היה זה ערב אחד, בשנת 1987. ישבתי אצל מירב ביומולדת, וערכתי הכרות עם הידיד שלה יוסי. באופן טבעי דיברנו כל הערב על לד זפלין. בסוף הערב, עם התה שאחרי העוגה, שאל אותי יוסי אם כבר יצא לי לשמוע את לד זפלין בקומפקט דיסק. למחרת קניתי מכשיר.
כאשר פורמט התקליטור יצא לשוק, בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, הוא נחשב לפורמט של אניני טעם. מעט מאד כותרים, רובם בתחום המוסיקה הקלאסית, היו זמינים לציבור, והתדמית הייתה כשל צעצוע של אודיופילים. אך כפי שקורה לעיתים קרובות עם טכנולוגיה חדשה, לאט לאט תפס הפורמט החדש את מקומו של תקליט הויניל. הניאו־אודיופילים אמנם מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהויניל השחור עדיף עליו אלפי מונים, אבל הציבור מצביע בכרטיסי האשראי שלו.
כך התחילה מערכת היחסים שלי עם שדרוגי מוזיקה. בתחילה קניתי את לד זפלין בתקליטים תוצרת הארץ, אחר כך שדרגתי לתקליטים תוצרת חוץ, אחר כך לתקליטור, אחר כך רימאסטרד (מי שמפיק את התקליטור למד להוציא ממנו צליל יותר טוב בעריכה). בטח יהיה לזה סוף, לא?
בינתיים, מסתבר, עוד לא. קבלו את שני הפורמטים החדשים לאודיו: דיוידי־אודיו וסופר־אודיו־סי.די.
למה שניים?
ככה. סטנדרטים מתחרים. אבל התחרות נהייתה קצת יותר משוכללת. זוכרים את VHS ובטאמקס? אלה היו שני פורמטים מתחרים לקלטות וידאו. בטאמקס, למרות שהיה הטוב בין השניים, נכשל ונעלם. גם סוני זוכרת, וכסקארלט אוהרה בשעתה, היא נשבעה בהן צדק, כי היא לא תפסיד במלחמה כזו שוב.
לכן החלה סוני להשקיע בכותרים. אם יהיו כותרים מספיק פופולריים בפורמט שלה, הפורמט יתקשה למות.
רוב הכותרים שיצאו בינתיים הם דווקא בפורמט דיוידי־אודיו, אבל סופר־אודיו־סידי משיבה מלחמה עם אם־כל־הכותרים: 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד. לא די שזהו אלבום פופולרי מאד, זה אלבום שלצליל יש בו חלק חשוב ביותר.
בינתיים יצאו השנה יצרנים כמו פיוניר ודנון עם מכשירים שמנגנים את שני הפורמטים גם יחד, ולעת עתה נראה ששני הפורמטים ימשיכו לחיות זה לצד זה.
מה היה לנו שם - או, למה בכלל פורמט חדש?
שתי סיבות: איכות האודיו והצליל ההיקפי.
נניח שאתם רוצים לבנות איגלו, עגול ויפה, ואתם רשאים לבחור את הלבנים בהן תשתמשו. אם תבנו את האיגלו מבלוקים של איטונג, תקבלו קו מתאר משונן יחסית, לא ממש עגול. אם, לעומת זאת, תבנו אותו מקוביות קטנות של לגו, קו המתאר של האיגלו יראה הרבה יותר עגול. איכות קול היא אותו הדבר בדיוק.
האיגלו והקו העגול שלו הוא הצליל האנלוגי הרציף, בעוד שהלבנים הן התיאור הדיגיטלי של הצליל. אם נעמיק את האנאלוגיה, נוכל לומר כי רוחב הלבנה שקול לתדר הדגימה, וגובה הלבנה שקול למספר הביטים של כל דגימה. לתקליטור רגיל יש תדר דגימה של 44,000 וכל דגימה היא 16 ביט. תדר הדגימה בפורמטים החדשים עומד על 96,000, וכל דגימה היא 24 ביט. (על קצה המזלג של האסקימוסי, זה מה שהמספרים האה מנסים להגיד: גודל הלבנים).
על כן, בפורמטים החדשים, האיגלו יותר עגול ויפה. למעשה, איכות הצליל כה נפלאה שאפילו ניל יאנג, שונא תקליטורים ידוע, מפרגן בגדול.
הסיבה השניה, כאמור, היא הצליל ההיקפי. כיום, אנו שומעים מוסיקה בסטריאו - שני רמקולים מקדימה. אחינו חובבי הקולנוע לעומת זאת, גילו את הצליל ההיקפי: רמקול מקדימה באמצע, שניים מקדימה בצדדים, שניים מאחור, עוד איזה רמקול יחודי לבאסים, והמהדרין מוסיפים גם רמקול מרכזי אחד מאחור. אחלה אפקטים.
למה לא במוסיקה? באמת, למה לא? המאזין יכול להקשיב ולהרגיש שהוא יושב ממש בתוך חבורת הנגנים (תזמורת, להקה, מה שזה לא יהיה). יתר על כן, היכולת ליצור תהודה מכיוונים שונים סביב המאזין, מאפשרת ליצור בחלל החדר צליל שמתאים, או מאפיין, סוגים שונים של אולם (אולם קונצרטים, מועדון ג'אז, סטודיו). צריך אמנם להקליט ערוצים נפרדים לכל רמקול, אבל בפורמטים החדשים האלה זה דבר טבעי (ע"ע אחינו חובבי הקולנוע).
שווה, אבל מה כבר אפשר לקנות בפורמט הזה?
כמה מאות כותרים כבר זמינים לציבור המאזינים: הרבה אלבומים קלאסיים, רוק קלאסי (גרייטפול דד, דורז, פינק פלויד, יס, קוין, קלפטון, גבריאל), ג'ז (דייויס, קולטריין), הופעות חיות. אפילו ישנם מעט (מעט מדי, למעשה) כותרים חדשים שיוצאים גם בפורמטים החדשים.
גם בלי להיות אופטימיים יתר על המידה, אפשר להתנבא במידה סבירה של בטחון כי אנו עומדים לפני תחילתה של התאוצה הגדולה. בגלל שחווית ההאזנה אכן איכותית יותר; בגלל שבניגוד לפורמט הקוואדרו (ארבעה רמקולים) שנכשל בשנות השבעים, הדרישה למלא את החדר ברמקולים כבר לא נראית כל כך מזעזעת (שהרי גם אנחנו, בעצם, אוהבים קולנוע ודיוידי); לבסוף, ולעניות דעתי זהו הגורם הדומיננטי ביותר, בגלל שחברות התקליטים יגלו מהר מאד שהן יכולות לדרוש תשלום יתר על פורמט איכותי כל כך.
כשיצא הפורמט לאור, תומחר התקליטור בערך בערך כפליים ממחירו של תקליט ויניל. כשתקליטי הויניל נעלמו, שמר התקליטור על מחירו למרות שעלויות הייצור שלו היו הרבה יותר זולות. נחשו מי גרף את הרווח (וגם ירה לעצמו ברגל, כשסבל אחר כך מקריסה של כמויות המוסיקה הנרכשת, עוד לפני סיפורי נאפסטר ודומותיה)?
מובן מאליו שהפורמטים החדשים יקרים עוד יותר, ולחברות יהיה כדאי, כדאי מאד, לקדם אותם.
אז איפה יוסי ומירב היום?
אלוהים יודע. אני לא. אבל אני כן יודע שאת זפלין אני אצטרך לקנות לפחות עוד פעם אחת, בפורמט נוסף, בקרוב.
|
קישורים
הצד האפל של הירח - גרסת האייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש