תהפוכות אדירות התרחשו בדרום אפריקה בשנים האחרונות. הנשיא לשעבר דה קלרק, שהיה מנהיג של מפלגה לבנה, לאומית קיצונית, היה למנהיג הדוגל בהקמת מדינה שבה שווים כל האזרחים זה לזה - לבנים ושחורים, צבעונים ובני תערובת. דברי שבח רבים הורעפו עליו מכל הכיוונים. בייחוד צוטטו דברי ההסבר שלו על טיב המהפכה ועל עמדתו ועמדת הנוהים אחריו: "יכולנו לשקם את הארץ שאנחנו אוהבים - או להיסחף למלחמה שתהרוס את כולנו. בחרנו בחיים". הפתרון שמצאה דרום־אפריקה הלבנה כדי "לבחור בחיים" היה להתחלק באורח שווה עם עמי הארץ, לא רק במשאבי הטבע אלא בטריטוריה כולה: בוטלו תחומי המושב, בוטלה ההפרדה בחינוך - מגן הילדים עד האוניברסיטאות, בוטלו איסורי נישואים ועוד. כל אלה היו תשתיות היסוד של שלטון בני הגזע הלבן. הוקמה מדינה אחת, ששוויון האזרחים הוא ביסודה. הפתרון הדמוקרטי, האנושי, השוויוני של דרום־אפריקה החדשה, החזיר אותה לחיים. כך נמנעו הארץ ויושביה מן המלחמה ההורסת את כל מי שלוקח בה חלק.
האם ניתן להשליך מהמקרה הדרום־אפריקני למקרה הישראלי? בדרום־אפריקה לא היו כלל "שטחים כבושים". לכן, יותר ממה שאפשר ללמוד מדרום־אפריקה על היחסים בין יושבי השטחים ובין ישראל, יש ללמוד על הדמיון בין המבנה הפנימי של דרום־אפריקה הישנה ובין המבנה הפנימי של ישראל, כלומר מה שנעשה בתוך גבולות הקו הירוק. בל נשכח כי עד היום "ישראל" הרשמית היא המדינה שגבולותיה הם "הקו הירוק", פרט לתיקוני גבול בירושלים ורמת־הגולן.
חשוב להבהיר את נקודות הדמיון בין המשטר הישראלי ומשטרה של דרום־אפריקה הישנה. בתוך ישראל קיימים תחומי מושב, יש הפרדה בחינוך בבתי הספר (לא באוניברסיטאות), והאזרחים משתייכים רשמית כל אחד לעדה דתית "שלו". עדות דתיות אלה הם ה"מילֵאטים" התורכיים הישנים, שרק אצלנו, מכל ארצות הממלכה התורכית הישנה, הם עדיין בתוקף רשמי. גם ישראל, כמו דרום־אפריקה הישנה, אינה מתירה בגבולותיה נישואים בין בני עדות שונות. ויש עוד נקודות דמיון: בדומה לאמונותיה הכמוסות של המפלגה הלבנה הלאומית הקיצונית בדרום־אפריקה, גם השלטון היהודי בישראל רואה עצמו כשליח כוח עליון, או שליח ההיסטוריה, ואלה מן היהודים המתגוררים כעת בישראל הם הממלאים את ייעודו ההיסטורי של העם. יתר על כן, בישראל נחקקו חוקים שלפיהם המדינה "שייכת" לא רק לאזרחים היהודים שבה, אלא גם לכל היהודים שכלל אינם יושבים בה. טענה זו מרחיקה הרבה יותר ממה שאמרו הבורים (האפריקנרים). הם מעולם לא טענו שדרום־אפריקה "שייכת" גם להולנדים שירצו להגר אליה. השקפות אלה אינן רק לפי אמונתם של היהודים הדתיים בלבד, או של אלה השייכים ל"מחנה הלאומי" בישראל. גם תאבי השלום מבין היהודים בישראל מקבלים עמדה זו: גם הם שותפים לחוק הנותן אזרחות אוטומטית לכל יהודי, "אזרחות מכוח שבות", וגם הם מסתפקים במתן "אזרחות מכוח ישיבה" בלבד ללא־יהודים. מהו המשותף ל"מחנה הלאומי", לדתיים ול"מחנה השלום"? כולם מאוחדים בעיקרון אחד: אסור לערבב יהודים ב"שאינם יהודים". אלה גם אלה בעד "חיים לחוד", או "הפרדה", מה שבאפריקנרית נקרא "אפרטהייד". גם אם הפרטים אינם זהים, התופעה היא אחת.
אכן, אנשי מחנה השלום מדברים לכאורה על הפרדה לאורך הקו הירוק. אבל להוציא את התוכניות של עמי איילון וסרי נוסייבה, ואולי גם של יוסי ביילין, גדר ההפרדה לא תשיג הפרדה ממשית בין יהודים ובין לא־יהודים, שכן גם אלה וגם אלה יושבים משני צידי הקו הירוק. אצל הנ"ל וודאי גם אחרים ההפרדה בין יהודים ללא יהודים כה חשובה, עד שלמענה הם מוכנים לעקור אנשים (יהודים) ממקום מושבם. ההפרדה בין יהודים ללא־יהודים חשובה לא פחות גם לדתיים וגם לאנשי "המחנה הלאומי". אחדים מהם מוכנים לפעול לשם כך גם ב"חילופי אוכלוסין", או אף בפעולות גסות יותר, כגון "טרנספר מרצון" ואפילו סתם "טרנספר". בעניין אחד אין הבדל בין ה"מחנות": העיקרון המשותף לכולם - יהודים אינם צריכים לחיות במשותף עם לא־יהודים.
אבל גם סילוק כל היהודים היושבים מעבר לקו הירוק, כתביעת "מחנה השלום", לא יביא איתו את התכלית הנכספת: איך תושג הפרדה בין יהודים ללא־יהודים בישראל הישנה, שבתוך הקו הירוק, כאשר יש בה אוכלוסיה גדולה של לא־יהודים? לבעיה זו כבר נתן השלטון בישראל - לכל גווניו - את דעתו. גם בתקופות ששלט בישראל "מחנה השלום", או בתקופות של קואליציות למיניהן, תמיד שמר השלטון בישראל מכל משמר על העיקרון המקודש: הפרדה מלאה ככל האפשר בין יהודים ללא־יהודים. כבר ב-1951 נחקק "חוק האזרחות". המחוקקים הנאורים הבדילו בחוק יסוד זה בין יהודים ללא־יהודים. בסגנון מפותל וחמקני נקבע בו כי כל יהודי בישראל - בין שהיגר אליה ובין שמשפחתו יושבת בה מדורי דורות - הוא "אזרח מכוח שבות", ואילו כל מי שאינו יהודי יכול להיות רק "אזרח מכוח ישיבה". אחר כך במסווה של "חוק סוציאלי" נקבעה הפרדה בין יהודים ללא־יהודים גם באשר ליום המנוחה. יום זה כפוי על האזרח על פי החוק, שוב על פי העיקרון שכל אזרח "שייך" לאחד המילֵאטים, והשלטונות יודעים טוב מכולם באיזה יום מנוחה חייב כל אזרח להימנע מעבודה. גם במסגרת חוקים אחרים נעשה הרבה להציב חיץ וגדר בין יהודים ללא־יהודים בכל תחומי החיים.
ספק חוק ספק תקנות ונוהל הוא מה שנעשה בתחום האדמות. ב-1959 חתמה ממשלת ישראל על "אמנה" בינה ובין ה"קרן קיימת לישראל". לפי תקנות הקק"ל, מראשית המאה שעברה, יש למסור רק ליהודים את הקרקעות שהקק"ל רוכשת. באה האמנה והחילה "באופן טכני", בלי לפרט את עצם העניין, את התקנות האלה על כל האדמות הממשלתיות, המשתרעות על למעלה מ-90% של קרקעות ישראל. ה"אמנה" הזאת מונעת, למשל, מעאדל קעדאן מבקה אל־גרבייה ורעייתו אימאן מלממש את זכותם לרכוש בית ביישוב היהודי הסמוך קציר, וזאת אף־על־פי שפסיקת בג"צ קבעה שהאפליה היא לא חוקית. בדרכים שונות הצליחו עד כה המעוניינים למנוע את כניסתם ליישוב. אפשר להבין: מגוריהם ביישוב זה יפֵרו את עקרון ההפרדה בין יהודים ללא יהודים.
הנה לאחרונה ביקשה הממשלה לאחד רשויות מקומיות. פעולה אזרחית חיונית למען חסכון וצמצום בהוצאות מיותרות. אמנם התוכנית התכווצה משום מה, אבל מלכתחילה שום יישוב יהודי לא נועד לאיחוד עם שום יישוב סמוך - אם הוא יישוב ערבי. גם היום כאשר ביישוב מסוים רק גדר דקה מפרידה בין החצרות של היהודים והחצרות של הערבים, אין הם שייכים לאותה רשות מקומית (למשל, רמת טבעון וכפר זובידאת, שלא להזכיר את נצרת ונצרת עילית). זאת אף על פי שבימיה הראשונים של ישראל העצמאית התפשטה תל־אביב גם על יפו והיום תל־אביב כוללת בתוכה שכונות ערביות שלמות. היום חשוב מכול הוא לשמור על הפרדה בין יהודים ללא־יהודים. כאילו אי אפשר להקים בניין משותף לבית־ספר משותף ביישוב משותף, גם אם ניתן כמובן ללמוד בכיתות נפרדות מבלי לקיים שותפות לימודים. קו הדמיון בינינו ובין דרום־אפריקה הישנה חוזר על עצמו: חשוב מכול לשמור על הפרדה בין יהודים ללא־יהודים.
אבל דרום־אפריקה הלבנה באה לידי מסקנה ברורה: כדי לשרוד יש להגדיר הגדרה חדשה את המושג "לאום". דה־קלרק נשאר במהותו אותו אדם, גם צבע עורו לא השתנה, אבל הלאום שהוא שייך אליו עכשיו הוא לאום אחר: לא עוד "אפריקנר לבן", מיוחס ובעל זכויות יתר, השונה מכל מי שאינו "אפריקנר לבן", אלא אזרח שווה זכויות לשאר בני הלאום החדש, כולל עדות ושבטים של שחורים, צאצאי הודים ו"צבעונים" - הוא הלאום החדש של אפריקה הדרומית. והנה: דה־קלרק ונאמניו מוסיפים להיות לבנים, וסביר שלא החליפו את הכנסייה שלהם.
גם על ישראל להסיק מסקנה דומה. עלינו להקים לאום ישראלי חדש, שגם אם יש בו קבוצות אוכלוסין שונות הנוהגות אישה לפי דרכה, יהיה מוגדר כמו שאר הלאומים בעולם הדמוקרטי: לא לפי זהות אתנית, לא לפי הדת של אזרחים אלה או אלה, גם לא לפי הדת של הוריהם, אף לא לפי השפה שהם מדברים בה, אלא כמכלול האזרחים של המדינה. האזרחים שווים זה לזה בזכויותיהם ובחובותיהם, בלי שההבדל בדתם, בעדתם, בשפת הדיבור שלהם, בעיסוקם או בהרגליהם יקבע אף במשהו את שייכותם היסודית והאחידה ללאום ואת זכויותיהם וחובותיהם. הגדרה חדשה של הלאום, לפי עקרונות הדמוקרטיה המערבית, תעמיד לנו מדינה חד־לאומית, ולא מדינה דו־לאומית. אף־על־פי שעל אותו הלאום הישראלי יכולות להימנות קבוצות אוכלוסין שונות, קבוצות אלה כולן הן חלק מן הלאום הישראלי, והשלטונות אינם קובעים, גם אל להם לשאול, למי "שייך" כל אזרח, או מהי קבוצה זו.
שינוי זה בישראל יש לו לא רק חשיבות פנים־ישראלית. תושביה הערביים של מדינת ישראל נחשבו תמיד כ"גשר לשלום" בין ישראל ותושבי שאר מדינות ערב. אם בתוך ישראל עצמה נשמרת ההפרדה בין יהודים ללא־יהודים - מי פתי ויאמין שהיהודים מסוגלים ומעוניינים לחיות בשלום עם זולתם? צא וראה שעיקר הביקורת על ישראל המושמעת מכל עבר, היא על משטר האפרטהייד השורר בה ומתפשט גם אל השטחים שישראל מחזיקה זה קרוב לארבעים שנה. ביטול האפרטהייד בתוך ישראל והגדרת לאום ישראלי אחד בתוך גבולות הקו הירוק ישמיטו חלק ניכר מן הטענות כלפינו. אך גם זאת: שינוי כזה תהיה לו השפעה מיידית על תהליך השלום המדשדש סביבנו. בכך נראה לכל שכנינו הקרובים והרחוקים כי שקר הוא שאי אפשר לחיות איתנו, ושקר שאין אנו מעוניינים בשלום אמת. ציבור ישראלי ערבי גדול ושווה זכויות לשאר הישראלים יהיה ההוכחה החותכת לבחירתה של ישראל בדרך השלום: "יכולים אנו לשקם את הארץ שאנחנו אוהבים - ולא להיסחף למלחמה שתהרוס את כולנו". התוצאה הצפויה היא שבעתיד, לאו דווקא הרחוק, ובסביבתנו הקרובה, לאו דווקא הרחוקה, יישכח חלום "פאן־ערב", שהמתאבדים ההולכים לגן־עדן, יאסר ערפאת, הבעת' הסורי, והנשבעים בשם עבד אל־נאצר, מטפחים עד היום.
ועוד יתרון ברור. כדי להניע את גלגל ההיסטוריה בכיוון של חיים ושלום, אין אנו זקוקים כלל להידברות עם מנהיג זה או זה מקרב שכנינו הפלשתינאים. נוכל לחדול מרדיפת השווא אחרי אישיות זו או זו, או לחשוב איך "להיפטר" מאישיות זו או זו. שינוי ערכים בתוך ישראל היא פעולה שבידינו לעשות אותה באופן חד צדדי מובהק, ואין אנו צריכים לא אישור ולא הסכמה עליה מצד זולתנו. זוהי פעולה הנעשית מעל ראשיהם של המנהיגים הנוכחיים של "הרשות הפלשתינאית" ושל כל מנהיגי המדינות האויבות לנו. היא תראה ותוכיח להמונים אשר סביבנו, שניתן לחיות בכבוד וברווחה גם במסגרת מדינית אחרת, ואין כל צורך ואין כל תכלית לדבוק ברעיון העוועים רווי הדם והאש של אחדות "פאן־ערב", רעיון המביא איתו אך אסון וחורבן לכל הנוטל בו חלק.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש