 |
|
המתנחלים מוצגים בדרך קבע כקבוצה אחידה, שלילית, בכלי התקשורת. אך סיור בהתנחלויות חושף צדדים לא מוכרים באוכלוסיה היהודית ביש''ע, כמו גם הבדלים ניכרים בינם לבין עצמם.
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ג', 27/5/2003, 12:53 |
|
| |
לאחרונה יצא לי לבקר שלוש פעמים ביישובי יהודה ושומרון. ההתוודעות הראשונה הייתה בקיץ האחרון, כאשר שרתתי במילואים במסגרת מתנדבי קו התפר, בבקעת הירדן. באותם מילואים נזדמנתי לחמרה, למכורה ולגיתית, מושבים חקלאיים חילוניים, ולמעלה אפרים, ישוב עירוני גדול יותר. הביקור השני חל בט"ו בשבט האחרון, כשהשתתפתי בסיור ובנטיעות בשני הישובים החילוניים גנים וכדים שבצפון השומרון. ביקורי האחרון התקיים בחול המועד פסח, במסגרת סיור בישובים שילה, מעלה לבונה, איתמר ואלון מורה, ארבעתם ישובים דתיים.
אולי אין זה נכון לעשות הכללה כה גורפת על סמך פגישות מעטות עם מתיישבים, כפי שאני עומד לעשות כאן, אך בכל זאת אומר שאת התרשמותי העיקרית ניתן להציג במשפט אחד: המתיישב הדתי לעומת המתיישב החילוני - אופטימיות לעומת פסימיות.
הפסימיות אצל המתיישב החילוני אינה ניכרת רק בשיחה איתו, אלא גם מתבטאת בפועל: אם זכרוני אינו מטעני עזבו כחמישים אחוזים ממתיישבי הישוב כדים את בתיהם, וכעשרים וחמישה אחוזים את הישוב גנים, ועברו להתגורר בתוך תחומי הקו הירוק בשנתיים האחרונות (כלומר, במהלך פרץ האלימות האחרון). לעומתם, בישובים הדתיים לא עזב כמעט איש. במעלה לבונה סיפרו לנו שמאז האירועים האלה, עזבה משפחה אחת, אך לעומת זאת נקלטו משפחות רבות. בכל הישובים האלה ראינו גם התחלות בנייה בשלבים שונים, המעידות על קליטה בעיצומה.
אולי כדי להדגים, כשנכנסה "הבטשית" שלנו לישוב מכורה שבבקעה, שוחחנו עם אחד המתיישבים שאשתו ובתו עזבו את המקום אחרי פיגוע קשה. בפיגוע זה עברה על בני המשפחה חוויה קשה, על אף שלא נפגעו בגופם. לעומת זאת, אחד ממדריכי הסיור האחרון שלנו בישובים הדתיים היה תושב איתמר שבנו, קצין צנחנים, נהרג לפני חודשים מעטים בעת שהסתער על מחבל חגור חגורת נפץ, ליד המלון באריאל. למרות האירוע הזה, ולמרות שבאיתמר הייתה לפני זמן קצר חדירה של מחבלים ונרצחו תלמידים אחדים במדרשה שבמקום, לא עלה בדעתו של האיש הזה, או מישהו ממשפחתו הענפה, לעזוב את המקום. כשהיינו באיתמר סופר לנו כי קבוצה של תלמידים מצטיינים במדרשה, שסיימו פרק בלימודיהם ועמדו בפני החלטה לגבי המשך דרכם - במכללה או במקום אחר - קבלו כולם, אחרי הפיגוע במדרשה, החלטה להמשיך בלימודיהם דווקא שם, כתגובה לאותו אירוע.
מאוד הופתעתי מכך שלא ניתן היה לחוש ברגשות של טינה או התמרמרות של המתנחל הדתי כלפי הממשלה (לאו דווקא הנוכחית, אלא בכלל) או אל מתנגדיהם הפוליטיים. בסיור בישוב כדים (החילוני), בלטה בדבריה של תושבת המקום שהדריכה אותנו תחושת הנבגדות לנוכח תוכניות הממשלה להשאיר את צמד הישובים שלהם מחוץ לגדר "החכמה". היא סיפרה לנו על מכתבים שנשלחו לראש הממשלה בנושא זה, ואף קראה לנו לעזור בלחץ על הממשלה.
ביישובים הדתיים האווירה שונה לגמרי, והדבר מאוד מפתיע - הרי דווקא המתנחלים הדתיים הם יעד לביקורת בלתי הוגנת והתקפות בלתי פוסקות ומכוערות של קומץ קבוצות קולניות. חלק מאותם דברים אפשר לראות גם כאן, ב"האייל הקורא": "כל אדם הרואה את עצמו הומני צריך להתייחס למתנחלים כמו לקו־קלוקס־קלאן או לגלוחי הראש", כותב אחד המשתתפים הקבועים. אחר כתב: "רק לפני שנתיים, הסברתי למפקדי במילואים ש' (שהוא גם החביב והמוערך על ידי מכל מפקדי וחיילי הפלוגה), שהוא פושע מלחמה."
חשבתי כי התקפות חריפות כאלה תגרורנה גם תגובות חריפות. הרי ברור לכולנו שגם אם יש ויכוח על מעשיהם של האנשים האלה, הם עושים את מעשיהם בעיקר לטובת הכלל, כפי שהם רואים אותו, ולא לטובתם הפרטית. אני תוהה אם האנשים המשווים בין המתנחלים לבין הקו־קלוקס־קלאן או גלוחי הראש, עשו מימיהם מאמץ התנדבותי נראה לעיין לטובת הכלל, שמתאים להשקפת עולמם. לא אתפלא אם התשובה שלילית.
אצלי, למשל, כחילוני התומך במפעל ההתנחלות, יכולים דברים כאלה לעורר זעם רב, הן משום שהם מאוד מטופשים כשלעצמם, והן בשל האכזריות שלהם. אבל הדברים כפי שהם מתבטאים בתגובותיהם של המתיישבים הדתיים, שונים באופן מהותי ממה שהייתי מצפה לראות. כך, למשל, אני כמעט בטוח שתשובתו של אותו מפקד, שהואשם בהיותו פושע מלחמה, הייתה חיוך טוב לב (שאולי יכול מישהו לפרשו גם כסוג מסוים של התנשאות).
אותו מדריך עליו ספרתי קודם לא ביקש מאתנו דבר, ורק סיפר בגאווה איך בדרכים שונות ומשונות הם מצליחים "להרחיב את גבולם" ולהפוך רצף של גבעות לישוב גדול, שישפיע בעתיד בצורה מעשית על כל פתרון מדיני עתידי, ואיך במשא ומתן דווקא עם אהוד ברק, הצליחו להשיג הישגים משמעותיים בהרבה מגבעה זו או אחרת שכן או לא תפונה.
יש אצלם נטייה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה. כך מספר לנו תושב מעלה לבונה, שנוסע יום יום לעבודתו בשרון ברכבו הפרטי הבלתי ממוגן, על אוויר הפסגות שאותו הם נושמים, על היעדר הפקקים בכבישים (שנובע מדלילות הישוב, כלומר יש כאן גם חצי כוס ריקה), וכדומה. הוא מסביר לנו שאין אצלם הרגשה של פחד, והם מנסים לשדר לעצמם כל הזמן הרגשה של ביטחון - למרות שכמה מתושבי הישוב נרצחו בפיגועים לאחרונה. אגב, עוד פרט שהופתעתי ממנו בסיור האחרון היה שכמעט ולא ראיתי צבא וחיילים. נסענו המון בין הישובים, בנופים ירוקים וריקים מרהיבי עין, וגם עברנו בכפר הערבי חווארה שהוא כפר עוין שממנו יצאו כמה מחבלים, וחיילים הצלחתי לראות רק בשני מחסומים שעברנו.
תושב אלון מורה המגדל ומשווק עלי תה מסוגים שונים סיפר לנו בחיוך, שבעקבות פרסום של קבוצה של אנשי "שלום עכשיו" באינטרנט שביקשו להטיל חרם על התוצרת שלהם, הגיעו אליהם המון פניות באמצעות דוא"ל מחו"ל של יהודים ולא יהודים שהופתעו לגלות שיש חקלאות יהודית בשומרון, והזמינו מתוצרתם. כך שבעצם החרם הפך לפרסומת, ועזר למאמצי השיווק שלהם. יש בדברים האלה מעין תגובה סלחנית לקבוצה שמטילה חרם כלכלי על אנשים פרטיים בגלל דעות פוליטיות מנוגדות, מעשה שבעיני הוא מכוער בעליל, ולפי ההיגיון הפשוט היה צריך לעורר זעם והתמרמרות בקרב המוחרמים.
אחת מדרכי המלחמה של המתנחלים במתנגדים להם, וגם דרך לחיזוק עצמי של המתנחלים, היא שימוש בהומור - למשל סיפורים על השלומיאליות של המתנגדים, ואי־היותם "בעניינים". כך שמענו סיפור על קבוצה מאנשי "שלום עכשיו" שבאו לסייע לקבוצה של ערבים שעסקה במסיק זיתים. המתיישבים שראו זאת באו וגילו לאנשי שלום עכשיו, למרבה מבוכתם, שבעצם הקבוצה הערבית הזאת היא קבוצה מקומית שגונבת זיתים ששייכים למשפחה ערבית אחרת, שגרה במקום מרוחק יותר, ולה שייך מטע הזיתים. כפי שסיפר לנו אחד ממדריכי הטיול: "אמרנו להם: אם אתם כבר באים לעזור לערבים במקום ליהודים, למה אתם עוזרים דווקא לגנבים?"
רב הישוב איתמר, שלמיטב הבנתי היה גם קצין די בכיר בצנחנים, סיפר לנו שאצלם האנשים עוסקים בשיחות פוליטיות הרבה פחות ממה שמקובל במקומות אחרים, ושמושגים כ"מפת הדרכים" ואחרים הם נושאים רחוקים שכמעט ולא מועלים בשיחות ביניהם. יש להם העבודה שלהם, באותן חוות חקלאיות על הגבעות, שדורשות מאמצים מרובים. בכך הם עוסקים, ואין להם זמן לפוליטיקה.
אני מניח שמי שקורא את הדברים יקפוץ וישאל איך מסתדרת התמונה המחויכת הזאת עם יגאל עמיר. גם אני שאלתי את אותה שאלה. סוג של תשובה שאותה מצאתי הוא שדווקא לא מקרה הוא שאותו יגאל עמיר, בעצם אינו מתנחל ומעולם לא היה, אלא תושב באותו איזור בו גרה גם שולמית אלוני. לו היה יושב על איזו גבעה באיתמר בגובה שבין 800 ל-900 מטר, ומשגיח על התרנגולות "האורגניות" שלו, אולי לא היה לו זמן לכל מיני מחשבות זרות, והיה משקיע את מרצו במעשים יותר חיוביים.
ואם הזכרתי חווה חקלאית, ברצוני להביא לסיום את רשמיי, מחווה חקלאית כזאת היושבת על גבעה באיתמר בגובה מעל 800 מטר, שבה מצאנו כנראה גם את "נוער הגבעות" המפורסם. המקום, שקיים בסך־הכל חמש שנים, מרשים מאוד. יש בו דיר עיזים ענק שממנו יוצא העדר למרעה בשטחים הירוקים הענקיים שמסביב, וכן לול ובו כשלושים אלף תרנגולות - אבל לא לול "סוללה" מהסוג המוכר עם התאים הצפופים, אלא לול המאורגן בשיטה אחרת, בה התרנגולות חופשיות לנוע בחוץ מתחת לכיפת השמיים ומוכנסות למבנים סגורים רק בלילות, כדי שלא תסבולנה מהקור. כמו כן ישנו שם מבנה המגורים של בעלי המקום, שבו לא בקרנו.
התארחנו (קבוצה של חמישים איש) בתוך מבנה של חדר אוכל ענק ויפהפה לעובדי החווה, שמחומם היטב על־ידי תנור עצים (הסיור היה ביום סגרירי). מחלונות חדר האוכל נשקפים הנופים הנהדרים שמסביב. כדי להשלים את התמונה, בכל השטח מסתובבים כלבים גדולים אך ידידותיים מאוד. היטיב לתאר זאת אחד המבקרים שציין שמעולם לא ראה בארץ חווה חקלאית כה מרשימה, ושהיא עולה לדעתו אפילו על חוות השקמים של שרון.
מאוחר יותר ביקרנו בגבעה נוספת, ובה רק מעט קרוונים, משהו הדומה לאותה חווה גדולה כפי שנראתה לפני חמש שנים, כדי שנתרשם מהמפעל - התחלות קטנות שהופכות אט־אט ליישובים משגשגים. המטרה: הפיכת השטח כולו לישוב גדול ופורח.
כאמור, בחווה (הראשונה) מצאנו, אולי, גם את "נוער הגבעות". אני מניח שזה כך, משום שמדובר בגבעה ב"שטחים", ובנוער שנמצא עליה, אם כי כל התמונה הייתה פסטוראלית מאוד, ורחוקה מאוד מתמונות הפינויים והעימותים עם כוחות הביטחון שבהקשרם מוזכר תמיד הנוער הזה באמצעי התקשורת. מדובר בבחורים צעירים שנמצאים לפני הגיוס לצבא, אותם מעסיק בעל החווה במקום. הפרט החזותי השונה בהם ממה שראיתי קודם, הוא היותם בעלי פיאות, וכן הכיפה הגדולה, ספק כובע, שעל ראשם. גידול פיאות הוא נוהג שעד כה ראיתי רק אצל חרדים. בין חברי הקיבוצים הדתיים, ואפילו המתנחלים המבוגרים, לא ראיתי אנשים שנראים כך. כאן נראה לי קצת מפתיע ומוזר הניגוד הזה בין הנערים עם הפיאות, שחלקם נושאים על כתפם רובי M-16, או אותו נער עם פיאות המחזיק בזרועותיו טלה רך אחד מתוך רביעייה שנולדה רק בבוקר ("פעם ראשונה בחווה, רביעייה", כפי שציין בגאווה), ומאכיל אותו בעזרת בקבוק. אחד מאותם "נערי הגבעות" שהדריך אותנו במקום, פאות על לחייו ורובה על כתפו, הביע באוזנינו את הנאתו מחייו, המשקפת גם את האופטימיות הכללית, שאותה ניסיתי לתאר בדברים אלה, במילים: "גם עובדים את השם, וגם נהנים מהנופים והאוויר הנקי וגם מקיימים חקלאות אורגנית שנושאת רווחים. שום דבר לא חסר...".
הדברים האלה הם תוצאה של התרשמות אישית שלי. אולי נעשה כאן מאמץ מכוון להציג את הדברים בפנינו בצורה אידילית, והאמת נוטה גם לצד שאותו יותר רואים ושומעים באמצעי התקשורת, אך אין ספק שקיים גם פן זה – והוא משמעותי.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש