 |
|
ישראל יכולה רק להרוויח מהצעת שלום פומבית ומיידית לעם העיראקי וממשלתו.
|
|
| טור אישי • ליאור גולגר • יום ב', 14/10/2002, 23:01 |
|
| |
ענני מלחמה מתקדרים על אזורנו, ובגוש־דן שוב פותחים מקלטים. דקה לפני שאוטמים את הילדים ומזריקים אטרופין לחותנת, הגיע הזמן לשאול שאלה פשוטה - במי אנחנו נלחמים?
לכאורה, כל העולם נגדנו. מתאבדים מתפזרים בחוצות ת"א, השגריר המצרי לא חוזר, אירן שולחת נשק ועירק מפצה את נפגעי פעולות האיבה בג'נין. התשקורת העולמית נגדנו, שיראק מלכלך עלינו, האיטלקים שונאים אותנו, בבריסל רק מחפשים איך לתבוע את שרון. אפילו טוני בלייר מוחה על היחס המיוחד שישראל ועירק מקבלות בכל הנוגע לציות סלקטיבי להחלטות האו"ם, והסבלנות האמריקאית לפעולותינו בשטחים נגמרת איך שבא להם להשתולל בחוצות בגדד.
רגע אחד, מי עוד נחשב מוקצה מחמת מיאוס בעולמנו הקט? בואו נראה - צרפת מתכסחת עם ארה"ב, אבל לשתיהן יש זכות וטו באו"ם. לפוטין ושרדר מדיניות נבדלת מזו של בוש, אך זכות הוטו הרוסית לא מופעלת עוד לטובת עירק או ערפאת כבעבר. כוחן של הודו וסין הולך ומתגבר, אך להוציא תקריות אוויריות מביכות (הפצצת השגרירות בבלגרד, מטוס הביון האמריקני המופל, עסקת הפלקון המטורפדת), אין עימות חזיתי ישיר בין סין לארה"ב. אפילו צפון־קוריאה יוצאת במתקפת פיוס חסרת־תקדים בעקבות שיוכה למדינות "ציר הרשע" בנאומו התוקפני של הנשיא בוש.
בעולם החד־מעצמתי של ימינו אף אחד לא יוצא לעימות חזיתי מול ארה"ב, אך גם אין מתייצבים להגנת הבית הלבן כבעבר. זוועות הדיכוי הנפשע של תנועות החירות הדרום־אמריקניות על־ידי שירותיה החשאיים של ארה"ב יוצאות לאור; גינויים ממזרח למערב נשמעים כנגד השפעת אילי הנפט ותעשיית הנשק על מדיניות החוץ של ממשל בוש, מהתנערותו מאמנת קיוטו ועד לניסיונות הנוכחיים לקעקע את השלטון בעיראק - ניכר לעולם כי כל רצונו של בוש הוא להבטיח הגמוניה כלכלית אמריקנית במשטר הגלובליזציה הקפיטליסטית המתהווה מאז ימי גורבצ'וב ורייגן.
גם באזורנו גוברים הקולות הקוראים לקץ שפיכות הדמים המיותרת. ארגוני הטרור הפלשתינים ממשיכים להצטייד בנשק ותחמושת מכספי מדינות האיחוד האירופי, באין מפריע ובגלוי. תמיכה זו מוצדקת בתקשורת האירופאית על־ידי האשמת ישראל בדיכוי שאיפות החירות הפלשתיניות באמצעות כוחה האימפריאליסטי־אמריקני העדיף. בינתיים, נוסקת האבטלה בשטחים ל- 50 אחוזים, ואילו אצלנו מורידים את הסובסידיות למחירי הלחם בניסיון לפייס את קרן המטבע העולמית (הנשלטת ישירות על־ידי ממשל בוש, אך למי אכפת משקריות השם).
זה מכבר הגיע הזמן לייבש את אמבט הדמים החולני בו אנו טובלים. כמו בוש בשעתו, עלינו להבהיר לעולם ולעצמנו - נגד מי אנחנו, לכל הרוחות? והתשובה: אנו מנהלים מלחמת מגננה כנגד אויבינו וצרינו. פשוט וקל. אז מי הם אותם אויבים? ראשית כל, יאסר ערפאת, רנטיסי, נסראללה וחמינאי. מדוע ולמה? משום שערפאת הוא שקיבל, אישית, את ההחלטה להוציא את העם הפלשתיני למלחמה מזוינת נגדנו, והוא המוסיף לסרב לשים קץ לשפיכות הדמים, מהלך שיביא מיידית לחיסולו הפוליטי. משום שרנטיסי מוסיף להבטיח נקמה על דם חבריו מן החמאס, גם אם ידוע לו היטב שחיסלנו אותם על שום מעורבותם הפעילה ברצח אזרחים ישראלים. משום שחסן נסראללה ממשיך לחפש תירוצים קלושים להצתת גבול הצפון, ומסרב להניח לחשבון הדמים הסגור בין חיזבאללה לצה"ל ולאפשר את חילופי השבויים החיים וגופות הנעדרים. ככל הנראה יש כאן שילוב מסוכן בין הצורך של חיזבאללה בחילופי אש כדי להצדיק את קיומו בזירה הפוליטית הלבנונית, לבין רצונו הפרטי של חסן נסראללה להפוך לשאהיד ולחבור לבנו ההרוג. ולבסוף, משום שבאירן דמוקרטית הפתוחה למערב תישמט הקרקע מתחת לשלטון האייטולות הרצחני. אין כל הצדקה הלכתית או פוליטית להמשך העוינות האירנית כלפי ישראל, להוציא יצר השלטון של הגורמים הפונדמנטליסטיים במדינות ערב.
האם יש לנו אויבים נוספים? בודאי: אסד הצעיר מוסיף לפזר הצהרות לוחמניות לביסוס אחיזתו בסוריה רבתי, ומובאראק מוסיף להצדיק את תדמיתו בעולם הערבי בתור החמור התוקע את מצרים עמוק בעוני ובמחסור, הודות למדיניותו האנטי־ישראלית האווילית. אי־משם נשמעים איומים על פצצה גרעינית איסלאמית שתפותח בלוב, מצרים, סוריה או אירן, או תוברח לישראל או ארה"ב על גבו של טרוריסט בן אל־קאעידה. נחת.
אז מה עושים?
עושים שלום, כמובן. כשם שבשנת 1992 מיהרנו לנצל את מצבו הנואש של ערפאת כדי לפתוח בשיחות וושינגטון ואוסלו, כך ניתן עתה לפתוח בשיחות שלום מיידיות עם הממשל העיראקי, כמו גם עם תנועות האופוזיציה. שני הצדדים יכולים רק להרוויח מהצהרת עקרונות או הסכם אי־לוחמה מהיר שישמוט את הקרקע תחת התוקפנות האמריקנית בזירה. די בהצהרת כוונות פומבית מצד אריק שרון או סדאם חוסיין כדי להפוך את הקערה על פיה.
אם יסרב סדאם, תינתן לבוש הזדמנות פז להוקיע את פרצופו הרצחני של סדאם ולהפיל את משטרו. בנוסף, יתקשה הממשל העירקי לתרץ איומים לתקוף את ישראל בשעה שפניה של זו לשלום. אם יסרב שרון, תינתן לסדאם הזדמנות פז להוקיע את פרצופו הרצחני של המערב ולמסמס את המאמצים הדיפלומטיים האמריקניים. אם יסכימו שניהם, יחמיצו בוש, אסד וערפאת הזדמנות היסטורית לגזור קופון שמן מהעימות במפרץ. סדאם יוסיף לנהל מדיניות נפט בלתי תלויה בארה"ב, צינור הנפט מבצרה לחיפה יתן לעיראק וישראל חופש פעולה אסטרטגי חסר תקדים, ומשאיות הסחורה בין טורקיה ומצרים יהפכו את ערפאת ואסד ללא־רלבנטיים. חשוב מכל, ניתן יהיה לפתוח בדיונים פומביים בנוגע לפירוז המזרח התיכון מנשק השמדה המונית לסוגיו.
ישראל ועירק משתייכות ל'מועדון החמסה' - חמש המדינות חסרות־זכות־הוטו המעיזות לנהל מדיניות עצמאית שאינה תלויה בהכרעות או"ם־שמום. שלוש האחרות – לוב, ונצואלה ומלזיה – זכו אף הן לטעום מנחת זרוען הכלכלית, הצבאית והחשאית של מעצמות המערב. שלום ציוני־עיראקי יקעקע את ההגמוניה האמריקנית־אירופאית בניהול הכלכלה העולמית, וישים קץ נחרץ לסכסוך הדמים האזורי שנכפה עלינו במאה הקודמת מתוקף מדיניות 'הפרד ומשול' ההיסטורית של האימפריה הבריטית.
החמצת הזדמנות היסטורית זו תגרען במהרה את הסכסוך ותביאנו לתהומות אלימות כמותן ניתן לחזות כיום בסכסוך הקשמירי. גם שם היטיבו הבריטים לנגן על כינור הלאומיות האיסלאמית ולדרדר את תת־היבשת ההודית למלחמת אזרחים רצחנית. הקמת פאקיסטן וקמבודיה לא הביאה להרגעת הרוחות כי אם נתנה יד להנצחת הסכסוך והעמקת תת־התזונה והעוני. השלטון הצבאי המושחת בפאקיסטן הקריב את עמו לטובת ההתחמשות הגרעינית, כשם שערפאת מקריב עתה את עתיד העם הפלשתיני. הח'מר רוז' שחט את מתנגדיו בקמבודיה כשם שפורעי החמאס שוחטים את מתנגדיהם בעזה. אם לא נושיט ידנו לשלום עם העם העירקי עתה, לא יהיה לנו שלום או ביטחון בעתיד הנראה לעין.
ואם נושיט, אולי נזכה במהרה לראות את שרון וטארק עזיז על מדרגות הסיטי הול באוסלו, מקום מקסים לכל הדעות.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש