 |
|
בסון חשש, כנראה, לעשות סרט נוצרי מדי בעולם חילוני, אבל ההשמטה הזו שומטת את היסוד לאמינותה של הדמות.
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • יוסי גורביץ • יום ה', 10/2/2000, 19:35 |
|
 |
|
ז'אן ד'ארק - במאי: לוק בסון. עם מילה ג'ובוביץ, ג'ון מלקוביץ', פיי דאנווי ודסטין הופמן.
לפני שאני מתחיל לשפוך את מררתי על סרטו החדש של לוק בסון, ראוי להזהיר את הקוראים התמימים שאני יודע יותר ממה שאדם צריך לדעת על ז'אן ד'ארק. כתבתי עליה שתי עבודות סמינריוניות, אני חושב שהיא אחת הדמויות הנשיות החשובות ביותר בהיסטוריה, ואני מעריץ אותה כקדושה - ולו מבחינת העובדה שבכל 31 למאי אני אומר לעצמי, "לעזאזל, שוב שכחתי להדליק אתמול נר לזכרה של ז'אן". כך שלמעשה, הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא שהוא מעוות את התמונה ההיסטורית. מה זה מעוות? התמונה שהוא מציג לא דומה בכלל למציאות.
דווקא ציפיתי לסרט. לוק בסון הוא במאי טוב מאד. "ניקיטה", "לאון" ו"האלמנט החמישי" הם סרטים מעולים. גם ב"ז'אן ד'ארק" הוא מוכיח את עצמו כצלם מעולה; יש בסרט כמה סצינות מדהימות מבחינה קולנועית. אבל הצילום אינו עיקר הסרט, העיקר הוא הסיפור. ובכל מה שנוגע לסיפור, בסון כשל.
אחד הדברים המרתקים בסיפורה של ז'אן הוא שהיא באה משום מקום. מלחמת מאה השנים והמלחמה בין תומכי אורליאן לתומכי בורגונדי לא נגעה לה אישית. היא הייתה בת איכרים אנאלפבתית, ששמעה קולות, לטענתה אלוהיים, ו"הלכה לצרפת" כדי לסייע ליורש העצר, שארל השביעי, ולהמליכו.
מסתבר שהסיפור הזה, המופלא מפני שהוא חורג כל כך ממה שאנו רגילים אליו, היה מורכב מדי מבחינת בסון. איפה המניע, הוא שאל את עצמו, ומשלא מצא אחד - שכן, על פי המקורות ההיסטוריים, אין מניע - הוא המציא מניע, ומניע נדוש במיוחד: נקמה. בדקות הראשונות של הסרט, אחותה של ז'אן נאנסת ונרצחת, לא בסדר זה, לעיניה. הדבר לא היה ולא נברא. אין לכך כל בסיס במקורות ההיסטוריים: קתרין, אחותה של ז'אן, העידה במשפט הרהביליטציה שלה, כעשרים שנים לאחר שריפתה של ז'אן.
הלאה. חזיונותיה של ז'אן היו חזיונות של המאה ה-15, בה חיה. היא האמינה שהמלאך מיכאל והקדושות מרגריטה וקתרינה הופיעו לעיניה ודיברו איתה. בסון לא מזכיר בכלל את השמות הללו: החזיונות שז'אן רואה בסרט הם חזיונות ניו־אייג'יים בעליל: עננים נעים במהירות, רוח בלתי מוסברת, וחרב שמופיעה משום מקום. בסון חשש, כנראה, לעשות סרט נוצרי מדי בעולם חילוני, אבל ההשמטה הזו שומטת את היסוד לאמינותה של הדמות. ואכן, ז'אן, כפי שהיא מוצגת בסרט, היא דמות לחלוטין בלתי אמינה: הסטרית, צווחנית, בלתי רציונלית בפעולותיה - כל כך רחוקה מהדמות ההיסטורית החיה, כפי שהיא עולה ממסמכי התקופה!
משפטה של ז'אן הוא אחד המשפטים המרתקים ביותר בימי הביניים: נערה בורה, אנאלפבתית, עומדת ומתנצחת - בהצלחה! - עם כששים תיאולוגים מלומדים. המשפט היה בלתי חוקי לחלוטין, גם על פי נהלי הכנסיה: לבישוף ששפט אותה, קושון, לא הייתה סמכות לשפוט אותה ולא מונה לה סניגור. היא ערערה לאפיפיור, אבל בית המשפט, שכונס על ידי האנגלים במטרה מוצהרת לשרוף אותה, התעלם מכל אלה, מצא תחבולה חוקית, ושרף אותה. עניין זה כשלעצמו היה יכול להיות נושא לסרט מרתק.
אלא שבסון, שוב, התעלם מכל אלה, כנראה מחשש לעשות סרט "דתי" מדי. הבישוף קושון שהוא מציג מנסה להציל אותה משריפה. לא מניה ולא מקצתה: קושון עשה ככל יכולתו כדי להכשיל אותה. לאחר טיהורה, כעשרים שנה לאחר שריפתה, גופתו של קושון הוצאה מקברה ונזרקה לכלבים. בסון אינו הראשון שנקט בעמדה זו: מחזהו המעולה של ג'ורג' ברנארד שו, Saint Joan, נקט גם הוא בעמדה זו. אלא ששו היה במאי מבריק הרבה יותר, ודמותו של קושון, כפי שהיא מופיעה אצלו, אמינה הרבה יותר.
בסון גם מפגין בורות בכל מה שקשור לדת הקתולית: כשז'אן דורשת מקושון שיאפשר לה להתוודות בפניו, קושון אומר ש"אינו יכול". בולשיט. חובתו של כומר היא להעניק וידוי לכל הרוצה בכך, וז'אן, משחתמה על הודאתה, אכן התוודתה. ז'אן של בסון שותה מיין הקודש, מבלי שהכומר בירך עליו. כל מי שקיבל חינוך קתולי טוב יודע שהאקט הזה אינו אקט של התקרבות לאלוהים, אלא מעשה שגובל בחילול הקודש. אצל בסון, ז'אן נשרפה כמכשפה, וכך, יש לציין, מציג אותה שייקספיר במחזהו "הנרי הששי". אבל במציאות ז'אן נשרפה לא כמכשפה, אלא כrelapsa-, כופרת השבה לסורה. יתכן שבסון לא רצה להטריח את הצופים בפרטים מיותרים על הכנסיה של ימי הביניים, אבל אם כך, מדוע בחר בז'אן ד'ארק כנושא? מדוע לצלם סרט חילוני לחלוטין על נושא דתי לחלוטין, על מי שהוכרזה זמן קצר לאחר מותה כBeata-, מבורכת, והוכרה לאחר זמן רב על ידי הכנסיה כקדושה?
עוד נושא לא ברור הוא הדמות המוזרה, ספק השטן, ספק אלוהים, המופיעה בתאה של ז'אן ומעמידה אותה בנסיון. המשפט הראשון שדמות זו אומרת הוא זלזול ב"פנטזיית המוות הרומנטית שלך", והמשפט הזה צורם מאד. מה לדמות מהמאה ה-15 ולפסיכואנליזה של המאה העשרים? בקיצור, הסרט מציג סיפור לא אמין בצורה יוצאת דופן.
יהיו שיאמרו שהטענות שלי הן טענות היסטוריות קנטרניות. יתכן. אבל אפילו אם נתייחס למקורות המספרים על ז'אן ד'ארק כבדיה, הרי שבסון מערער את כל שיווי המשקל של הסיפור, ויוצר סיפור לא סביר, לא אמין, ולמעשה, מיותר.
בקצרה: אל תצפו בסרט הזה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש