מה בין אמת היסטורית ליצירה בדיונית? שאלה זו התעוררה ונדונה בדיון על מאמרו של יוסי גורביץ "אכזבה והחמצה - ז'אן ד'ארק של לוק בסון". מאמר זה מנתח מקרה דומה אחד שהגיע לבית המשפט, ובוחן מהי תשובת בית המשפט לשאלה זו.
בשנת 1994 כתב המחזאי מוטי לרנר דוקודרמה לרשות השידור, משפט קסטנר שמה, המבוססת על פרשת קסטנר והמשפט הפלילי בעניין היועץ המשפטי לממשלה נגד גרינוולד. דוקודרמה היא ז'אנר אומנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה אמנותית. בתחילת כל תוכנית מסדרת משפט קסטנר הוחלט (מן הסתם בעצת יועצים משפטיים) להקרין כתובית שבה ייאמר:
"האירועים המתועדים שבסרט עוצבו בהשראת משפט קסטנר־גרינוולד. עם זאת, אין לראות בסרט שיחזור תיעודי של האירועים אלא דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים".
באחד מקטעי היצירה מתפרץ קסטנר, היושב באולם בית המשפט הבדיוני, ומתריס כלפי נוכחי בית המשפט בכלל, ואימה של חנה סנש המעידה אותה שעה בפרט: "ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה! היא נשברה בחקירה וגילתה הכל." דברים אלה פגעו באחיה של חנה סנש, גיורא סנש, ובבניו. אלו פנו לרשות השידור ולמוטי לרנר בבקשה למחוק את המשפט שלעיל מהתסריט, אך נענו בסירוב מטעמי חופש הביטוי והיצירה. לפיכך, הגיש גיורא סנש עתירה לבג"ץ כדי למנוע את שידור המשפט - זו העתירה שלפנינו. לעתירה הצטרף ארגון "נשים בירוק".
לפי שננתח את התמודדות בית המשפט הגבוה לצדק עם הסוגיה, יש לציין כי אין ולא היו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לחוסר נכונות הטענה. כלומר, מוסכם על הכל כי במשפט קסטנר האמיתי, ההיסטורי ולא הבדיוני, לא אמר קסטנר את הדברים ששם בפיו המחזאי מוטי לרנר. יתרה מזו, אין אף לא שמץ ראיה כי חנה סנש הסגירה את חבריה לידי הגסטפו, או שכך סבר קסטנר ההיסטורי. לשון אחרת, הדברים שמטיח קסטנר הבדיוני של מוטי לרנר אין להם שום אחיזה במציאות - ניתן אף לומר כי הם עלילה.
עד כמה העללת עלילות כזו אפשרית במסגרת יצירה אומנותית? בשאלה זו עסק בית המשפט, ואת התמודדות זו נבחן להלן.
דעת הרוב מפי השופט ברק
בפסק דין סנש עומדות לאיזון שתי זכויות. האחת, חופש הביטוי, אינה רק חירות הביטוי והיצירה של מר לרנר, אלא גם זכות רשות השידור לשדר וזכות הציבור לדעת ולצפות בתוכנית נשוא העתירה. השניה, הזכות לשם הטוב, גם היא לא רק זכותה הפרטית של חנה סנש ומשפחתה, אלא חלק מהאינטרס הציבורי בכיבוד ערכים לאומיים ובשמירה על רגשות הציבור בכלל ורגשות ניצולי השואה בפרט. פסק דינו של השופט ברק מתמקד ועוסק באינטרסים ציבוריים.
הן חופש הביטוי והן הזכות לשם טוב חוסות לפי ברק תחת כנפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. האיזון ביניהן אינו לפי חוק לשון הרע, היות וחוק לשון הרע מתאים במקרים בהם חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס פרטי. חשוב לציין כי השופט ברק אינו בוחן את הפגיעה בערכים המוגנים על ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפי הפגיעה באינטרס הפרטי. לא הפגיעה בחנה סנש ובמשפחתה היא העומדת למבחן, אלא הפגיעה ברגשות הציבור ובאינטרסים הכלליים לשם הטוב. לכן, טענת שקריות (מוסכם על הכל כי המשפט שעומד לדיון אינו אמת), שהייתה עומדת לעותרים במקרה של תביעה לפי חוק לשון הרע, לא עומדת להם במקרה דנן, דווקא משום שעתירתם נבחנת אצל השופט ברק כציבורית. במקרה זה, בפגיעה באינטרס הציבורי, גם ביטוי שקר חוסה תחת כנפי חופש הביטוי. האמת אינה תנאי לביטוי טענה או יצירה, אלא במקרים חריגים בהם הפגיעה ברגשות הציבור היא מהותית, קשה וקרובה לוודאות עד ששברה את סף הסיבולת החברתי.
דעת המיעוט מפי השופט חשין
חופש הביטוי בפסק דינו של השופט חשין מבוסס על האוטונומיה של הפרט והגשמתו העצמית. בעיניו, לא האינטרס הדמוקרטי בחופש הביטוי והיצירה עומדים במרכז, אלא זכותו הפרטית של מר מוטי לרנר לביטוי יצירתו. מה שעומד כאן לאיזון אינו חופש הביטוי מול אינטרס הציבור ורגשותיו, כי אם זכותו של המחזאי לרנר לחופש ביטוי מול זכותה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב. בלשונו הציורית של השופט חשין, גיורא סנש מחזיק בידיו את "חרב השם הטוב, ולא את חרב אינטרס הציבור."
במאמר מוסגר נציין כי ספק אם השופט חשין רואה את חופש הביטוי כמעוגן בחוק־יסוד כבוד האדם וחירותו, אך עם זאת הוא מוכן להניח שכך הדבר לצורך הדיון. לעומת זאת, באשר לזכות לשם טוב חוזר ומדגיש השופט חשין שהיא חלק אינטגרלי מחוק־יסוד כבוד האדם וחירותו.
לא על־פי "מהותם העקרונית" או "מעמדם ההיררכי" של חופש הביטוי והזכות הפרטית לשם טוב מכריע השופט חשין בעתירה - באלו, לדעתו, שתי הזכויות שוות מעמד. לכן, לפי השופט חשין, ניתן לאזן ביניהן רק לפי מהותן הפנימית. התוצאה היא העמדת כבודה הפרטי של יצירתו של מר לרנר מול כבודה הפרטי ושמה הטוב של חנה סנש, מאבק בו זכותה של חנה סנש על העליונה.
השופט חשין אינו רואה את חופש הביטוי כעשוי מקשה אחת. בחופש היצירה הדרמטי, לפי השופט חשין, אל לו לבית המשפט לפגוע. גם ביסוד הכרוניקה (קרי, העובדות ההיסטוריות בדוקודרמה), אין לדקדק עם היוצר על דיוק היסטורי־עובדתי. אך לא כך במקרים שבהם הסטייה מן הכרוניקה (מן העובדות ההיסטוריות) היא חמורה ומהותית, ופוגעת בכבוד האדם.
התוצאה בעתירה היא, כמובן, לפי דעת הרוב של השופט ברק (שלחוות דעתו מצטרף השופט מצא). בפשטות: גיורא סנש חזר הביתה בידיים ריקות. בית המשפט אישר למוטי לרנר ולרשות השידור לשדר את הקטע הפוגע למרות שקריותו.
כאמור, שני השופטים יצאו מנקודות מוצא שונות לגבי מהותם של האינטרסים המתנגשים בסוגיה. בעוד שהשופט ברק ניתח במקרה דנן התנגשות בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי של "רגשות הציבור", השופט חשין ראה במקרה דנן התנגשות בין שני אינטרסים פרטיים (בתחום האספקלריה הציבורית). אך למרות ניסוחה השונה של השאלה המשפטית ונקודות המוצא השונות, הגיעו שני השופטים למסקנה דומה - שניהם סבורים כי אין לכפות אמת בדוקודרמות אלא במקרים קיצוניים וחמורים. ההבדל בין ההלכה הסופית של שני השופטים הוא שלפי השופט ברק, הפגיעה החמורה הנדרשת לשם פסילת ביטוי היא ברגשות הציבור, בעוד שלפי השופט חשין, הפגיעה החמורה הנדרשת לשם פסילת ביטוי היא בכבודו הפרטי של אדם (במקרה דנן, חנה וגיורא סנש).
למעשה, ניתן לומר כי כל אחד מהשופטים נותן פסק דין שעונה לעותר אחר. בפסק דינו של השופט ברק כמעט ולא מוכרת חנה סנש כאדם פרטי ומשפחתה הפרטית כנפגעת, ואילו פסק דינו של חשין מתעלם כמעט לחלוטין מתביעתן של "נשים בירוק".
ניתן להבין מדוע השופט ברק בוחר לתלות את פסק דינו על אילנות הציבור הגבוהים - באופן זה פסק הדין מאבד את נופכו הספציפי כפתרון לסכסוך קונקרטי ולובש נופך הלכתי, כללי, אולי אף של מה שנקרא "חקיקה בפסיקה". ובכל זאת, ספק אם מקום שיש אינטרס ספציפי, של אדם פרטי שנפגע (במקרה דנן, של חנה וגיורא סנש), ראוי להכיל את מבחני ההגבלה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מבלי להתייחס לאדם העומד מול בית המשפט ומבקש סעד. אולי אף ניתן להרחיק לכת ולומר כי יש בכך משום אירוניה. תכליתו של חוק־יסוד כבוד האדם וחירותו היא לתת סעד לאדם העומד בפני בית המשפט. לאדם, ולא לחברה. לפרט, ולא לציבור. ההגנה לציבור נובעת מההגנה לפרט. זוהי משמעותה של דמוקרטיה ליברלית: האדם עומד בה במרכז. מה הועילו חכמים בתקנתם את חוק־יסוד כבוד האדם וחירותו, אם בפסיקתו יתעלם בית המשפט מהאדם מולו ויהפוך כל אינטרס לציבורי?
מקריאת פסק דין סנש נראה כי ההבחנה בין האינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי אינה רק פרוצדורלית אלא אף מהותית. נראה לנו כי היא שהובילה לתוצאות השונות בעתירה דנן. לכן, אנו נוטות להסכים יותר לפסק דינו של השופט חשין, בדעת המיעוט. בית המשפט אומנם קובע הלכות ונורמות, אבל קודם לכך תפקידו כפותר סכסוכים וכמושיט סעד לאדם הנפגע. גם השופט ברק מציין בפסק דינו כי לו האיזון נעשה מול אינטרס פרטי ייתכן והתוצאה הייתה אחרת. לדעתנו, מקום שעומד אדם פרטי מול בית המשפט ומבקש סעד, ראוי שבית המשפט יתייחס אליו לפני שיתייחס לאינטרסים הציבוריים העומדים בשאלה העקרונית שעומדת לפניו. לפני צדק ציבורי ראוי שיבוא צדק פרטי.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש