"כל אחד רוצה להיות זמר," שרים אריק איינשטיין ושלום חנוך באלבומם האחרון, ובצדק. מצב המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות הנו בכי רע, ואחד הגורמים העיקריים לכך, לטעמי, הוא חוסר האיכפתיות של אמנים, מפיקים וחברות תקליטים לנושא השירה. ברוב ההרכבים הישראליים המושמעים כיום ברדיו מהווה הזמר את עיקר העניין - הוא כותב את השירים, לעיתים גם מלחין ומעבד אותם, והוא מעביר המסר העיקרי. המאזינים שמוסיקה אינה מקצועם יקשיבו בדרך כלל בעיקר לזמר. עם זאת, באופן מוזר במקצת, רוב השירים הישראליים המושמעים ברדיו מתאפיינים בנגינה מצויינת, הפקה נעימה עד טובה מאד, ושירה איומה. דוגמאות? החל באביב גפן (מלחין נהדר, זמר איום), המשך בבן ארצי, ירמי קפלן ועברי לידר, וכלה בשיא השיאים - להקת קרח 9, שסולנה, נועם רותם, פשוט אינו מסוגל לשיר צליל שאינו מזויף. במקרים של הופעות חיות עוד ניתן להיות סלחניים משהו - הופעה בארץ הנה בדרך כלל בתנאים־לא־תנאים (אלא אם כן אתה ריטה) - אבל להקה המקליטה אלבום באולפן חייבת להוציא תוצר מקצועי! אף בסיסט, מתופף או גיטריסט לא היו שורדים בלהקה רצינית אם היו מפגינים רמת נגינה דומה לרמת השירה של כמה מהשמות המופיעים מעלה.
עיקר הבעיה כאן היא בהיותה מעין מעגל קסמים. האמנים שרים רע, הקהל מתרגל לשמוע שירה רעה, ומאבד את יכולת השיפוט בנושא. כך נגרמות שתי רעות. האחת: האמנים, האמרגנים, המפיקים וחברות התקליטים אינם טורחים לייחס חשיבות לשירה, אלא רק לפקטורים מסחריים טהורים (האם הזמר חתיך? או שמא הליצן העצוב?) השנייה: דור העתיד של האמנים גדל על ברכי מוסיקה חסרה.
בעייה אחרת הנה, כמובן, חרב העורכים האכזרית של תחנות הרדיו, וביחוד גלגל"צ. במקום להרחיב את אופקינו המוסיקליים, מעדיפים העורכים להצמד למוסיקה מוכרת, אם בסיגנונה, אם באנשים המבצעים. מאזיני הרדיו לא שמעו כל חדש ממשי בתחום המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות, למעט אלו המכירים את "קול הדרך לעסקים" - FM88 - תחנה המשדרת הרבה ג'אז ודברים מוזרים אחרים. אי לכך - מוסיקאי המבצע מוסיקה "לא שגרתית" ימצא עצמו, בדרך כלל, נטול קהל. אף אחד לא ישמע עליו, אף אחד לא ישדר אותו, אנשי חברות התקליטים ידעו מראש מה יהיה יחס תחנות הרדיו אליו, ובכך יסתם הגולל.
הבעיה השלישית היא אנשי חברות התקליטים הגדולות עצמם. אלו לא מוכנים להסתכן בהוצאת אלבום שלא יהיה "הצלחה בטוחה", ובכך שומטים את הקרקע מתחת לרגליהן של להקות רבות, שכל חטאן הוא שאינן עוסקות במוסיקה של שלושה אקורדים או בטקסטים פוליטיים/שירי אהבה.
התקווה היחידה למוסיקה הישראלית, ככל הנראה, היא כל אותן חברות תקליטים קטנות ומורעבות הצצות ונעלמות כאן בתדירות גוברת. כל אחת מהן לוקחת סיכונים מוסיקליים כדבר שבשיגרה. יום אחד, כך אני מקווה, יניב אחד הסיכונים הללו פרי, ואולי אז נזכה למוסיקה ישראלית מעניינת, לשם שינוי.
ניר יניב הוא בוגר ביה"ס למוזיקה "רימון", והינו חבר בלהקת "קלונימוס" ובלהקת "פלוטוניום".
|
קישורים
קלונימוס האתר האינפורמטיבי למחצה
|