 |
|
בתוך כל הויכוחים הגדולים, האידיאולוגיים, הפרגמטיים, העמומים, אנחנו שוכחים לפעמים את ההשפעה של כל האלימות והמלחמות שסביבנו על החיים הקטנים והיומיומיים של כל אחד מאיתנו. שלוש תמונות של חיים בצל המלחמה.
|
|
| טור אישי • דקלה רגב • יום ב', 6/1/2003, 20:04 |
|
| |
מלחמת המינים
"מה קרה? שוב את בהתקפה של באסה קיומית?" מדובר בתחילתה של שיחה ביני לבין חברה שיושבת מולי במצב צבירה נוזלי, מוקפת טישו תלת־שכבתי עם אלוורה. "לא, הפעם זה ספציפי" היא עונה בין התקפת בכי אחת לשנייה "זה תסכול ממוקד". היא ממשיכה לספר לי על הצרות שבן־העוולה מביא עליה ובין קינוח אף לכפית האגן־דאז בטעם שוקולד בלגי, אני מרגישה כאילו אני מקשיבה לשיחה של המטכ"ל. ביטויים כמו "תסכול ממוקד", "נשק לא קונבנציונלי" (אמא שלו מעורבת), "מערך הכוחות" (היא צרפה את אבא שלו לעסק) ועוד שלל ביטויים שנראה כאילו שאובים ישירות מחדר מלחמה, שבים ועולים בשיחה. ואל תחשבו שמדובר בבחורה מיליטריסטית במיוחד. כיוון שעברה הצבאי לא כלל עיסוק מסוכן יותר מהקשבה לצרות של חיילים אחרים במסגרת עבודתה כמש"קית ת"ש, לא זה מה שיסביר את התופעה. והיא לא היחידה. יותר ויותר אני שומעת את הביטויים הצבאיים באים לתאר מערכות יחסים. אומנם כבר מזמן דברו על מלחמת המינים, אבל היי - לא לקחנו את זה רחוק מידי?
השורשים לתופעה ברורים למדי - אנו חיים במציאות של מלחמה יומיומית כבר שנתיים וחצי (ולחילופין 54 שנים), החברה שלנו היא מיליטריסטית ברובה, כמעט כולנו שירתנו בצבא, אנחנו משלבים ביטויים צבאיים ביומיום מבלי להרגיש. ביטויים כמו: פז"מ, "שביזות" על הטיותיה השונות, "עפיצות" ועוד רבים אחרים הפכו לחלק מהסלנג הישראלי, מה הפלא אם כן שגם הלהג של מערכות היחסים (שכבר שנים מתוארות כמלחמה) קיבל גוון של צבעי הסוואה?
- "תסכול ממוקד" - בין אם זה אובייקט שלא הולך לך אתו, אובייקט שהושג וכעת קצת מקרטע, או בעיה ספציפית ממש: "שוב הוא לא הוריד את הזבל!" - התסכול הממוקד מאפשר לנו להגדיר את הרגשת הנאחס ולהבדיל אותה מהרגשת האיכסה הכללית שעוברת עלינו בשעה שאנו קוראים את העיתון.
- "נשק לא קונבנציונלי" - עירוב אנשים אחרים (ראה ערך אמא) לתוך הקונפליקט, שימוש בטיעונים "מתחת לחגורה" וכו'.
- "מבצע" - ההיערכות הטקטית של "תפיסת" האובייקט.
- ומעל הכל מרחף לו "המצב". "המצב" כבר מזמן הפך להיות שחקן עצמאי. הוא כבר לא מילת תיאור, הוא ישות שעומדת בפני עצמה. הרגשת המועקה של החיים היומיומיים, של האקטואליה, משפיעה ללא ספק גם עלינו כבני־אדם. אנחנו עצבניים יותר, אלימים יותר, אנחנו חווים התקפת נוסטלגיה (מישהו אמר שרה'לה שרון?) שמביאה לרגרסיה נפשית. כל אלו משפיעים בהכרח על חיי הרגש שלנו. רבות נכתב על "תקופת הטרנינגים" של מלחמת המפרץ, על ההשפעה של מלחמה פסיבית זו על הזוגיות. אבל האם המצב עכשיו כל־כך שונה? אמנם אנחנו לא נמצאים בחדר אטום והגרדרובה שלנו יותר אופנתית (לפעמים) מטרנינג מהוה, אבל גם עכשיו אנחנו במצב לחימה שהוא ברובו פסיבי. אנחנו מחכים לפיצוץ הבא. האם ייתכן שאנחנו מעבירים את הרצון לפעולה אל הזוגיות? הופכים אותה לתחליף לשדה־קרב?
אולי אני מגזימה, אולי לא מדובר בתופעה אמיתית אלא בטרנד חולף, אולי בכלל מדובר בהומור שחור במיוחד מהסוג שאנחנו הישראלים כל כך טובים בו. אבל אולי, רק אולי, מדובר במשהו שיש לשים אליו לב. אולי יש לעזוב קצת את הציניות והסרקזם, הלוחמנות והכוחנות ולתת לקצת רכות להיכנס הביתה.
והחברה הבוכייה? היא חזרה הביתה אל המבוקש מספר אחת, פצחה במצור, ואחרי סדרה של ויתורים חד־צדדים הסכימה לסלוח לו. עבר שבוע, הם אומנם במצב של שלום קר, אבל נראה לי שבקרוב יגיעו לשלום וביטחון.
רבותיי,ההיסטוריה חוזרת
ואם כבר הזכרנו אותה, נראה כי במסגרת הקאמבק של הרטרו, אנו חוזרים לתקופת הטרנינגים. לא מדובר בפרי מוחו הקודח של אופנאי צמרת נטול מוזה אלא בכורח המציאות הבאה עלינו (כנראה) לרעה. בזמן הקרוב, על־פי הערכות המומחים, תכנס מדינת ישראל למצב כוננות גבוהה "ברד אדום". אין ספק שבמדינה למודת בצורת, משקעים קשים - ועוד בצבע אדום - הם פרוספקט מעורר אימה.
קריאה בעיתונים היומיים מחזירה אותי אחורה לסיבוב הראשון. השנה היא 91', אני בת שתים־עשרה והיחידה מהמשפחה ששמעה את הצפירה בלילה הראשון. את ימי המלחמה המוזרה ההיא ביליתי בבהייה בטלוויזיה (הערוץ השני בתחילת דרכו עם "העולם הערב" ויאיר ניצני), שיחות בטלפון (בכל זאת, מתבגרת) ושעמום גדול. אני לא זוכרת פחד גדול מאותם ימים, אלא בעיקר תמיהה על המלחמה שהייתה לחלוטין שונה מכל מה שלמדתי על מלחמות. אם המבוגרים חשו פחד, אני כנראה לא קלטתי (ולא עזר שמשלב מסוים אמא שלי פשוט סירבה לשים את מסכת האב"כ שלה, היא הרגישה מטופשת). אבל עד היום, כאשר אני שומעת אופנוע מאיץ מרחוק הלב שלי מחסיר פעימה בגלל אפקט הסירנה.
אני קוראת בעיתונים שעל הציבור להצטייד באספקה לשבועיים - שימורים, סוללות, בקבוקי מים מינרלים וכמובן לא לשכוח את הניילונים והסרטים הדביקים שאמורים להציל אותנו במקרה שהמשופם מבגדד יחליט לרוקן עלינו את הארסנל הלא־קונבנציונלי שלו. האם שבועיים הם מספיק זמן כדי שענני הבקטריות וגז העצבים ייעלמו מהאזור? האם אחרי שבועיים נוכל לצאת החוצה, ממצמצים לעבר השמש ולנשום אוויר צח (ככל האפשר באזור גוש דן)? יש לי איזשהו תסריט מגוחך של סרט מצוייר בראש - הטילים נופלים מסביב והבית שלי נשאר שלם כי ניילנתי אותו. ברגע שאני מושכת את הצלוטייפ כל הבית קורס.
השבוע הלכתי להחליף מסכה. המסכה הישנה מבוגרת ממני בארבע שנים שזה אולי לא הרבה בשביל בחורה (סבתא אל תתחילי, אני אתחתן, מתישהו) אבל בתור אביזר שאמור להבטיח שרידות - לא משהו. המסכה החדשה היא משנתון סביר יותר. למעשה, לו הייתה אנושית היא בטח הייתה חברה של אחותי הקטנה. בתחנת המיגון עמדה מולי חיילת חמורת סבר והסבירה לי שאני לא יכולה לשמור אצלי את הקופסה שעל קישוטה כה טרחתי בכיתה ו'. על הקופסה מודבקים גזרי עיתונים מצהיבים, קומיקס ובדיחות (אמא א': אני נורא דואגת לבן החייל שלי. אמא ב': למה, הוא קרבי? אמא א': לא הוא בקרייה. חה־חה־חה). האייטם ההורס של הקופסה הוא תמונה של נחמן שי, האיש והאגדה. הוא שמילא את מקום אליל הנוער באותם ימים תמימים של פרה־בברלי־הילס 90210 שהביאה אלינו את בשורת הדילן. אני בספק אם בגילי אוכל לפתח קראש ראוי על "המרגיע הלאומי".
מלבד קניית שימורים, טרנינג והחלפת המסכה, בררתי היכן נמצא המקלט הקרוב למקום מגוריי. מתברר שיש לי מזל - המקלט הציבורי נמצא במרחק של 300 מטר מביתי. זו הספרייה הציבורית, כך שאם אשרוד את הריצה אל המקלט (אני פחות מפחדת מטילים כמו מהכושר הגרוע שלי. זו תהיה פאדיחה ממש גדולה לצנוח עם התקף־לב על מפתן המקלט), יש סיכוי לא רע שאעביר את המלחמה הזו בנעימים. אני, השכנים וכל הספרים שאני יכולה לקרוא דרך המסכה.
אני יודעת שיש הרבה סיבות לפחד מהמצב. אני בטוחה שבזמן הקרוב יסבירו לנו כל אמצעי התקשורת בדיוק למה אנחנו צריכים לפחד. אבל יש לי הרגשה (או אולי משאלת־לב) שהפעם זו רק אזעקת שווא ובקרוב יכריזו - "שרב כבד".
"משרד הסברה שלום..."
באחד האתמולים צ'יטטתי עם חברה אמריקאית שפגשתי בשוטטות הוירטואלית העולמית. לאחר קיטורים משותפים על בחינות אמצע־הסמסטר של כל אחת מאיתנו, היא סיפרה לי בהתלהבות על אחד מהקורסים שלה: "הסכסוך הישראלי־פלסטיני". ריגש אותי לדעת שאנחנו על המפה, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה אקדמית. התלונה העיקרית שלה הייתה שבבחינה היא התבקשה לענות, בצורה של מאמר, על השאלה איך היא הייתה פותרת את הסכסוך. "ואת זה את אמורה לעשות בשעה וחצי?" תמהתי "הרי אני גרה כאן כל חיי ואין לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל". היא גם סיפרה לי על וויכוח שהיה לה עם תלמיד נוסף, ויכוח שהתמקד בנושאי הקורס ובו היא מצאה עצמה מציגה את העמדה הישראלית, נגד התלמיד שהיה פרו־פלסטינאי. כאשר החל הוויכוח להתחמם, היא שלפה את הקלף המנצח - "אתה בכלל מכיר ישראלים או פלסטינאים?" התלמיד הודה שאינו יכול להתפאר בהכרות שכזו ואילו חברתי היקרה הודיעה לו שלה יש "מקורות בשטח".
הפכתי להיות "החברה הישראלית".
אני תוהה מה משתמע מתפקידי החדש? האם אני אמורה להיות ממלכתית יותר? לפתוח כל צ'ט בהשמעת ההמנון? להתחיל לפקסס לה את נאומי הכנסת ומשנתו של ז'בוטינסקי? האם לשם האיזון אני גם אמורה להתחיל לייצג את העמדה הדתית־לאומית, הציונות הפוסט־שינקינאית ואת המיעוט הדרוזי גם? האם תפקידי החדש אומר שאני צריכה להקפיד לפתוח כל שיחה בדיווח על המצב?
אני חייבת להודות שהעדפתי את מעמדי הקודם, בו הייתי החברה מישראל, לא "החברה הישראלית". אולי בעצם אין הבדל, אולי זו רק סמנטיקה ולהטוטי־שפה, אבל האם לא ניתן להפריד בין הלאום שלי לבין מי שאני? ואולי אסור לי להפריד? אולי כיוון שיש לי פתח אל עולם אחר, נתפר לי תפקיד חדש, להשכיל את חבריי האמריקאים, הצרפתים, הקוריאנים, לספר להם על ישראל השפויה (למרות שמיום ליום אני מתקשה לזהות אותה בעצמי), להראות להם שמאחורי המבזקים ב-CNN יש אנשים אמיתיים, אנשים עם חיים שאינם סובבים סביב פיגועים. אבל האם זה נכון?
אני מוצאת את עצמי מכינה עצמי בקפידה לפני יציאה, מוודאת באדיקות רגליים מגולחות ותעודות מזהות, שלא יתפסו אותי בטעות בטלוויזיה במצב לא ייצוגי. רעשים חזקים כבר אינם "בום על־קולי" אלא הפיגוע הבא. כל דיווח על פיגוע נוסף גורר שרשרת טלפונים לחברים באזור הנפגע לוודא שרידות "היה פיגוע... כן שמעתי... אני בסדר... טוב, תתקשרי ל... ותודיעי לי...".
אני מסתכלת על החברה בה אני חיה ומנסה לזהות בה סימני תסמונת פוסט־טראומטית. אנחנו עצבניים יותר, אלימים יותר, טורפים את החוליה החלשה ביתר תאווה ועם פחות בושה והתנצלות. אנחנו אפילו לא בפוסט־טראומה, אנחנו עדיין חיים אותה. אנחנו מטפחים את הבועה שלנו, עוברים מפיגוע לפיגוע "זה היה פיגוע־לייט, רק נפגעי הלם... רק הרוג אחד... רק שלושה..." ומעמידים פנים שהכל בסדר.
אז אני, "החברה הישראלית", מרגישה צורך להסביר את מהלכי הפוליטיקה של המדינה גם כאשר אני לא מבינה את ההיגיון שעומד מאחוריהם, לא מסכימה עם המעשים,הופכת להיות משרד הסברה וירטואלי, מרגישה סיפוק עם כל דעה שהצלחתי לשנות ו"להעביר לצד שלנו".
אני מקווה שאם הקשרים האלו ישרדו את המרחק הפיזי והרעיוני שבין החוף המזרחי למזרח התיכון, את נפילות השרת ועייפות החומר הרגילה של חברויות - אם הם ישרדו את כל זה וימשכו לאורך זמן, אני אחזור, לבסוף, להיות "החברה מישראל".
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש