובר באמוציות, תחושות קשות של מרירות, תחושות של אנשים שאולי, ואני מטיל ספק רב, אבל אולי, משוכנעים בחפותם, אך התנהגות כזו הינה מחפירה.
המשטרה חקרה את מר וגברת נתניהו שעות אינספור, גבתה מהם עדויות על גבי עדויות - הררי מסמכים נערמו, שעות עבודה רבות של אנשים שעושים עבודתם נאמנה - כל אלה לא יסולאו בפז. אך נתניהו זה, באבחת מילותיו, מטיל ספק ביושרה (אינטגריטי בלעז), וביושר (ופה העניין המהותי) של המשטרה רובה ככולה. מילא היה מדבר סרה רק בחוקריו (וגם זה לא ייסלח)...
נקודה נוספת היא היותו איש ציבור. למרות הנגיעה של החקירה בנושאים אישיים, ובגלל היותו איש ציבור צריך נתניהו להיזהר כפליים בשחררו אמרות ברכה (במובן התנ"כי) שכאלה על משטרת ישראל.
מה תבין האישה המוכה, המהססת באם להתלונן או אם לאו, מדבריו של נתניהו על יעילות ואמינות המשטרה?
ובאשר לרב ולגרורותיו בדמות שלמה "היועץ הוא גזען" בניזרי - מהם אני מניח שלא ניתן לצפות לאיזשהו יושר וניקיון כפיים כדמויות ציבוריות, המוליכות עדה שלמה של מאמינים ואומרי הן. לפחות לא כזה שניתן היה לצפות מבנימין נתניהו. למה? קשה לומר. פנאטיות, אולי. חוסר הבנה בסיסי של מערכת הערכים הדמוקרטית, כנראה. טיפשות, לבטח.
הדבר המצער היחידי בסיפור הזה, הוא שברור לי כשמש שחקירת הרב יוסף, שוודאי תסתיים בקרוב, ותחזיר את כדור השלג שגלגל היועץ המשפטי בחזרה אליו, (והוא כמעט זהה בגודלו לכדור שגלגל היועץ אל המשטרה בתחילה), לא תניב כתב אישום. ההחלטה תחזור אל היועץ, וזה מצידו, מתוך תחושה שמילא את שליחותו הציבורית, ונפנף באצבעו זה מכבר את ה"נו, נו, נו" המתבקש, יחליט שאין מקום להגשת כתב אישום.
לא, אין לי יכולות קריאה של העתיד. מהיכן, אם כן, הוודאות שכך יקרה? תקראו לזה תחושה. תקראו לזה קריאת המפה הפוליטית/ציבורית/משפטית. תקראו לזה איך שתקראו לזה, רק אל תגידו שלא אמרתי לכם.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש