החודש גם מלאו 110 שנים להופעתו של הסיפור האוטופי (וגם המדע־בדיוני) הראשון בעברית מודרנית: "מסע לארץ־ישראל בשנת ת"ת באלף השישי", מאת אלחנן לוינסקי. ספר זה הופיע לראשונה במאי 1892 במסגרת המגזין "פרדס", שיצא לאור באודיסה, ופורסם שוב כספר מיוחד עם תיקונים קלים בשנת 1893 (ומאז במהדורות נוספות באודיסה ב-1918 ובברלין בהוצאת "התחייה" ב-1922. הסיפור הופיע מאז במסגרת האנתולוגיות של האוטופיות "חזיונות מדינה" בעריכת ג. קרסל ופ. סנדלר משנת 1954, ולאחרונה, ב-1993, בספרה של רות אלבוים דרור "המחר של האתמול").
מעניין לקרוא סיפור זה כיום כדי לראות באיזו מידה התממשו הציפיות של סופר מסוף המאה ה-19 לגבי מדינה יהודית בעתיד.
זהו ספר אוטופי, המתאר את פניה של המדינה היהודית בארץ ישראל בשנת 2040. הוא נכתב בתקופה שבה חיו בארץ ישראל יהודים מעטים בלבד, והתנועה הציונית עצמה הייתה רק בחיתוליה. כיום לוינסקי ידוע בעיקר בזכות הרחוב הנקרא על שמו (שם נמצאת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב), ומכללת המורים הקרויה על שמו; אך בימיו היה אחת הדמויות המרכזיות שפעלו למען תחיית התרבות והשפה העברית והפצתן.
אלחנן לב לוינסקי נולד בשנת 1857. הוא ביקר בארץ ישראל ב-1881 וחזר כשהוא משוכנע בצורך להקים שם מרכז יהודי. הוא השתקע באודיסה, מרכז התרבות היהודית של התקופה, והיה עסקן של תנועת "חיבת ציון" ושל התנועה הציונית וידידו הטוב של "אחד העם". הוא היה ממייסדי הוצאת הספרים "מוריה" וסייע רבות למפעלים ספרותיים ולסופרים עבריים. עם זאת, הוא גם היה זה שייסד את היומון היידי הראשון של אודסה, "גוטו־מארגען", ב-1901. לוינסקי היה גם איש עסקים וסוכן של חברת היינות הארץ־ישראלית "הכרמל", שאת מוצריה הרבה לפרסם גם ביצירותיו הספרותיות. הוא נודע גם כסופר, ובעיקר ככותב פיליטונים הומוריסטיים מוכשר; למעשה, יצירת הפיליטון הפובליציסטי בשפה העברית מיוחסת ללוינסקי. בפיליטונים שלו הרבה להגיב בהומור טוב־לב על אירועי השעה, תוך שימוש בחומר מדרשי ובפולקלור עממי. לאחר מותו ב-1910 יצאו כתביו בשלושה כרכים בשנים 1911-1913 ושוב במהדורה נוספת בשנת 1936, הפעם עם הקדמה ארוכה על חייו מאת יוסף קלוזנר.
אך יותר מכל הפיליטונים שלו התפרסם לוינסקי בזכות האוטופיה שלו, שגם היא הייתה ראשונה מסוגה בעברית, ולמעשה ניתן לראות בה את ספר המדע־הבדיוני הראשון שנכתב בשפה העברית. הוא חיבר אותה בהשראת אוטופיה ידועה אחרת, מאת האמריקני אדוארד בלאמי, שפורסמה ארבע שנים קודם לכן ועסקה בחיים האוטופיים בשנת 2000, שבה הסוציאליזם שולט בעולם. שמו של בלאמי אף מוזכר בטקסט של לוינסקי.
מקור השראה אחר ללוינסקי היו ההשקפות של אידיאולוג תנועת חובבי ציון, אחד העם (שרק החל להתפרסם ב-1881 כאשר לוינסקי כתב את יצירתו). לוינסקי היה משוכנע שלעתיד לבוא ארץ־ישראל תהיה צריכה להיות מרכז רוחני לתפוצות הגולה לפי תוכניותיו של אחד העם, וכך תיאר אותה בסיפורו העתידני.
הסיפור עצמו מתאר מסע בשנת 2040 לארץ ישראל, שבה הקימו אנשי תנועת "חובבי ציון" חברה אוטופית טכנולוגית ברוח חזונו של אחד העם. המסע מתואר בגוף ראשון בידי מורה לעברית שנשא זה מקרוב אישה המסורה גם היא לתרבות העברית, ואם כי הם חיים בחוץ־לארץ (ששם עברית היא שפה בינלאומית השגורה בפי כל בכל מקום) הרי שאת ירח הדבש שלהם הם עושים בארץ ישראל.
"וגם זאת יש להגיד כי הנסיעה לארץ ישראל מודה היא כיתר המודות. הנימוס והמנהג לכל זוג־חדש מבני־עלייה לעשות את דרכם ראשונה לארץ ישראל, לבלות שם את 'תור הזהב'." (אלחנן לוינסקי)
בארץ ישראל הזוג מגלה חברה טכנולוגית מתקדמת - אם כי חקלאית ברובה - שבה שולטת התרבות העברית לאחר תהליך ארוך של החייאה. בארץ ישראל שולטת השפה העברית בכל פינה, והנאתו של הגיבור מהשמות העבריים של כל אדם, כל מוסד, כל רחוב וכל עיתון ניכרת בכל שורה ממש. לוינסקי מספר שהישוב בארץ החל מחמת הרדיפות האנטישמיות בחו"ל. היהודים החלו את יישוביהם ליד יפו ומשם הגיעו עד שכם ועד הירדן - לא בחרב ולא בדיפלומטיה, אלא על ידי קנית אדמות בכסף מלא. בשנת 2040 ארץ ישראל מיושבת יהודים משני גדות הירדן.
"העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים, ולילה כיום יאיר, ומסילת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה אל הקצה. הבניינים כולם יפים עד להפליא, ויש כאלה שנבנו משיש הלבן. מספר תושבי העיר לפי המספרים האחרונים, יותר ממיליון. חוף האוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיי והמבורג. בייחוד גדול מאוד המסחר את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט." (אלחנן לוינסקי)
מסעו של הזוג הצעיר מתחיל בעיר־הנמל "אשדות", וממנה הם מפליגים באנייה של חברת אניות החשמל העברית ביפו. עיר הנמל אשדות מונה יותר ממיליון נפש והחשמל מפיץ בה את אורו בכל הרחובות והבתים, ומסילת החשמל עוברת בכל העיר. מאשדות אפשר לנסוע לארץ ישראל או דרך הים או ב"מגדל הפורח", דהיינו בתחבורה של ספינות אוויר. לצערנו אנו מגלים שגם בשנת 2040 ספינות האוויר עוד לא הגיעו לכלל שלימות מספקת, וכך הגיבורים מעדיפים את אניות החשמל, המהירות יותר מהמגדלים הפורחים. שמה של הספינה הוא "יהודה המכבי " ושם רב החובל שלה הוא יונה בן אמיתי. זהו, אגב, מנהג מקובל בין אנשי אותו עתיד רחוק להיקרא בשמות תנכיים מעין אלה. בספינה הזוג מגיע ליפו ושם מתאר לוינסקי בין השאר את הזמרה: "חכמת השיר והזמרה... צעדה לפנים צעדי ענק במאת השנים האחרונות... כי השכילו העברים... לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה והרגשותיה עם השירה המערבית ביפיפותה ובחינה".
חיי התרבות הם פעילים ביותר בכל עיר ועיר, ואף לקטנה ביותר יש כתב עת משלה. ביפו למשל יש לא פחות משישה מקומונים (לוינסקי קורא להם "מכתבים עיתיים") שמתוכם מוצגות בספר דוגמאות של מודעות "שגרתיות" על ספרים שונים, שמהן ניתן להסיק על הפריחה התרבותית בארץ. כך למשל מספרת אחת המודעות על האנציקלופדיה העברית במהדורה חדשה עם תוספות ותיקונים רבים, "תחת השגחת הפרופסורים זרחי ושמשי חלק כ"ה מן מוריה ועד משה ניתן להשיגו במחיר שקל". לוינסקי מתאר גם את תוכנם של "מכתבי העתים העבריים האלה", אשר "כל הליצנות והרכילות ולשון־הרע וניבול־פה וסיפורים בדבר מעשי־תעתועים ושיחות קלות שבין אוהב לאוהבתו ופרטי־כול של משפטים ידועים... בכלל כל ההוללות, שעולם הצרפתים מלא מהן, לא תראה ולא תמצא במכתב־עתים עברי. כי הספרות היא מעיין החיים, וכמו ששונים החיים הצרפתים מן החיים העבריים, כך שונים הם גם מכתבי העתים".
החינוך הוא ממלכתי, ציבורי, וחינם אין כסף. לומדים בו שילוב של לימודי דת ולימודים כלליים יחד עם לימודי החקלאות, שהרי ארץ ישראל היא בראש ובראשונה ארצם של חקלאים עובדי אדמה. אך החקלאים שאותם מתאר לוינסקי הם שילוב של אנשי ספר ואדמה שספרי הש"ס והפוסקים נמצאים בספריתם לצד ספרי בוטניקה וחקלאות. התרבות שלוינסקי מתאר היא תרבות יהודית אך סובלנית, המתובלת בחידושים טכנולוגיים וכלכליים.
הכלכלה מתנהלת במימדים גדולים בלבד. ישנם תאגידים גדולים, מסחר סיטונאי, חנויות כל־בו גדולות בעוד שהחנוונים והסוחרים הקטנים (הבורגנים), שהיו כה דומיננטיים בגולה היהודית, כמעט שנעלמו. ביחד איתם נעלמו השמות והשפות של הגולה. כל השמות הם שמות עבריים־תנכיים למהדרין, ואין להעלות על הדעת כי מישהו ידבר יידיש בישוב בארץ ישראל. הממשלה מבטיחה אמצעי קיום בסיסיים ורמת מחיה סבירה מבלי לכפות שויון. לוינסקי מתנגד במפורש לכל ניסיון לכפות את חיסול הרכוש הפרטי, דבר שרק עלול להביא לקרע חברתי. בארץ חלומותיו אין ניגודים מעמדיים הודות לקיומה של שנת היובל המוזכרת בתורה, שבמהלכה מוחזר כל רכוש לבעליו המקוריים.
גם בשנת 2040 יש בארץ רפואה ציבורית, אך מצד שני מסתבר שגם באותו עתיד אוטופי הרופאים אינם מתעשרים, מאחר שהם קניין הכלל ונותנים את שירותיהם ותרופותיהם חינם. יש חוק וסדר - "גם השופטים וגם השוטרים אינם עמוסי עבודה, שכורים אין, אין פרעות בחוץ, אין גניבות גדולות, רציחות... מעטים מאוד הלווים ואינם משלמים".
בארץ ישראל של שנת 2040 עומדת המשפחה במרכז החיים. "רבות הן מאוד מודעות של שמחה וחגי המשפחה... חיי המשפחה והצניעות אחת מהמידות הטובות בהן יתפאר ישראל". ברור מהסיפור שאין שיויון בין גברים לנשים, שהן כולן יפות אולם מהיותן נשים - שאינן חכמות במיוחד - "נוטה לבן לבבל החדשה (פאריז) על פני ירושלים". לוינסקי עוסק גם באופנה של העתיד: הוא מדווח ממדור הרכילות של עיתון בשנת 2040 (כן, הרכילות עדיין קיימת) על "המודה האחרונה בירושלים: במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן", ולקראת ט"ו לובשות הנערות "שמלות לבנות של צמר גפן צחור... ויקלעו בשיער ראשן מקלעות ציצים ופרחים וביחוד השושנה הלבנה וחבצלת השרון. הבחורים גם הם כולם מלובשים בבגדי משי לבן ועל ראשיהם מגבעת לבנה של תבן הירדן". בקצרה - בגדים בצבעים הלאומיים של תכלת ולבן.
אין בארץ ניגודים לאומיים מהסוג הקיים באירופה. הערבים לא מוזכרים כלל בשמם, כאילו אינם קיימים; יש שוויון אזרחי מלא בין יהודים לבין ה"נוכרים" (שהם בבירור מיעוט), שוויון המבטיח הרמוניה ושגשוג.
ירושלים - ולא יפו - היא לב הארץ, ובה מתרכזים החיים המדיניים והתרבותיים של כל העם והארץ. כל שאר הערים הגדולות בארץ הן רק בנות למטרופולין של ירושלים. כשמה כן היא, עיר השלום: אין בה מבצר ואין מצודה, אין חומה ואין תותח, ובני האמונות השונות חיים בה בשלום. בהר הזיתים יש אוניברסיטה, וישנו גם מצפה כוכבים מהולל שממנו חשבו את קו האורך העולמי הראשון. למרבית הצער (או השמחה) בית המקדש עדיין לא קם על כנו גם בשנת 2040, והכותל המערבי עומד בחורבנו. בירושלים מתכנס "הוועד הלאומי" שמנהל את המדינה, אך למעשה ברור מהסיפור שהשלטון נתון בידי פקידים מקומיים בכל מקום והממשל המרכזי הוא רופף. בירושלים מבקר הזוג בבית הנשיא, שנבחר מדי שנה. אפשר לבקר בנחל קידרון, שהפך מנחל חצי יבש לנחל גדוש מים; והם מבקרים בים המלח, שהפך להיות ים החיים והוא נהנה מגשם מלאכותי כמו גם פלאים טכנולוגיים אחרים.
לוינסקי מתאר את החברה היהודית כחברה החיה חיי שלום, והיא אף מעמידה בראש חוצות את נושא השלום המסמל את עם ישראל. בכל עיר גדולה או קטנה אפשר למצוא את "מגרש השלום", "רחבת השלום", "שווקי השלום", וכן הלאה; ויש גם כפרים ומושבות הנקראים בשם השלום (מזכיר קצת את ישראל בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו, כאשר הייתה אופוריה של שלום). אבל מצד שני "ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צווחה ברחובותיהם פנימה בכל זאת ליתר תוקף ועוז ובנו גם מבצרים ומצודות כי מי יודע מה ילד יום". הצבא מונה כארבעים אלף איש שולפי חרב, שמשרתים רק שנה אחת ואף בה משתחררים לעבודות הקציר והבציר. שלום לישראל מבית ומחוץ, ויש רק "מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן". כתוצאה מכך "הוצאות הממשלה אינן מרובות חיל הצבא לא ידרוש הרבה" וכנראה שאין כלל צורך במיסוי ו"הכנסת הממשלה מנכסי הממשלה" (זה באמת כבר נאיבי!). לוינסקי רומז שהמדינה "חוסה בצילו של מלך אדיר", מן הסתם מעצמת על כלשהיא. יהודים מכל העולם זורמים לארץ אוטופית זאת בגלל עושר תרבותה, והאנטישמיות פסקה זה מכבר. התרבות העברית ואף הדת היהודית הפכו לדומיננטיות בעולם כולו, שבו התקבלו דיני שמיטה וכשרות אחרי שהתברר שהם בריאים ויעילים יותר, והגויים אף מאמצים שמות תנכיים (וכך שר הלגיון הצרפתי נקרא אבנר בן נר ושר הצבא האיטלקי הוא אבישי בן צרויה...). והכל נוסעים לארץ ישראל כדי ללמוד ממנה מאחר שהפכה למרכז תרבות הידוע בכל העולם.
"ובעת ההיא עברתי את ארץ היהודים לאורכה אבל לא לרוחבה, כי עוד לא עברתי בעבר הירדן, כל חבל הארץ נחלת גד וראובן וחצי שבט המנשה מדן עד דמשק ומדמשק עד נהר הפרת ומנהר פרת עד בצרה ומבצרה לגד ומגד לקדמות ומקדמות לער־מואב וממואב לתפל ומתפל לצקלג עד באר שבע על גבול ישראל - את כל המדינות וחבל הים ההם, אשר שם עתה רוב אחינו נחתים, עוד לא ביקרתי." (אלחנן לוינסקי).
על אף כל זאת, בסוף הסיפור לא נשאר זוג הגיבורים בארץ ישראל האוטופית אלא חוזר לחו"ל...
על האוטופיה של לוינסקי האפילה "אלטנוילנד", האוטופיה של הרצל שנכתבה עשר שנים מאוחר יותר. בספרו של הרצל העתיד היה קרוב יותר - שנת 1923. אוטופיה זו, בניגוד לספרו של לוינסקי, נכתבה בגרמנית (ושם התרגום שלה לעברית, "תל אביב", תרם את שמה של העיר העברית הראשונה). אחד העם, שהיה יריבו הפוליטי של הרצל (וידידו של לוינסקי) כתב ביקורת קטלנית על "אלטונוילד" וטען שכאוטופיה בדיונית, הספר נופל מכל הבחינות מספרו של לוינסקי. אחד העם לעג בארסיות ליצירתו של הרצל. הוא העיר על אחד ההבדלים המרכזיים בין הספרים - ההערצה לתרבות העברית המקורית בספרו של לוינסקי לעומת העדפתו הברורה של הרצל לתרבות האירופית (ובעיקר הגרמנית־אוסטרית). "אמת שם [בספרו של לוינסקי] אנו נמצאים בשנת ת"ת (2040) ופה [בספרו של הרצל] בשנת תרפ"ג (1923). אבל שם יש תיאור של חירות לאומית אמיתית ופה יש רק חיקוי של קופים של התרבות האירופאית הנוצרית". הוא האשים את הרצל בכך שבאוטופיה שלו הוא מתאר רק "קולוניה אירופית באסיה", ש"אינה הולכת קוממיות אלא זוחלת ומתרפסת" בפני האירופים. זאת בניגוד לאוטופיה העברית הגאה של לוינסקי.
הביקורת הרגיזה את הרצל מאוד, וידידו מקס נורדאו הגיב בחריפות על התקפותיו של אחד העם. זה התגונן בשני מאמרים גדולים נוספים, ואל הויכוח הצטרפו אנשים נוספים שהגנו על אחד העם מפני התקפותיו של נורדאו. וכך יצא שאחד הויכוחים החריפים ביותר בתקופת ראשית הציונות התמקד למעשה סביב איכותם הספרותית והרעיונית של שני ספרים בדיוניים.
ספרו של לוינסקי נשכח היום כמעט לחלוטין, וכל מה שנשאר ממחברו הוא כאמור הרחוב שנקרא על שמו בעיר שאותה לא חזה כלל וכלל וגם בית המדרש לגננות ולמורות על שם לוינסקי שנועד לעודד את החינוך הלאומי שהיה כה יקר לו. עם זאת, עדיין מעניין לקרוא אותו היום, 110 שנים לאחר פירסומו הראשון. מעניין לקרוא את הדגש הרב שהוא שם על רעיון השלום, רעיון שלמרבית הצער לא התממש, ועל העתיד החלופי שהוא מתאר שבו התרבות העברית גאה ובטוחה בעצמה ודומיננטית בארץ ובעולם. דומה שכיום, כאשר התרבות האמריקנית מאיימת להשתלט לחלוטין על התרבות העברית, הויכוח שספר זה היה חלק ממנו נותר רלוונטי.
|
קישורים
חוזה מדינת היהודים - מאמר של אלי אשד באייל הקורא
אלטנוילנד - מאמר מאת אריאלה מלמד באתר YNet
ההווה כפי שנחזה בעבר - מאמר של אלי אשד באתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש