סיפורו של ג'ון בוביט, שאיבר־מינו נכרת על ידי אשתו הזועמת, זכה לפני כעשור לתהודה תקשורתית עולמית. בוביט הפך לדוגמא המפורסמת ביותר כיום לסריס – גבר שבאברי־מינו הוטל מום – למרות ש"זכה" להיות כזה רק למספר שעות, עד שאברו חובר מחדש בניתוח. אבל קהילות של סריסים התקיימו משחר האנושות ועד לימינו בכל רחבי תבל. ומקרבן יצאו, בין השאר, מצביאים, כהני־דת, שרים ואמנים.
סירוס במאה ה- 16
סריסים בעת הקדומה
איש אינו יודע בוודאות מהם מקורותיה של תופעת הסירוס. הסברה המקובלת היא כי בין החקלאים הראשונים היו שהבחינו כי בעלי־חיים מסורסים ממין זכר הם בעלי מזג נוח יותר, וכי אין צורך ביותר מזכרים פוריים אחדים על מנת להפרות את כל נקבות העדר. מכאן היתה הדרך קצרה לסירוס שיטתי של חיות משק, דבר שייתכן ונתן את הרעיון לסרס גם בני־אנוש.
הסירוס כלל במקרים מסוימים כריתה של האשכים או פגיעה בהם בלבד, ובמקרים אחרים – כריתה מלאה של הפין ושל שק האשכים על תכולתו (בערבית ובלטינית אף יוחדו מילים שונות לסוגי סריסים אלה). שינויים גופניים המתלווים לסירוס כוללים חולשת שרירים, היעדר שיער־גוף ופיזור שומן הדומה לזה של נשים; סריסים שסורסו בגיל צעיר משמרים לכל חייהם קול של ילד. הורמון המין הגברי, טסטוסטרון, מיוצר לא רק באשכים אלא גם בבלוטת יותרת־הכליה, ולכן סריסים מסוגלים לעיתים לחוות ריגוש מיני. אלה שרק אשכיהם נפגעו מסוגלים במקרים נדירים לקיים יחסי מין, ובנסיבות קיצוניות ביותר, גם לגרום להריון. גברים המסורסים היום (על הסיבות לכך – בהמשך) מדווחים פעמים רבות על דיכאון, תחושת שלווה, וירידה באמביציה ובתפיסה המרחבית.
מקורו של הסירוס הממוסד, כפי הנראה, הוא בתרבות האשורית־בבלית הקדומה, ואחד האיזכורים הכתובים המוקדמים ביותר של התופעה נמצא בחוקי חמורבי מהמאה ה-18 לפנה"ס. מיתוסים בדבר סירוס של אלים וגיבורים רווחו במסופוטמיה ובמצרים הפרעונית, וכנראה בהשראתם שימשו סריסים ככוהני־דת במקדשים של תרבויות אלה. בנוסף לתפקידם בתחום הפולחן, לסריסים יצא מוניטין של משרתים ממושמעים ונאמנים, ובחצרות חלק משליטי המזרח העתיק נוצר מעמד של סריסים ששימשו כפקידים ויועצים.
סירוס במצרים העתיקה
לצד הסריסים שנהנו ממעמד מכובד – כוהני־הדת ואנשי החצר – היו גם אחרים שסורסו כאמצעי ענישה או לשם הטלת מרות. סירוס של עברייני מין (בעיקר נואפים) או של חיילי אויב מנוצחים רווח, בין השאר, בתרבויות של מערב־אפריקה, יוון, רומא, בבל, סין ווייטנאם. פרעה מרנפתח, למשל, התפאר בכך שאסף 6359 אברי־מין מחיילי הצבא הלובי המובס שפלש למצרים. מחירם של עבדים מסורסים בעולם העתיק היה גבוה מספיק על מנת להצדיק את ה"פחת" שנלווה לתהליך הסירוס – איזור הסירוס הוא עשיר בכלי־דם, ושיעור התמותה עקב זיהום או איבוד דם הגיע לעיתים, על פי דיווחים מסוימים, ל-75 אחוז.
עם גילוי יבשת אמריקה, נפוצה השמועה כי באיים הקריביים שוכנים שבטים הנוהגים לסרס את אויביהם שנפלו בשבי, על מנת שמשקלם יעלה ובשרם יתרכך לפני שהם נאכלים. היסטוריונים כיום נוטים לפקפק באמיתות שמועה זו, וסבורים כי היא נועדה להעניק לגיטימציה להשמדה והשיעבוד שנפלו בחלקם של שבטים אלה. ישנן ראיות כי בקרב בני האינקה בפרו היו סריסים שהופקדו על שמירת הנשים; אם אכן כך היה, זהו כפי הנראה הגילוי היחיד של סריסות ממוסדת באמריקה הקדומה.
סריסים ביהדות, בנצרות ובאיסלם
סריסים מוזכרים מספר פעמים בתנ"ך, אך היהדות אוסרת לחלוטין כל צורה של סירוס – "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה בקהל יהוה" (דברים כ"ג, ב'). שנים רבות לאחר שנכתבו מילים אלה, עם זאת, טען פרויד כי ברית המילה (הן היהודית והן הלא־יהודית) מהווה תחליף סימלי לסירוס, שבאמצעותו הטיל האב את מרותו על בניו בימי־קדם.
בין הנוצרים הראשונים היו שפרשו פסוק מעורפל מהברית החדשה כהטפה לסירוס עצמי, וקהילות של מאמינים נוצריים מסורסים התקיימו במאות הראשונות לספירה.
באימפריה הביזנטית שגשגו הסריסים. לא רק שכל המשרות, פרט לזו של הקיסר, היו פתוחות בפניהם, אלא שתפקידים רבים וחשובים בחצר הקיסרות היו מיועדים עבורם באופן בלעדי. בין הסריסים בעלי ההשפעה היו גנרלים, שרים, פטריארכים ובישופים. ב"עידן הויאגרה" של היום, סירוס נתפש כעונש האולטימטיבי, אבל היות שסריסות היוותה בביזנטיון כרטיס כניסה למעמד השלטון, צעירים שאפתניים בחרו לעיתים לסרס את עצמם, והורים רבים סירסו את ילדיהם על מנת להבטיח להם עתיד טוב יותר.
על פי המסורת המוסלמית, מוחמד אסר על מאמיניו לסרס את עצמם כאמצעי הימנעות מפיתויי הגוף. למרות זאת, עם התפשטות האיסלם והחשפותו לסריסים הנפוצים באימפריה הביזנטית, החלו לשגשג הרמונות מוסלמיים מנוהלים על ידי סריסים (רובם מיובאים), בעיקר בקרב הממלוכים ובאימפריה העותומנית. מרכזי סירוס ומסחר בסריסים פעלו בכל רחבי העולם המוסלמי – מקורדובה, דרך קהיר ובגדד, ועד אינדונזיה. תפקיד נוסף שהופקד בידי סריסים בתרבות המוסלמית היה שמירה על אתרים קדושים, ולפחות עד לעשור האחרון, ניתן היה למצוא סריסים העוסקים במלאכה זו במכה, מדינה ובירושלים.
הסריסים בסין הקיסרית
לשיא עוצמתם הגיעו הסריסים באימפריה הסינית. קיסרים ובני־אצולה סיניים נעזרו בהם במשך אלפי שנים, עד לפרוץ מהפכת 1911. מסיבות דתיות בעיקרן, סריסים הועסקו בעיר האסורה בבייג'ין כמשרתים וכשומרים בהרמון הקיסר; תחת הקיסרים האחרונים, מספרם הגיע ללמעלה ממאה אלף, ומקרבם יצאו במהלך הדורות גנרלים, שרים, שגרירים, אדריכלים ושאר בעלי משרות רבי־השפעה. הסריס הסיני המפורסם ביותר, כפי הנראה, הוא האדמירל ז'אנג הה, שבתחילת המאה ה-15 פיקד על צי חסר תקדים בעוצמתו, הגיע באמצעותו עד לאוקיינוס האטלנטי, ויש הטוענים שאף הקדים את קולומבוס במסע לאמריקה.
הסירוס בסין היה על פי רוב "אלקטיבי" – המסורס, בדרך כלל ילד בן המעמד הנמוך, התנדב לעבור סירוס, או שנכנע ללחץ משפחתו. הסריסים נהגו לשמר בצנצנת את אברי המין שהוסרו מהם, להחזיק בהם למשך כל חייהם, ולהיקבר לצידם לאחר שמתו. סון יאוטינג, הסריס האחרון של קיסר סין האחרון, נפטר בשנת 1996 בגיל 94.
הקסטרטי – הסריסים המזמרים
אזמל המנתחים סייע לזמרים בדרכם לתהילה הרבה לפני שהוליווד הכירה בנפלאותיו – אם כי בצורה אחרת מזו המקובלת כיום. במשך מאות שנים נאסר על נשים להשמיע את קולן בכנסייה הקתולית. את הקולות הגבוהים והכה־החיוניים לצליל המקהלתי העשיר, סיפקו במקומות רבים החל מסוף ימי הביניים קסטרטי (castrati) – זמרים שסורסו בצעירותם (הגיל האופטימלי היה בין 8 ל-10), וששימרו מבנה גרון של ילד לצד מבנה חזה של גבר מבוגר.
מלחיני התקופה הוקסמו מ"קול המלאכים" של הקסטרטי, ורבים מהם (בכללם באך, מוצרט, הנדל והיידן) חיברו במיוחד עבורם יצירות שבוצעו גם מחוץ לכנסייה. תור הזהב של הקסטרטי היה במאות ה-17 וה-18, והמצליחים שביניהם הופיעו על בימות מיטב בתי האופרה באירופה ונהנו ממעמד של כוכבים. הקסטרטו המפורסם ביותר היה קרלו ברוצ'י, שנודע בכינוי פרינלי, ועל בסיס סיפור חייו אף נעשה ב-1994 סרט הנושא את שמו. הקסטרטי הגיעו רובם ככולם מאיטליה, שם סורסו בתקופות מסוימות אלפי ילדים בשנה; הסירוס נערך לעיתים קרובות ביוזמת הוריהם של המסורסים, שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי אם ידרוך כוכבם של ילדיהם.
קריקטורה של קסטרטו על בימת האופרה
בשנת 1903 אסר האפיפיור פיוס העשירי באופן רשמי על קסטרטי לשיר בכנסיה; למרות זאת, המשיך קסרטו בשם אלסנדרו מורצ'י (Moreschi) לנהל את מקהלת הקפלה הסיסטינית עד 1913, והוא הקסטרטו היחיד שהותיר אחריו עדויות מוקלטות. מורצ'י היה כבר לאחר שיא יכולתו בעת ההקלטות, אך אלו, למרות איכותן הטכנית הנמוכה, עדיין נותנות מושג כיצד נשמע קולו של קסטרטו.
סריסים בעידן המודרני
בתחילת המאה ה-18 הופיעו ברוסיה הסקופטסי (skoptsy) – כת נוצרית שדגלה בסירוס ובפרישות כאמצעי לגאולת הנפש, ושמנתה בשיאה כמאה אלף מאמינים. חברי הכת סבלו מרדיפות תחת שלטון חלק מהצארים, ורבים מהם הצטרפו לתנועה הקומוניסטית, עד שזו התנערה מהם ב- 1929.
סיבה נוספת לסירוס הופיעה בארצות־הברית של סוף המאה ה-19, שם סורסו לעיתים נערים וגברים על מנת למנוע מהם לאונן. רוב קורבנות ה"טיפול" היו חולי־נפש ומפגרים בשכלם, אך הוא נערך לפרקים גם בקרב בריאים בנפשם, על מנת לרפא "מקרים חמורים" של אוננות.
במספר מקומות באירופה ובארצות־הברית הונהג במחצית הראשונה של המאה העשרים עונש סירוס כנגד עבירות מין מסוימות. הסירוס היה לעיתים כירורגי, מהסוג שתואר לעיל, ולעיתים כימי – הזרקה תקופתית של חומרים הסותרים את פעולת הטסטוסטרון, והאמורים להביא לירידה בדחף המיני או לביטולו המוחלט. הגדרת המושג "עבירת מין" בתקופה זו היתה שונה מהמקובלת כיום, ובין המטופלים היו גברים שקיימו יחסי מין הומוסקסואליים בהסכמה עם גברים אחרים. אחד הקורבנות המפורסמים של הטיפול היה המתמטיקאי ומדען־המחשב החלוצי אלן טיורינג, שיש התולים את סיבת התאבדותו בדיכאון בו לקה עקב הסירוס הכימי שעבר.
יעילות הסירוס במניעת פשעי מין היא שנויה במחלוקת, והשיטה ננטשה ברובה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. מדינת קליפורניה היתה הראשונה בארצות־הברית להשיב את הסירוס הכפוי, וחוקקה ב-1996 חוק המחייב פדופילים סדרתיים לעבור סירוס כימי. מספר מדינות אחרות הצטרפו אליה מאוחר יותר עם חוקים דומים.
סריסים כיום
סריסים קיימים גם בימינו. חלקם הם כאלה שנאלצו מסיבות רפואיות – בעיקר עקב סרטן – לעבור סירוס כימי, לכרות את אשכיהם (בניתוח הקרוי אורכייקטומיה) או לכרות את הפין (בניתוח הקרוי פנקטומיה). אין לבלבל שני ניתוחים אלה עם וסקטומיה – ניתוח עיקור לגברים המונע מהזרע המיוצר באשכים להצטרף לשאר נוזל הזרע, אך אינו גורע מהיכולת לחוות ריגוש מיני או לקיים יחסי מין.
גברים הסובלים מדחף מיני חזק באופן קיצוני בוחרים לעיתים בסירוס כדרך להקל על מצוקתם. רבים מהם בוחרים בסירוס כימי, בשל הפיכותו. בנוסף אליהם, ידועה גם התופעה של גברים המפנטזים על סירוס ללא "סיבה" נראית לעין; למרבה האירוניה, רבים מאלה המממשים את הפנטזיה מפסיקים לחוות אותה מיד לאחר הניתוח, כשרמת הטסטוסטרון בגופם צונחת.
לצד סריסים אלה, השומרים על זהות וחזות גברית, ישנם גם טרנסקסואלים – גברים המבקשים להיהפך לנשים – בהם מאמר זה אינו מתיימר לעסוק. גם אלה וגם אלה נזקקים לשירותיהם של רופאים מומחים לביצוע הניתוח, שעלותו נעה לרוב בין 500 ל-2,000 דולר, בהתאם לסוג הניתוח, מוניטין המנתח ומיקומו הגיאוגרפי.
בני כת ההיג'רה (Hijra) בהודו, המונים כיום כפי הנראה כחצי מיליון נפש, הם לא בדיוק סריסים, אך גם לא בדיוק טרנסקסואלים. ההיג'רה רואים את עצמם כבני "מין שלישי" – כאלה שאינם גברים ואינם נשים – וחלקם מאמינים בסיגוף ובוויתור על התשוקה המינית כדרך להשגת תודעה עליונה. בני ההיג'רה נוהגים לאמץ לקרבם תינוקות הרמפרודיטיים (דהיינו, כאלה שנולדו עם סימני מין דו־משמעיים) ונזנחו על ידי משפחותיהם, אך רובם הם גברים שעברו סירוס מלא מרצון; אחרים, בעיקר בשנים האחרות, בוחרים להצטרף לכת מבלי לפגוע באברי־המין שלהם. באופן מסורתי, ההיג'רה מתלבשים ומתקשטים כנשים, מתפרנסים משירה וריקודים בחתונות ובחגיגות לידה, ומיוחסת להם היכולת לברך ולקלל תינוקות; רבים מבין ההיג'רה עוסקים כיום בזנות.
היג'רה מכלכותא (צילום באדיבות סטיבן ליביק)
סירוס עשוי להיות גם תוצאה של תאונה או פשע. סיפורו של ג'ון בוביט, שהוזכר בתחילת המאמר, הוא דוגמה מפורסמת לאפשרות האחרונה. בנוסף אליו, ישנם גם סיפורי סירוס דומים אחרים, ידועים פחות.
עידן האינטרנט לא פסח על קהילת הסריסים. באתר The Eunuch Archive ניתן למצוא אינפורמציה רפואית, ערוצי צ'אט, פורומים, חוות־דעת, ומאות סיפורים עלילתיים – פרי־עטם של הגולשים – העוסקים בסירוס.
וכיצד מרגיש סריס בעולמנו כיום? ריצ'רד ווסרסוג, פרופסור לביולוגיה שסורס מטעמים רפואיים, ענה על שאלה זו בפתיחות נוגעת ללב, וסיפר על חייו שהשתנו. "עם מוח משוחרר מעריצות הטסטוסטרון", הוא כתב, "אני יכול, לראשונה בחיי, לראות את העולם כפי שנשים רואות אותו." הסירוס, לדבריו, העניק לחייו איכויות חדשות: הוא התחיל לשים לב לניואנסים של הבעות פנים שלקיומם לא היה מודע בעבר, פיתח רגשנות "חיובית", ולמד להעריך את יופיים של תווי־הפנים הגבריים. "אם גברים הם ממאדים ונשים הן מנגה", הוא גילה, "אז סריסים יכולים לטייל בכל מערכת השמש!"
|
קישורים
במצרים הפרעונית - מאמר מאת Frans Jonckheere
היהדות אוסרת - על סירוס, מתוך משנה תורה להרמב"ם, באתר "מכון ממרא"
פסוק מעורפל - שניתן לפרשנות כהטפה לסירוס עצמי - הבשורה על־פי מתי, 19:12
מאמינים נוצריים מסורסים - מאמר על סירוס עצמי בנצרות הקדומה מאת Dr. Matt Kuefler
באימפריה הסינית - מאמרה של Mary M. Anderson על הסריסים בהרמון הקיסר
האדמירל ז'אנג הה - "סין אימנו, קונפוציוס אבינו" - מאמרו של ירדן ניר־בוכבינדר באייל הקורא
ויש הטוענים - 1421: The Year China Discovered America - ספרו של גאווין מנזיס
סון יאוטינג - מאמר מה-NYT הסוקר את חייו
קסטרטי - כל מה שרציתם לדעת עליהם
סרט - על הסרט "פרינלי" באתר IMDb
כיצד נשמע - שירתו של מורצ'י
שנויה במחלוקת - מאמר מאת Katherine Amlin הדן ביתרונות ובחסרונות של סירוס כימי
רופאים מומחים - המלצה אישית כיצד לבחור מנתח
סיפר - סיפורו האישי של ריצ'רד ווסרסוג, שסורס מטעמים רפואיים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש