"היפה בעלמות יושבת במרומים…שרה את שירתה… כשהגלים מכסים את המלח וספינתו" – היינריך היינה, "לורליי"
מיתוסים רבים ברחבי העולם מספרים על נשים הקשורות ברצח, מוות וארץ השאול. מסיפורים רבים משבטים הנחשבים כ"פרימיטיביים" באמריקה, באפריקה ובאיי האוקיאנוס השקט אפשר ללמוד שהגברים שם דחו את המוות כאפשרות בחיים, שאפו לחיי אלמוות והאשימו את הנשים שפעלו כדי לבטל חיים כאלה. סיפור ברזילאי, למשל, מביע את ההשקפה כי תכונתם העיקרית של הגברים היא הערנות, המובילה אותם לחיי אלמוות, בעוד תכונתן העיקרית של הנשים היא הישנוניות, המביאה את המוות. לפנים, כאשר הנשים עוד משלו בגברים, הן השפיעו עליהם בעזרת חליל קסם, שיישן אותם וגרם למותם; אבל המהפך החברתי שהביא לשלטונם של הגברים הסיר את איום המוות מעליהם. הסיפור אינו מסביר באיזה אופן.
שאיפתו של האדם, ושל הגבר במיוחד, לחיי אלמוות מתבטאת גם בסיפורת המודרנית. בספרו של ג'יימס הילטון 'האופק הנעלם', מגיע הגיבור קונוויי לעמק נסתר בין הרי טיבט, שם הגשים מלומד גרמני את השאיפה הזאת. קונוויי מוכן לייחס לעצמו את החיים האלה, אבל חברו משכנע אותו לצאת משם ולקחת אתו את אהובתו הצעירה. לאחר שהם יוצאים מהעמק מתחילה הנערה להזדקן, ובמהרה היא מתה מזקנה. כך קרה גם, על פי הסיפורים, לכמה נשים שבטיות, אמהות בדרך כלל, שוויתרו על חיי האלמוות והביאו את המוות לעולם. בכמה סיפורים נאמר, כי לפנים לא היה המוות קיים כלל, והיו אלו נשים זקנות שגרמו להופעתו בדרכים שונות ומשונות. בפולינזיה, למשל, מסופר כי לשם שמירה על האלמוות והנעורים, היה על בני האדם ללבוש מפעם לפעם עור חדש. אם אחת הופיעה לפני בנה לאחר שלבשה עור צעיר על גופה המזדקן. הבן לא הכיר אותה ונבהל ממנה, וכדי להרגיע אותו חזרה למראה הזיקנה, אך דרך הזיקנה היא הגיעה לבסוף אל המוות, והביאה אותו על כל בני השבט. הסיפור הזה רומז אל הקשר העשוי להיות קיים אצל האדם (ואצל הגבר במיוחד) בין דמותה של האם, במיוחד לאחר שהזדקנה, לבין דמות המוות. ואכן, הקשר חוזר פעמים רבות במקומות שונים ברחבי העולם.
סיפור אפריקאי מספר על בני זוג ששלחו את ילדיהם להביא מים בסל בעוד הם משנים את עורם. הילדים עייפו ממשימתם חסרת התוחלת וחזרו לבקתה, שם ראו את אמם לבושה למחצה בעורה החדש. בו במקום היא מתה והביאה את המוות לעולם. לעומת זאת, בסיפור מאורינוקו נאמר כי הנשים צחקו למשמע הסיפור על העור המתחדש, ובעצם חוסר אמונן הן הביאו את המוות לעולם. בכל הסיפורים האלה מופיעה האישה כבעלת היגיון ארצי הסותר את מחשבות האלמוות הפנטסטיות של הגבר - אף כי הגבר המספר לא תמיד מוכן לייחס לאישה את ההיגיון הטבעי המתבקש מהסיפור.
תבליט של האלה קאלי מקטמנדו שבנפאל (צילום מתוך גיליון אוקטובר 1920 של National Geographic)
גם אלות רבות שנחשבו לאימהות, היו קשורות במוות. האלה המאורית הינה, שמקום מושבה על אדמת חוף־הים, נחשבה גם למקור פוריות וגם לאלת המוות והשאול. האלה האצטקית קואטליקיו נחשבה לאלת האדמה ואם האלים, החיים והמוות. על אלת האדמה הסינית נאמר שפעם היא היתה (גם) אלת השאול, ואלת המוות ההודית ההרסנית קאלי (שמשמעות שמה הוא "זמן") מכונה גם קאלי־מא, כלומר "קאלי האם". הקשר הזה בין אדמה, אימהות, מוות ושאול רומז ברורות לפולחן פוריות, שכפי הנראה היה חלק מהווי החיים גם בארצות אפריקה, אמריקה ואיי האוקיאנוסים, אף כי אינו מופיע שם במיתוסים ברורים יותר במשמעותם כמו באירופה: השאול, או בטן האדמה, הוא המקום שאליו הולכים כל המתים וממנו הם שבים ועולים, כמו הצמחים הבוקעים מתוך האדמה. המוות, כפי שהבינו הנשים את החיים, לא נחשב למצב תמידי אלא כחלק ממחזור נצחי של חיים ומוות שאין להפר אותו. הגברים, לעומת זאת, התנגדו, כפי הנראה, לשיטה מחזורית אינסופית זו. לאחר שלא יכלו להתעלם ממציאות המוות הגופני, הם גילו את קו־הזמן הישר שהביא להם חיי אלמוות רוחניים נצחיים לאחר מותם; חיי נצח כאלה היו נחלתם של אותם גברים אלוהיים שהועלו קרבן לכבודה של אלת הפריון.
הקשר בין אימהות ושאול היה קיים גם באירופה; שתי האלות הסקנדינביות פרייה ופריג מתחלפות ביניהן בשליטה בשמים ובשאול, כשאלת השמים נחשבת ל"אם הגדולה". האלה הקלטית מוריגן (שמשמעות שמה הוא "מלכה גדולה"), נחשבת כאלה משולשת בהתאם לשיטתו של רוברט גרייבס על האלה הגדולה: זוהי אלת הטבע ששלטה בעונות האביב, הקיץ והחורף; בשמים, באדמה ובשאול; בחיים בכלל בלידה, בהזדווגות ובמוות; ובחיי האישה בפרט בנערות, באימהות ובזיקנה. בעוד שהמוריגן עצמה היא אלת השמים, שותפתה לשילוש המכונה מאכה קשורה באדמה, ובאדב, השותפה האחרת, היא אלת השאול.
אחת מהופעותיה המשולשות של האלה, שיש לה קשר מיוחד עם המוות, היא זו של אלות הגורל, הקובעות את אורך חייו ואת עת מותו של כל אדם, גבר או אישה. ביוון היו אלות הגורל ידועות בשם מוירות, שבהן היו קלותו הטווה את חוט החיים, לאכסיס המודדת אותו, ואטרופוס שלבסוף חותכת אותו. שילוש אחר במיתולוגיה היוונית הוא זה של האיריניות, הנוקמות, שהיו באות־כוחן האכזריות של המוירות. בסקנדינביה, ואצל שאר השבטים הגרמאנים, הופיעו אלות הגורל בדמותן של הנורנות, שאחד מתפקידיהן היה להשקות את עץ־העולם, הייגדראזיל, כדי שלא ייבש. הנורנות, שהיו טוות כמו המוירות, נחשבו לדמויות נשיות חכמות שידעו את מחשבת ימי קדם ויכלו לקבוע את גורלו של כל אדם. מקומה המסורתי של החכמה הוא בשאול.
אלות השאול הן לרוב אלות נדיבות המעניקות חיים, ותפקידן להשגיח על הצמיחה ובמיוחד על הלידה. אבל ישנן אלות אכזריות במיוחד, האחראיות יותר על המוות מאשר על התחייה, והניגוד באופיין מודגש יותר מאשר באלות אחרות. חתחור, למשל, שנחשבה לאמו של הורוס אל השמש והיתה אחת האלות הקדומות והחשובות ביותר במצרים, היתה אלה אכזרית ביותר ויוחס לה רצח המוני ושפיכת נהרות של דם. כמוה גם האלה ענת הכנענית, גם היא אלת השמים, המתוארת בשירתה כשהיא רוקדת על דם אויביה. לאלה תנית מקרתגה יוחס מקום קבורה של קרבנות ילדים המכונה "תופת", והאלה אתיני היוונית היא אלת מלחמה הששה לקרב. השוואה לשונית בין שמות האלות ענת, אתיני, תנית, וניית הלובית, מציגה את הדמיון ביניהם, ויש מלומדים הרואים בכל האלות הרצחניות האלו קרובות אתניות. גם לוואלקיריות הגרמאניות, הנושאות לוואלהאלה את גופות החיילים שנהרגו בקרב, ייחסו לפנים תכונות מלחמתיות דומות לאלה של אתיני וענת. דמויות של נשים רצחניות נוספות הן המאינאדות, שבעת פולחנן נהגו לקרוע לגזרים את כל מי או מה שנקרה בדרכן; ואין לשכוח גם את האמזונות, האמונות לקרב.
פרט מתוך "לידתה של אפרודיטה", מאת בוגנרו
נשות המלחמה מזדהות עם דמותה המרכזית של האלה המשולשת, לאחר הזדווגותה עם מלך השנה והעלאתו קרבן לכבודה באמצע הקיץ. כזו היתה האלה המכונה "אפרודיטי אוראניה", אשר לה הביאו קרבן את המלך המקודש. גרייבס רואה בה את האחות הבוגרת בין המוירות, זו החותכת את חוט חייו של האדם. ב'האלה הלבנה' הוא מייחס גם לאיזיס חלק ברציחתו של אהובה אוזיריס ושליחתו לשאול. איזיס היתה אמו של הורוס שהוא התגלמותו הצעירה של אוזיריס; כך נוצר הצירוף לא רק של אלת האימהות והמוות, אלא גם זו המפתה את אהובה וגורמת למותו לאחר הזדווגותה אתו.
דמות האישה המפתה וממיתה, זו הנזכרת בשירו של היינריך היינה 'לורליי', המצוטט לעיל, מצויה ברוב הספרויות בעולם. דמות אחת כזאת היא האלה הבבלית/שומרית אישתר, כפי שמתייחסים אליה הגברים והאלים ב'עלילות גלגמש'. אישתר מנסה לפתות את גלגמש מלך ארך שיהיה לאהובה, והוא דוחה אותה כי לדעתו היא אינה נאמנה לאוהביה אלא להיפך, גורמת להם רק צרות. גלגמש, מסתבר, מכיר את הפולחן שבו נישא מלך העיר לאלה המקומית ומועלה קרבן לאחר הגשמת כלולותיהם; הוא מודה לאלה על המחמאה שהיא מעניקה לו, אבל אינו מוכן להיענות לפיתוייה ואומר לה כך: "בחפץ לב אסמיך אמלא דורונות - אך לקחתך לי לאישה, זאת לא אעשה, כי... כארמון קבר לדריו הפך... למי מאוהבייך אמונים לו שמרת?" אז הוא מונה אהובים רבים שאישתר בגדה בהם וגרמה למותם. כמו אותם גברים בסיפורי השבטים האפריקאים והאמריקאים, יוצא גלגמש לחפש לו חיי אלמוות, והוא שוקע בדיכאון כשאינו מצליח להשיג אותם. למעשה, אילו נענה להזמנתה של אישתר בהתאם למיתוס, היה המלך זוכה בחיי אלמוות לאחר מותו, אילו היה אכן מועלה קרבן לאלה. אבל את הקרבן הזה לא מוכן גלגמש לבצע, ובסופו של דבר, ברוב זעמה על דחייתו של גלגמש, גורמת אישתר למותו של ידידו אנקידו במקומו.
נשים רצחניות ובוגדניות מופיעות גם במיתוסים מאוחרים יותר. דלילה הפלשתית בגדה באהובה שמשון ונתנה אותו בידי אויביו, כדי לגרום בסופו של דבר למותו; על שרה בת־רעואל מהספר החיצוני 'טובית' נאמר שרצחה את חתניה בליל הכלולות; ואיזולדה "השחורה" לבנת הידיים גרמה למותו של טריסטן אהובה, כאשר לא יכלה לסבול את אהבתו הממושכת לאיזולדה זהובת השיער.
האישה/האלה מפתה את אהובה הקרבן בדרכים שונות, בעזרת הופעתה היפהפייה, קולה הנעים והמושך, או באמצעים אחרים. המכשפה מהנזל וגרטל לבשה דמות ציפור מצייצת כדי למשוך בשירתה את הילדים התועים ביער אל ביתה, שם כבשה את לבם בממתקים, ותכננה להרוג אותם ואפילו לאכול את בשרם. מקבילה מודרנית של המכשפה הזאת, המופיעה בדמותה של אלת המוות והפריון הפגאנית, היא האדונית הילני של עגנון בסיפורו 'האדונית והרוכל'; הילני מושכת גברים לביתה ביער, ומתעלסת אתם לפני שהיא הורגת אותם ואוכלת את בשרם. בסיפור הזה נוצר עימות מודגש בין הפגאניות לבין דתו היהודית של הרוכל יוסף, והוא מסתיים, כמו באגדה של גרים, במותה של האישה. זהו סימן בולט למציאותו של הסיפור במסגרת חברתית שבה שלטת דת זכרית.
הסירנות ב"אודיסאה" של הומרוס משתמשות בקולן הקסום לפיתוי. הן חיות בים, ומושכות בשירתן את לב המלחים כדי להטביעם במעמקים. דומות לסירנות הן הרוסלקה הרוסית והאינו הסקנדינבית, שתיהן רוחות של נערות שטבעו במים והפכו ל"סירנות", המושכות גברים בקולן ובמראן ומטביעות אותם. גם הלורליי של היינה, אף כי לא שכנה במים ממש אלא על סלע נישא מעל לנהר הריין, הייתה מושכת בשירתה את מלחי הנהר על ספינותיהם אל הסלעים ומביאה לטביעתם. בספרות הפנטסיה המודרנית מופיעה בת־גלים כזאת בספר Prospero’s Children מאת יאן סיגל, המפתה מלח בשירתה ומושכת אותו למעמקי הים. בעקבות סיפורים מסוג זה, אין פלא שהדת היהודית רואה "קול באישה - ערווה", ואוסרת על נשים לשיר, אם בציבור ואם באופן פרטי. הסיבה לכך, אולי, היא כי בשירתה, עלולה האישה למשוך את לבו של הגבר אל האבדון.
"אודיסאוס והסירנות", מאת הרברט ג'יימס דרייפר
אחת הנשים המובהקות בפיתויין נזכרת בשירו של קיטס "הגבירה היפה חסרת הרחמים" (La Belle Dame Sans Merci). המשורר אומר עליה, "פגשתי הגבירה בכר/ יפהפייה כבנות פיות.../ בי הסתכלה היא כאוהבת/ באנחת מתיקות.../ לצדדים תכוף ושרה/ כמו פיה שירתה..." לאחר שפיתתה כך את המשורר, לקחה אותו האישה המסתורית אל מערתה, שם יישנה אותו אל מותו. קיטס מסיים את שירו במלים, "גבירה יפה ואכזרית/ תפסתך לצמיתות."
אחד הדברים המציינים את אופיה של אלת האהבה האכזרית הזאת היא הקרירות הנובעת ממנה. כזאת היא גם מלכת נרנייה בספרו של לואיס 'המכשפה, האריה, וארון הבגדים', השומרת על קור נצחי בארצה והופכת את אוהביה ואויביה לאבן - כמו מדוזה הגורגונה, שגם היא היתה אישה יפה ואכזרית. מלכת נרנייה אפילו רוצחת את "אריה האביב" ומקריבה אותו על מזבח של אבן, כפי שעשתה לפנים אלת השמים הגדולה לאהובה. "מיליידי" מ'שלושת המוסקטרים' של דיומא האב אף היא אישה יפה וקרת נפש, שכל עיסוקה הוא פיתוי גברים והפיכתם לרוצחים או גרימה לרציחתם. בספרו של דה־הרטוג 'סטלה', מפתה האישה חיילים בריטיים במלחמת העולם השנייה, מגלה את סודותיהם לגרמנים ובכך גורמת למותם.
"מדוזה", מאת קרואגיו
אך למרות דמותה של סטלה, מעטות הן הנשים המודרניות המוצאות את עצמן במשימה מסוג זה. הסיבה לכך היא כנראה השפעתן של הדתות הזכריות, שהפכו את האישה לדמות ביתית, אימהית, רחומה וכנועה, המוכנה להתמסר לאהובה בגוף ונפש במקום שהוא יתמסר אליה. גם סטלה, בסופו של דבר, מתאהבת באחד החיילים, "חוזרת בתשובה" ועוזרת לבריטים במלחמתם. אפילו הנשים הנועזות בסרט 'תלמה ולואיז', שעייפו מבגידת בעליהן והן יוצאות למסע של פיתוי והרג משלהן, לא מסתדרות טוב עם מה שנראה להן כתפקיד גברי של בגידה והרג; ברור שאינן מודעות לכך שמעשיהן מבטאים בעצם את תפקידה המיתולוגי הקדום של האלה. השתיים, החשות רתיעה מכובד המשימה שלקחו על עצמן, מתאבדות בסופו של דבר, כדי להחזיר לעצמן את שמן הטוב כנשים "רחמניות" במערכת הזכרית של ימינו.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש